היצירות הראשונות שלך :)

Quote: Originally posted by No Fear on 16/01/17אפשר להגדיר את הקטע הזה בתור הראשון:

---

"אני יכולה להסתדר לבד בחיים", היא אמרה לי, ואני לא הבנתי אותה. התיישבתי לידו על ספסל, מול הנוף של העיר שאני שונאת שנראה כל כך מקסים בשעה הזאת של היום, עם רצועת החוף המדהימה והמים הכחולים-כחולים, ומיד הוא אמר לי: "מה עוד בן אדם צריך בחיים?" בהינו שנינו במראה המרהיב של שעת אחר הצהריים, בדיוק כשמזג האוויר של סוף יוני נהיה נסבל ועניתי, בלב שלם, "מישהו לשבת איתו כאן". ובשנייה הזו ממש נזכרתי במילים שלה שלא צריך אף אחד. וגם בפעם השנייה כשהן חלפו בראשי, או יותר נכון במיוחד, ברגע הזה של אני והוא, לא הבנתי. גם אם אני והוא זה לא לנצח, ובעצם מבחינתי שום דבר לא לנצח- אני יודעת בוודאות שאי אפשר לבד. שגלידה טעימה יותר כשאפשר להגיד לאדם שהולך לצידך ש"הוא חייב לנסות את הפיסטוק", והשקיעה יפה יותר כשאת מניחה את הראש שלך על הכתף שלו. ובכלל כדי להרגיש בן אדם ולא עוד יצור בעל סימני החיים, יש לנו צורך אנושי שיבינו אותנו. שהמחשבות שלנו והדעות שלנו והצרכים שלנו והשאיפות שלנו לא שייכים רק לנו, אלא שקיים לפחות עוד מישהו אחד מלבדנו שחולק איתנו את הבפנים של הבפנים שלנו. זה שרק רוצה לצאת החוצה בפני האנשים הנכונים. כי לא באמת אפשר לבד, בעיניי.
--
וזה האחרון:

בית לחזור אליו,
מכיר?
עם קירות שעמידים בפני סיפורים וחוויות
ועם בידוד מפני העולם החיצון.
עם גג שיגן מפני הגשם והקור,
אלו שמפתיעים אותך מידי פעם
ואולי לא מפתיעים, בעצם.

בית חדש,
שקשה להתרגל אליו בהתחלה
אבל אתה ממש רוצה לגלות בו כל פינה,
להכיר בו כל מגירה
לדעת מה היא מכילה
כדי שיהפוך לבית,
אחד אמיתי.

בית שתוכל להסתובב בו ערום מבגדים
או לפחות נטול חומות ומסכות,
מקום שתרגיש בו נוח.

נו,
בית.
אז אפשר,
בית כזה?
---
אני לא מתיימרת להיות איזה כותבת כשרונית ותכלס הקטע האחרון לא מהמוצלחים שלי.
-----------------

הייתי יומן_מסע

---

קטע מלפני שנתיים בערך, הכי ישן שמצאתי במחשב אני חושבת.. 

