המשיכי את הקטע!

הפעילות דיי פשוטה.

אני כותבת קטע, הראשונה שתגיב בפורום תמשיך אותו, השנייה תמשיך את  הקטע של הראשונה, וכן הלאה עד שיהיה לנו סיפור❤

הקטע שלי:

''מיאו... '' חתול יילל ברחוב. מכונית שחלפה במהירות נהמה על הכביש, כאילו מציבה תיגר על מהירות התנועה המותרת. בחור גבוה הלך על המדרכה, מדבר בטלפון, קולו מעט מודאג. הרעשים עטפו אותי מכל מקום; כל-כך נמאס לי מהם.  כל מה שרציתי הסתכם במילה אחת: דממה. הדממה ששררה אצלי עד לפני כמה שבועות. השקט שלפני הסערה. 

התגעגעתי אל הבית החם, הנעים; אל אמי, שגם בלי לדבר הבנו זו את זו ואהבנו; אל הארוחות הטעימות, וגם אל אלו שלא; הרי עם בשלניות כמונו, שעושות ניסויים באוכל,  אף פעם אי-אפשר לדעת איזו תוצאה תהיה.

אך כל זה היה, והלך ללא שוב. 

עד כאן הקטע, מקווה שאהבתן אותו ואת הרעיון. מחכה לראות איך תמשיכו, אוהבתתת❤

כי לא יכולתי לעכל עדיין, אבל אמא אינה יותר.

אני כלכך מתגעגעת לחיבוק החם... אמא אני צריכה אותך. במיוחד עכשיו כשתומר עזב. והשאיר אותי בודדה. במיוחד כשסיוון הפנתה לי את הגב, וברחה אל הגשמת חלומה, בגרמניה. איך אני ממשיכה עכשיו? עם לב שבור, בלי אף אחד שיאסוף את השברים...

אבל די, כמה אפשר כבר לבכות? נמאס. צריך לבכות נהר, לבנות מעליו גשר, ולהמשיך הלאה*. אני פה גמרתי. 

עד כמה שהתגעגעתי לאמא, לסיוון שהגשימה את חלומה, לתומר שעזב אותי, למרות אהבתו אליי, להבטיח שיחזור אליי כעבור שנתיים כשיחזור לארץ מיפן לפרויקט שלו**, המשכתי ללכת הלאה, אל המקום היחיד שהיה כרגע המפלט שלי - 

{כאן בעצם נתתי לבאה אחריי להחליט את העלילה;))}

* - ציטוט זה נלקח מהסדרה "יומני החנונית".

** - הרעיון הוא שהחבר שלה, תומר, נוסע ליפן לשנתיים לעבוד על פרויקט ליצירת זרוע שתעזור בניתוח לב ללא פתיחת העור באזור זה. {נלקח מהסדרה "יומני הנסיכה"}

הפינה הקטנה בסוף הרחוב. כן,  זו בין שני הבניינים המתנשאים אל-על. זו שאף-אחד לא עובר בה אף-פעם. המשכתי לגרור את רגליי הארוכות וכשהגעתי אל הפינה קרסתי באפיסת כוחות. 

אני בהחלט צריכה להמשיך הלאה, אבל איך עושים את זה? איך קמים, כשהרגליים כרותות? איך בונים, כשאין כלים? איך שוחים, ללא מים? 

אני לא יכולה לעשות את זה. 

אבל בעצם אין דבר כזה לא יכולה! יש דבר כזה אני לא רוצה! הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים

קמתי במאמץ, ניגבתי את הדמעות וניערתי את האבק שהספיק לדבוק בבגדיי.

התקופה הקצרה הזו שבה בכיתי על מר גורלי נגמרה. הייתי צריכה להמשיך הלאה, זה הגיוני. הרי מתישהו מתאוששים, לי זה קרה כרגע.  אני צריכה לבדוק את הצוואה, למצוא עבודה, להתקדם בחיים.

אבל כעת? אתן לעצמי רק עוד רגע אחד להביט על העבר, להיזכר באמי, לחוות שוב את הרגעים; לפני שאעזוב הכל ואתקדם בחיי.

עוד רגע בו אני אנסה להבין למה היא? דווקא היא?אולי היא חלתה במחלה ולא גילתה לנו?אני חייבת למצוא את סיבת המוות!

אני אעשה הכל... בשביל לגלות את האמת, אספתי את הדמעות במפית לבנה והחלטתי, אני אתחיל לארוז תרמיל בו: אוכל, בקבוק מים, בגדים, כסף, טלפון ומטען, תמונות שלה ושל המשפחה והמון אמונה. לחפש את עצמי ואת סיבת מותה...

נשמתי עמוק, מכינה את עצמי לעבר המסע. המסע שלי; למציאת המשפחה בחזרה, מאז מותה של אמי כולנו התרחקנו, ומלכתחילה לא היינו קרובים במיוחד. בעיתות צרה טוב להתחבר מחדש.

