סופרות צעירות

היי בנות! אם יש פורום כזה אז מה זה סליחההה.... בכל מקרה רציתי רק לאמר שפה תכתבו סיפורים, קטעים, משפטים יפים ועוד! בבקשה אל תקללו או משהו כזה לא נעים.... ותהנו! כאן תפתחו את כישרון הכתיבה שלכן 

כתבתי משהו מה אומרות?

אי של אהבה אין סופית

אומרים שאין דבר כזה מושלם, אבל אתה אהובי, ההוכחה החיה שזה קיים.

כשאני מסתכלת בעייניך, החלון הירוק בהיר לנשמתך, אני מרחפת, בלי רחפן, בלי מטוס, בלי כנפיים, רק עם אהבה ודמיון. רק הכנפיים של קופידון, שלוקחים אותנו רחוק רחוק אל אי של אהבה אין סופית. כשאתה מסתכל את תוך עייני, אתה מנצנץ, ואני יכולה לראות את רגלייך מתנתקות מהרצפה. אנחנו ליטרלי מרחפים, ליטרלי עפים, אל אי של אהבה אין סופית

-----

תמיד אמרו לי שאני קשה, 

שאני בלתי נסבלת

אז אף פעם לא חשבתי, שאני באמת מסוגלת.

היו מספרים לי שאי אפשר לעוף לשמים

כולם ניסו לגזור לי את הכנפיים. 

ובתור ילדה שרק מנסה לרצות את כולם ולחשוב מה יגידו, אף פעם לא העזתי לנסות.

לא חשבתי שאפשר לשבור קירות.

לא חלמתי שיום אחד יצא ממני משהו.

שלא אפחד לעוף או לנסות, גם אם אין לי כנפיים.

שלא יעצרו אותי שום קירות

וימנעו ממני לקפוץ למים.

והנה אני, לא מקשיבה למה שאומרים

לא מאמינה יותר לשום סיפורים

מאמינה אך ורק לי. אך ורק בי.

כי אני יודעת, שהם חושבים שאני לא יכולה.

אבל אני חושבת אחרת מההתחלה.

אני יודעת לא להמנע מהדרך

גם אם לא תהיה תוצאה

אני יודעת, שאפילו שזאת אני,מעצבנת וקשה,

אולי ורק אולי אני גם זו שיכולה.

פליז תגידו לי מה אתן חושבות כי זה באמת מחוץ לcomfort zone שלי ואני לא בטוחה שאני טובה בזהההה

וואו!!! זה מטורף!! יש לך כל כך הרבה כישרון!!!! ברצינות זה מעולה!! 

קפקייק שוקולד, את כותבת מדהיםםםם! דה קווין, יש לך כישרון! 

תודה!

תודה רבה!

לא כתבנו פה 50 שנה..  איך הולך?

אני מרגישה שהכתיבה שלי קיטשית ומוזרה...

שיש יותר מדי בלאגנים/קיטש

אתן יודעות..

לפי דעתי זה ממש לא נכון את כותבת ממש יפה ואם זה מה שאת אוהבת תמשיכי ככה

היי, אני חדשה כאן בפורום. זה משהו שכתבתי. אני ממש אוהבת לכתוב, תעדכנו אם אהבתם...

