אני בן אדם אופטימי, שמח ושלו. אני נפשת עם חברות שלי, אוהבת את המשפחה שלי, גם אני רבה עם אנשים ומרוצה מהגוף שלי בבוקר ושונאת אותו בערב. יש לי חיים נורמלים ואפילו הרבה יותר מזה. אין שום סיבה הגיונית שעשיתי את מה שעשיתי... אבל עשיתי את זה מתוך אהבה לכתיבה... כתבתי מכתב התאבדות! רעיון מוזר שכזה, לכתוב מכתב שיסיים לך את החיים, אולי כתבתי אותו סתם כי נשמע לי מעניין לכתוב מה תרצה שידעו עליך בסוף החיים שלך ואולי התת מודע מסמן לי משהו. אז במקום להמשיך לברבר על למה עשיתי את זה- בבקשה.
ההתחלה:
מעולם לא חשבתי שזה יגיע, הסוף המר, רגע השבירה אליו כל כך ייחלתי להגיע. נשברתי- שברתן אותי, לא הפסקתן להרוס את מה שניסיתי לבנות, את הניסיון לחיות את החיים שלימדו אותי שהכ טובים בשבילי. החיים שיכלו להיות לי. זה בא ממני, בלי שום עצה, שום דרך, שום מוצא, מפלט, ניסיון, עצב וחרטה, בלי שום חרטה...
תמיד אמרתי לעצמי שיש לי עוד מה לעשות, יש לי עוד איך להשפיע, אני נערה חכמה וקראתי כבר על אנשים שפרצו לתודעה בגיל חמישים והפכו למיליארדרים. אבל זה הכל? מה קרה אחרי המיליארדם? אני יכולה לענות על זה לבד , גילו את היופי שבבוטוקס, שיחדו בנות עם ראש קטן מדי וציצי גדול מדי והבטיחו להם מרצדס באיי הבהמה. היום היא חיה עם שפתיים עם היקף יותר גדול מהיקף המותניים שלה והוא צריך להשתמש במשחות וסמים בשביל לעשות אהבה עם הילדה התמימה בה התאהב כשהוא היה בן חמישים והיא עשתה את התואר שהוא סיים בשנות התשעים המוקדמות.
אני חיכיתי שמשהו יקרה, אני לא הנערה המתאבדת הקלאסית, בחיי לא הייתי בודדה, תמיד היו לי חברות שאהבו אותי- הן פשוט לא שמו לב שדעכתי, הן העירו אותי בבוקר בצחוקים כשרק רציתי לישון, זה דימוי לעובדה שהן לא קלטו שאני צריכה עוד זמן, הן חשבו שאני יכולה לעשות את זה. לא יכולתי.
אני אוהבת את ההורים שלי ואני מבית טוב. לא חסר לנו שום דבר בשום מובן שתוכלו להעלות בדעתכם, אנחנו עשירים, יפים, לא יכולים להיות מושא לאפליה משום סוג שקיים במדינה המדהימה הזאת.
הדבר היחיד שמעכב אותי הוא שאני לא אמות בשביל שום מטרה- רק בשביל עצמי! אני שונאת את עצמי על זה! טוב למות בסבל בעד ארצנו מאשר למות ללא כאב באמבטיה בשביל עצמי! האנשים שאני מעריצה מרחוק, שלובשים מדי חאקי בכל יום ויושבים במצב היכון בכל יום במשך שנתיים רק בשביל לשמור על אנשים שהם אוהבים מרחוק, הם האנשים שאני צריכה למות כמוהם. למות בשביל מטרה. הסוף, לא נשאר עוד קצה לחבל, להתראות, תזכרו אותי.
סוף
טוב, מה אתן חושבות על זה? לא אהבתי לכתוב את זה, דיכאוני זה לא הקטע שלי... נו טוב- הפוסט הבא יהיה על דברים יותר משמחים חחח אולי על ציור! אני ממש אוהבת לצייר חחחחח לילה טוב אוהבת אותכן XOXO
מבחינת אומנות זה כתוב אומנותי וטוב, אבל עדיין כל הרעיון הזה מלחיץ... אם לא מגיע נטו ממקום של כתיבה ואומנות בבקשה תשלחי לי הודעה אני פה בשבילך
מהמם! אבל עצוב....! ואני שמחה, שאמרת שזה בא נטו ממקום של כתיבה...
4Girls הדף הרשמי