אני אף פעם לא יודעת למה אני מנסה להידמות לאנשים, אולי זו הערצה, אולי קנאה, אולי סתם הערכה, אבל זה מעצבן, הרצון המטומטם הזה להציב לעצמך רף לעצב את עצמך בדמות מישהו אחר ולא משנה באיזה נושא, ככה תמיד הרגשתי כשהסתובבתי עם נעמה, כמו סמרטוט ישן שהיא עושה אתו ספונג'ה. עכשיו אני לבד, וזה לא שיפר את ההרגשה שלי בהרבה, כי מעלמה הסמרטוטית הפכתי לעלמה הבודדה וה-"לא זורמת" כמו שהם קוראים לזה בחבר'ה. כרגע ישבתי לי לבד על הספסל  בחצר בית ספר, עלעלתי בספר שיעל המליצה לי להשאיל מהספרייה בשבוע שעבר וכמעט נרדמתי בשורה הראשונה, אבל מאיזו שהיא סיבה המשכתי לקרוא, יעל היא החברה הכי טובה שלי ובעצם החברה היחידה שיש לי בבית הספר, נפגשנו במקרה באיזה בית קפה צפוני שנעמה והחברות שלה הולכות לשם וכמו שאומרים "והשאר היסטוריה" אצלנו בשכבה התלמידים מחולקים לקבוצות, זה מתחיל ממלכי השכבה ומשם מידרדר עד לחנונים גמורים. אחרי מלכי השכבה יש את המקובלים, את החצי מקובלים, הספורטאים, הממוצעים, הגותיים, החנונים והחנונים הגמורים. אני מניחה שאני ויעל משתייכות לקטגוריה האחרונה, אנחנו לא בדיוק חנוניות אבל זאת בעצם הסטיגמה עלינו בבית הספר, כי אני לא בדיוק רואה פה עוד ילדות שיושבות וקוראות ספרים בהפסקה. בשלב מסיום הרמתי את ראשי מהספר המשעמם במיוחד וראיתי מולי את יעל, חייכנית וקופצנית מתמיד, תלתליה החומים קופצים מהקוקו ה"מסודר" שהיא בטח ניסתה לעשות הבוקר. "מה?" שאלתי במין אדישות לא אדישה. "התקבלתי, אני נוסעת" היא ענתה באושר. "נוסעת לאן?" "נוסעת, נוסעת עם המשלחת לארצות הברית!" היא קפצה ואני חיבקתי אותה בצרחות, "אני לא מאמינה, התקבלת למשלחת של העיתון?" "אהה, ברור את לא רואה מולך את הכישרון אפשר להריח אותו מקילומטרים". היא ענתה בטון שחצני כזה, מין חיקוי של נעמה. חייכתי ונתתי לה צביטה קטנה בלחי, כמו שאני תמיד עושה כשקורה משהו טוב, לוודא זה לא חלום." רגע, רגע , רגע, מה איתי?" אמרתי ברצינות, היא הביטה בי כאילו נפלתי מהירח "יעלי, גם אני הגשתי מעומדות למשלחת של העיתון, אבירם אמר לך משהו לגבי?" "אה... " יעל גמגמה קצת לפני שענתה, אבל היה אפשר להבין כבר לפי הפנים שלה שנעשו חיוורות בן רגע שאבירם לא אמר לה כלום, או כן אמר וזה משהו רע. "אני לא יודעת" היא אמרה פתאום. "מה?" שאלתי בפליאה, "אני לא יודעת" היא אמרה, הפעם לאט יותר, "אני יודעת שאת לא יודעת, אבל אני רוצה להבין למה את לא יודעת" אמרתי בטון שבגבול בין צעקה לצווחה, "אני מצטערת" היא אמרה ביבבה הבטתי בה ובאותו רגע פשוט רציתי לברוח, הלכתי משם הכי מהר שיכולתי ויצאתי מבית ספר, עד שהגעתי הביתה כבר הספיקו לשטוף את הפנים שלי הרבה דמעות. כשהגעתי רצתי לחדר וטרקתי את הדלת אחריי, באפיסת כוחות, צנחתי על המיטה, והתכרבלתי בשמיכת פוך, אפילו שהיה קיץ, שם, כבר לא רציתי להיות דומה לאף אחד.

שיר מהתקופה האחרונה.. 

חומות של אוויר

שאי אפשר להסיר

חומות שגורמות לך להרגיש שונה,

חריג,

נבדל

חומות שבתוכן, אי אפשר להיות מיוחד

כי כל מה שמרגישים זה לבד

והקירות מפרידים בינך לבין העולם

אתה תקוע, אתה לא כמו כולם

חומות של אוויר

חומות של אוויר

הן בנויות על מלט של מוות

חומות שאי אפשר להסיר