המחשבה הזו הובילה אותי אל התחנה הראשונה שלי - בייתו של דודי, אלי.

הלכתי במהירות, משחזרת את המסלול שלא צעדתי בו שנים. אך לאחר כדקה נעצרתי, משהו לא ברור דקר את ירכי; הכנסתי את ידי לכיס, והוצאתי את דף הנייר המקופל שנח שם. מאז ה...מקרה, החזקתי את צוואתה של אמי והמכתב אלינו שהשאירה. כל פעם שהחלפתי בגדים - שמתי מחדש את הדף בכיסי.

לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו עד הסוף; כל פעם שרק הבטתי בכתב הנטוי, המסולסל והיפה של אמי, דמעות זלגו מעייני וטישטשו את ראייתי. אבל לא עוד, לא היום.

פתחתי את הדף, ניסיתי להסדיר את נשימתי הרועדת והתחלתי לקרוא.

"קורל, בתי היקרה..."

אם את קוראת את המכתב הזה, כנראה שמצאתי את מותי.

רק שתדעי שתמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב, לא משנה איך, איפה ומתי, תמיד.

תמסרי למשפחה, שגם אותם אני אוהבת ונותנת להם חיבוק ארוך שלא נגמר, אבל אני חייבת להזהיר אותך! אומנם אהבתי את אחי אלי, מאוד אבל הוא מסוכן! אל תפני אליו בקשר אליי כי הוא יספר רק שקרים... יש לי 2 בקשות שאני רוצה שתמלאי!

1. תדאגי שהמשפחה לא תתפרק ותהיה מרוחקת

2. תשמידי את מעיין האשליות

תמלאי את בקשותיי, גם בשביל להציל את העולם! יש אנשים רעים שמחפשים את המעיין ואם מתתי, אז הם הרגו אותי... אלי שיתף איתם פעולה... כדי לקבל תשובות תפני לירדן מיכאלי, היא תיתן לך תשובות.

אוהבת תמיד, אמא (טליה)"

ניגבתי את הדמעות שהתפרצו, דמעה לאחר דמעה וקמתי על הרגליים, והחלטתי! אני הולכת להשלים את הצוואה של אמא! זכרתי את האזהרה של אמא ובמקום ללכת לאלי, הלכתי לכיוון תחנת הרכבת הצפונית אבל פתאום, משום מקום - 

ראיתי את הקראש שלי!!! בעצם, הנער שאני מאוהבת בו כבר 3 שנים...

הוא אמר לי:" "היי!" כשהתקרבנו, הוא ראה את העיניים הנפוחות והאף האדום שלי. "מה קרה???" "ש...שום דבר" במאמץ אדיר חייכתי. "טוב, נדבר!" "רגע, חכי!" הסתובבתי. "מה קרה?" רציתי לשאול אותך משהו..."

ארז מהכיתה שלנו..." חשבתי לעצמי מה איתו? "אז ארז, הוא מעוניין בך" אוי לא! לא סובלת את ארז! אני רוצה אותך! אבל מה שיצא לי מהפה זה "אוקיי... אם הוא יפנה אליי אולי נצא" אמרתי בעלבון והמשכתי ללכת... הקראש שלי, עומר פשוט הלך, אין לי סיכוי איתו! טוב מה אני חושבת על עומר? צריך להגיע לתחנה! אבל הבעיה היא שקשה לי... אוף המחשבות שלי מעצבנות! ופתאום מישהו נגע לי בכתף... הסתובבתי וראיתי את-

אלי. כן כן, הדוד שהוזכר במכתבה של אמי. "קרול," הוא אמר בקולו החלקלק, וניסיתי לזייף חיוך. התאמצתי ככל יכולתי לא להחטיף לו כאפה בגלל מה שעשה לאמי. "דוד אלי. מה מביא אותך לפה?" שאלתי בגרון ניחר, וניזכרתי, מעט מאוחר מדי, שאני לייד הבית שלו; לא הספקתי להתרחק כל-כך הרבה. "רציתי לשאוף קצת אוויר צח," הוא אמר בחיוכו המזלזל והורה בידו לעבר הנוף המועט. "יצאתי וראיתי אותך, אחיינית יקרה. תמיד טוב לפגוש בני משפחה, לא כך?" שאל וליקק את שפתיו בתנועה מחליאה, מצפה לתשובתי.