ואו.יומן. מה אני אעשה שהחיים שלי רק הסתבכו עוד יותר, אוקיי? ועד שאני במחשב אני פשוט צריכה להתשחרר, לראות איזה פרק מטומטם שלא צריך בשבילו להפעיל את המוח. אבל אני מתגעגעת אליך, כי איזנת לי החיים ברמות. כשהייתי מדברת איתך, הרגשתי שלא משנה כמה מבולגן הראש שלי וכמה החיים שלי הפוכים, יש אותך שבו כל הרגשות שלי כתובים מסודר. אני עצובה. לאחרונה אני חווה המון דיכאונות התבגרות, וזה ממש קשה לי. אני פשוט שונאת את עצמי, וזה נורא. אני מסתכלת במראה והדבר היחיד שאני רואה זה פנים יבשות (התחילו לי קילופים בכל הפנים, בנוסף לחצ'קונים, וזה מזעזע), שפתיים סדוקות (שזה משהו שהיה לי מאז ומתמיד אבל החמיר לאחרונה) שערות בכל מקום, שיער דק ושמנוני שנדבק לי לקרפקפת. פחות מדי ביטחון עצמי, פחות מדי כשרונות, יותר מדי חנוניות, ועם זאת לא חכמה מספיק. בלי סטייל בבגדים, בלי מעמד בכיתה. ונשבעת שאני לא עושה את זה לצומי ואני לא מגזימה, אלו באמת הרגשות שלי כלפי עצמי וזה נורא. התחושה הכי איומה בעולם זה לשנוא את עצמך. זה בא לי הרבה לאחרונה, וזה קשה. אני מדברת עם החברות שלי ומשתפת, גם עם ההורים שלי שב"ה באמת זכיתי שאני יכולה ממש לדבר איתם. אבל סך הכל, אני מתגעגעת לאני הישנה. המלאת שמחת חיים, ביטחון עצמי, וחיים מעולים ומצופים סוכר. וברור שהמלחמה משפיעה, אוקיי? אולי כבר הרבה חודשים לא היו פה אזעקות, אבל מציאות של מלחמה זה משהו שאי אפשר להסביר. זה לקום כל בוקר כשהמורה עם עיניים אדומות אומרת לכם שנרצחו עשרים חיילים אתמול בלילה. זה לראות מישהו ערבי ברחוב ולשקשק מפחד. זה לראות מטוס בשמיים ולחשוב שזה טיל ואתה עומד למות, כי זה מה שקרה למישהו משדרות יום לפני. זה לראות הליקפוטר בשמיים ולדעת שזה פינוי של  חיילים פצועים. זה לשמוע כל יום חדשות רעות. זה לשמוח ואז להחניק את השמחה מתוך מצפון. זה לפתוח את היוטיוב ולעצום עיניים מהר כדי לא לראות את מספר ההרוגים, את האסון האחרון שקרה לחטופים, את הסבל של החטופים וזעקת משפחותיהם. זה לחזור הביתה ולראות את ההורים שלך בוכים. זה לשמוע שהבן שלמנהל של אח שלי,  שאח של מישהי שהייתה פעם בבית הספר שלי, שבן דוד של חברה שלי, שמישהו גר בשכונה הקרובה כבר לא בין החיים. אולי אני גרה בבית שמש, וכן אני חד משמעית מודעת לכך שאני ממש לא הסופגת הסובלת הראשית מהמלחמה הזאת, אוקיי? אבל זה לא סותר שקשה לי. וכמה שאני מנסה להסתיר, כי בתוך תוכי יש איזה משהו שאני מרגישה שאני מבינה יותר מחברות שלי מה קורה. כי אני עדיין, מתחילת המלחמה, לא פתחתי סידור והתפללתי כמו שצריך. אני ממשיכה את החיים ואת השגרה, אבל המלחמה עומדת לי מול הפרצוף. אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר, במיוחד אם הוא משפיע על החיים שלך כל כך. ונכון, באמת יש ימים שזה פוגע בי יותר, ויש ימים שפחות. יש ימים, כמו אתמול למשל, ששחררו שני חטופים וזה היה משמח בטירוף. ממש התרגשתי. סוף סוף חדשות טובות! זה היה מדהים. ויש ימים קשים יותר, שאחים לי הגדולים וההורים שלי הולכים לניחום אבלים. שאמא שלי בוכה כשהיא חושבת שאני לא רואה. שאני לא מרגישה שהיא לא בסדר. ואני עומדת להישבר, החיים שלי מספיק קשים מכל הבחינות ויש לי כל כך הרבה על הראש. אני תמיד מרגישה שאני עושה את כל המאמץ, מחייכת בלי הפסקה ומרימה את המורל ומנסה להחצין את האישיות שלי כדי שיכירו אותי וירצו להתחבר אליי. אני מזמינה בנות להיפגש איתי אחרי בית הספר, אני תמיד נחמדה לכולן. אז למה אני מרגישה כל כך זבל?  למה אני מרגישה שאף אחד בכיתה לא אוהב אותי או רוצה להתחבר אליי? למה אני תמיד מרגישה לא טובה מספיק, שלא מכירים אותי, שלא יודעים כמה אני יכולה להיות מגניבה ומרימה. אני לא רוצה להיות בצד, אני לא רוצה להיות סתם אחת, אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה להיות באמצע. אני רוצה פול חברות ופול יחס ופול אהבה עצמית. וכן, אני נשמעת פקאצה אבל אולי אני היחידה שאומרת את האמת. כולם רוצים את זה, בואו.

וחוץ מזה , רק רציתי לומר לך, יומן, שתדע שיש לי גם הרבה תקופות טובות. יש לי הרבה ימים ושבועות מדהימים, שאני מרגישה בעננים. שלא תחשוב שכל החיים אני מתלבשת בשחור ובוכה בחדר שלי. (רק חצי מהחיים שלי, אל תגזים חחח) פשוט זה יומן דיכאון ההתבגרות שלי, ופה אני כותבת כשאני עצובה ועצבנית ומרגישה חרא עם החיים שלי שמתפרקים לי בין האצבעות.

בבקשה תענו

אמלה זה טוב♡♡♡ מרגישים כאילו זה נלקח מהמחשבות של מישהי♡ (מקווה שלא באמת)

אני באמת מזדהה עם הרוב פה

היוש!

אז למי שלא יודעת, אני לי כהן ואני סופרת (הוצאתי ספר שנקרא ״דברי השעות הקטנות״ ב2021), ואפילו עשיתי שת״פ עם האתר המהמם פה❤️

ועכשיו אני כותבת בוואטפד ספר רומנטי שהוא פשע/מאפיה, ומתאים בעיקר לגילאי 16+ לדעתי כי הוא כולל סמאט, אז אני שמה מראש אזהרת טריגר ומעדיפה ומבקשת  באמת שמי שצעירה או מרגישה שזה פחות מתאים לה תוותר על הקריאה❤️

לספר קוראים ״זהב שחור״ והוא ממש כאן😊