זה מה שיצא לי

היום, הצעתי למישהו לצאת (כן, לצאת איתי לדייט. לא השתמשתי במילה דייט. הצעתי שנשב מתישהו על בירה). יש לו חברה. אז אני מרגישה כרגע כמו לוזרית גמורה, אני ממש מדמיינת L ענק על המצח שלי, כמו אות קין שאני אאלץ לסחוב איתי לתקופה. (הוא גם הוסיף 'סורי'). מצחיק שאומרים שמה שלא הורג מחשל, רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע, חשיבות האדם לא נמדדת במה שהוא משיג, אלא במה שהוא שואף להשיג, והמכשולים בחיים רק הופכים אותנו לחזקים יותר וכשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים! ומשהו על דלתות. וחלונות.
אני יודעת שלפחות אצלי החיים עוברים כשאני יושבת בסלון והדברים הדפוקים שקרו לי מרצדים תמיד על המרקע, לרוב על מיוט. כשיש קשיים- העוצמה שלהם רק מתגברת, והם מצליחים להפוך את הכל לקשה יותר. ממש הדובדבן שעל הקצפת.
למרות שאני חייבת להודות שלעיתים נדירות זה כן עבד קצת בצורה ההפוכה: כמו למשל בפעם ההיא שמלצרתי והטבח צרח עליי את נשמתו מול צוות העובדים והלקוחות. הצרחות עוד כאילו הדהדו באוויר, ויצאתי לטאטא את האספלט שלקוחות קישטו לכבודי בבדלים רבים של סיגריות, למרות שבכל פעם שאיתרתי מעשן הבאתי לו באופן אוטומטי מאפרה לשולחן, אבל למי איכפת נכון כי מישהו ינקה את זה, אבל אני סוטה כאן מהעניין, העניין הוא שלפעמים כשאני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי כמו ילדה בת שש, והדמעות עומדות לזלוג מעצמן- אני מנסה את שיטת ה"בחייך בל, קרה לך X ו yואת תבכי עכשיו בגלל זה?" והיי- לפעמים זה עובד.
אז פתחתי את החלון, הדלקתי סיגריה, הקדשתי לעצמי טביעה ממש קטנטנה ברחמים עצמיים, לא באופן קיצוני, ככה ממש שכשוך עדין של האצבעות, כמו אמא שבאה לחוף תכלס כדי לקרוא ספר. הסתכלתי על השמיים וחשבתי לעצמי על אנשים שמאמינים באלוהים ומבקשים ממנו בקשות על ימין ועל שמאל (אני נמנית עם אלו שמאמינים באלוהים, להוציא החלק של הבקשות). נזכרתי במישהי שאמרה שהיא כל יום מתפללת לאלוהים שיסדר לה מישהו (היא ניסחה את זה אחרת). אז דבר ראשון, זה תמיד נראה לי קצת נרקיסיסטי וילדותי להאמין שהשם מעורב בכל שטות שנקרית בדרכי. כאילו, אנחנו מדברים כאן על אלוהים. בדוק שהוא עסוק. הסיבה השנייה לכך שאני לא מסוגלת להביא את עצמי ללבקש דברים מאלוהים קצת יותר מסובכת. אני אספר על תהליך של שנים, שהיו רוויות במאורעות, שהיו בהן הרבה רגשות מעורבים- באופן תמציתי ופשטני, כך שזה ישמע ממש דבילי: תחילה, (התחלה שגם נמשכה כמה שנים), טענתי שאני לא מאמינה באלוהים כלל. אני חושבת שלתקופה מסוימת באמת לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי. לרוב האנשים המחשבה שיש מישהו שם למעלה גורמת להרגשה טובה- יש מישהו ששומר עליהם. יש מישהו שמקשיב. אבל המחשבה שיש מישהו שאחראי על כל מה שמתרחש, שיכול לשלוט על כל מה שקורה, גרמה לי להרבה סבל. היה בי המון כעס. אז כן תמיד הרגשתי שיש שם מישהו, גם כשהתכחשתי לזה. גם אם זה היה בעיניי מאוד לא רציונלי. חשבתי לעצמי שלא מגיע לו שאני אאמין בו, כן (משהו כמו כיתה ג'-ה'). בשנים שאחריהן לא יכלתי יותר לספר לעצמי ולאחרים שאני לא מרגישה שהוא קיים, כי אני כן, לא משנה מה. הזעם נשאר בשלו. ביסודי המורה חילקה לנו את דף השיר 'הללויה', *אחלה שיר שבעולם של לאונרד כהן על דוד המלך* הללויה, וכולם שרו הללויה, אבל לא הייתי מוכנה לומר מילים שהמשמעות שלהן היא: "הללו את אלוהים הללו את אלוהים" וכו'. שאני אהלל את אלוהים? אלוהים הוא סדיסט מניאק שאוהב לתת לאנשים מתנות כדי לקחת אותן בחזרה, אמרתי לעצמי. אמרתי עוד הרבה דברים בסגנון הזה. היה הרבה אנטי דת. אז היום, חלק מהסיבה שאני לא מעזה לבקש שום דבר, היא כי לא מגיע לי- אחרי שככה ליכלכתי. אבל מערכת היחסים של היום היא כבר לא עם לכלוכים. אין יותר הטחת האשמות. וגם אין בקשות או פנייה לעזרה. אולי יום אחד זה יגיע.

-----------------



-----------------