(הייי! הסוגריים הללו לא קשורות לקטע. רק רציתי להגיד שאני מאוד שמחה משיתוף הפעולה שלכן ושמאוד אהבתי את מה שעשיתן עם הקטע; זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. כל הכבוד! אוהבתתת)

הסכלתי עליו בשנאה מהולה בפחד, לא יכולתי להוציא הגה מפי ובחנתי אותו במבטי, עיניו החדות היו שחורות ומבריקות, הם כאילו קראו את המחשבות שהתרוצצו במוחי ללא הפסקה. שיערו, כמו עיניו היה שחור גם הוא ומרוח בכמות נכבדת של ג'ל לשיער, הוא היה נקי ומסודר באופן שמעורר סלידה . כשחייך, בצבצו מפיו שיניים לבנות מסודרות בשורה ישרה והוא הדיף ניחוח של אפטרשייב גברי. לא היה בו ולו שינוי אחד מהפעם האחרונה שראיתי אותו מלבד הצלקת שחתכה את פניו, הישר מהגבה עד לזוית פיו. "ברור, אני נורא שמחה לפגוש אותך" התנערתי ממחשבותיי "ואם אוכל לדעת, מה פשר הצלקת על פניך?" "איזו צלקת?" הוא התבלבל והאדים "אה, הצלקת הזאת? אני אגיד לך מה..."

"אהה, ה... החתול! כן החתול שלי שרט אותי!" "דוד אלי..." הרגשתי בחילה מביטוח המילים האלו, אבל המשכתי באומץ, חשוב לציין."כן קרול יקירה?" המבט שלו כמו שיסף את גרוני, הסתתי את מבטי. "אין לך חתול" הוא גיחך. "מה לא שמעת? דודה סימונה ואני החלטנו לקחת חתול!" סימונה. אשתו המחליאה של אלי, הם דווקא זוג משמיים... או מהגיהינום. סימונה תמיד שנאה אותי. "שמענו שאת יתומה, מתוקה, את רוצה ל

(תמשיכו מהמשפט "את רוצה ל"

"לעבור לגור אצלנו?" צהל "זה יהיה נהדר! אני בטוח שסימי תסכים בשמחה, היא הרי מאוד אוהבת אותך, לא כך?" "אממ... אני לא חושבת שזה רעיון טוב כל כך, סימונה לא תיהיה מרוצה מזה" גימגמתי "שטויות, אל תתביישי, אני הולך לשאול אותה מה דעתה" הוא פסע אל ביתו במהירות ונעלם מאחורי הדלת. רציתי לברוח, רציתי לרוץ משם בשיא המהירות, אבל לא יכולתי, רגליי כאילו נעקרו באדמה, הייתי משותקת. היו לי את כל הסיבות בעולם לברוח לפני שהוא יחזור אבל הייתה לי סיבה אחת להישאר: כך אני אוכל לגלות מה קרה לאימי!

מה לעשות?! זה נוגד את הצבאה, אולי עדיף לסרב? לא! אני חייבת לגלות מה קרה לה, הרי ברור שהוא משקר. ראיתי אותו מתקדם לעברי, מחייך חיוך מזוויע "סימי מסכימה, עכשיו זאת החלטה שלך, מה את אומרת?" בלעתי את רוקי ופתחתי את פי בכדי לדבר...

"תודה לך, דוד אלי היקר, על ההצעה הנדיבה שלך." פתחתי בדבריי ומצמצתי בחוזקה, אחד הדברים שנפלטים לי כשאני משקרת. "אך לצערי, לא אוכל להיענות לה. אני במעין מסע לגילוי עצמי," החלטתי להגיד את האמת החלקית. "אני מתכוונת למצוא עבודה, אולי מגורי שותפות ואולי אפילו אעבור מדינה. זה מאוד חשוב לי כחלק מתהליך ההתבגרות שלי." אמרתי לבסוף וחייכתי בניצחון. 

"אין בעיה," אמר במבט מצומצם, שהראה לי שזהו לא סוף הסיפור ושהוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש. נרתעתי, והוא המשיך בדבריו. "אני רק רוצה להזכיר לך שאנחנו תמיד פה," המפפ... כאילו שאני זקוקה לתזכורת. "בשבילך. אם תצטרכי משהו - כל דבר, אנחנו כאן." הוסיף בחיוכו המזוייף, המזוויע. הינהנתי והסתובבתי לאטי, מנסה שלא לברוח בחוסר נימוס.

"רק רגע," עצר אותי והניח את ידו הגדולה, השזופה והמזיעה על כתפי; התאמצתי ככל יכולתי לא להעיף אותה משם בעזרת ידיי הפנויות. "אני וסימונה חשבנו להביא לך משהו, לכל מקרה שלא יהיה את יודעת." הפניתי את מבטי אליו בהפתעה, ושמתי לב לדבר שלא ראיתי לפני כן. 

ממתי זה פה? איך הוא ידע שלא אבוא יתם והכין חבילה מבעוד מועד? מה לעז*** קורה כאן?

חבילה ריבועית עטופה בנייר חום מקופל היטב נחה בידו השנייה של אלי.