4girls פורגירלס – פורום סיפור קצר

משתמשת פלטינום

תגובות: 3415

.Error ינואר 04, 2017 22:00

צטטי

פגישה בבית קפה

כשהיא חמקה לתוך חלל בית הקפה המהביל מתוך הגשם והכפור שבחוץ, היא כלל לא תיארה לעצמה שההחלטה הזו של הרגע האחרון להיכנס דווקא לבית הקפה הזה – זה לא היה בית הקפה הקבוע שלה – תהיה כה משמעותית.
הוא הבחין בה מיד, מעמדתו המרוחקת שמאחורי הדלפק. בית הקפה לא היה שומם לחלוטין, אבל בהחלט לא הומה. הרי מי ירצה לצאת החוצה ביום גשום שכזה, ולבלות אותו דווקא בתוך בית קפה במרכז העיר?
היא נכנסה פנימה, ועל אף שהייתה כולה מצונפת ונוטפת מים, נותרה זקופה בדיוק כפי שזכר. מגפיה החומים הגבוהים נקשו עם כל פסיעה שלה. שיערה החום הרך שגלש עד מתחת לכתפיה, הסתתר עתה מתחת לכובע צמר סגול ועבה. לגופה הדק לבשה מעיל שחור נתון בחגורה עבה, שהגיע כמעט עד לגובה המגפיים. אך מעל לכל, מה שתפס אותו היו דווקא פניה – פניה הסמוקים, היפים והמוכרים עד כאב, שהיא ניגבה עתה בנחישות וגם נעזרה בכמה מפיות כדי לייבש אותם מן המים.
היא הניחה תיק עבודה גדול על אחד השולחנות הזוגיים הצמודים לחלון – זה שהיה הקרוב ביותר לכניסה – ואז החישה את צעדיה לעבר הדלפק. עוד בטרם הרימה את עיניה אליו, פעימות ליבו כבר הואצו. הוא היה מוכרח להסיט את המבט. היה זה אינסטינקט, אינסטינקט שהוטמע בו לפני שנים כה רבות, אינסטינקט שלא האמין לרגע שישאר בו גם היום. הוא הסתובב עם גבו אליה, העמיד פנים שהוא מנקה את משטח העבודה שמאחור. גם ככה הברמן המתלמד, שכבר הלך, לא הצליח לנקות כמו שצריך את הקפה שפיזר. לא תזיק כאן העברת סמרטוט נוספת.
"סליחה?" שמע את קולה הרם והברור, וכל הגוף שלו נדרך. הקול שלה היה צלול ונעים, בדיוק כפי שזכר אותו. הוא היה מנומס, ועם זאת משדר ביטחון עצמי גבוה מאד. תמיד זכר שהיה לה ביטחון עצמי – אבל לא ככה. היא מעולם לא נשמעה כך בעבר.
לא נותרה לו ברירה. הוא הסתובב. כשפגש את עיניה המופתעות, העמיד פני המום בעצמו.
"ד... דניאל?"
"תמרה," הוא השיב, וחיוך מבולבל נסוך על פניו, "וואו, איזה קטע."
"וואו," היא פלטה אחריו, והסומק על לחייה הובלט עוד יותר. "מה הסיכויים?" החלה לצחקק בעצבנות.
בזווית העין הבחין דניאל בכניסתה של אישה זקנה אל תוך בית הקפה. היא הלכה ישירות אל הדלפק.
"כמה זמן עבר?" שאל דניאל את תמרה וצמצם את עיניו, כמו מנסה להיזכר. הרי הוא ידע בדיוק כמה זמן עבר. אבל תמרה נראתה מחשבת. "שש שנים – יכול להיות?"
"לא יאומן," דניאל הניד בראשו בתמיהה. בינתיים הזקנה נעמדה מאחורי תמרה, אוחזת בשתי ידיה מטריה משובצת, וכיווצה שפתיים.
תמרה טפחה קלות על לחיה, כמו מנסה לצאת מההלם. "אז מה, אתה עובד כאן?"
דניאל משך בכתפיו. "לא היית מאמינה, אה?" הוא תמיד סלד מהעיר הזאת, ומרעיון של עיר באופן כללי.
"למצוא אותך עובד בתל אביב?" היא הרימה את גבותיה, ואז החלה לצחוק. "הצלחת להפתיע אותי."
"סליחה, גברתי," קראה הזקנה מאחור, "אכפת לך אולי להזמין? אין לי את כל היום!"
הבעת פניה המבוהלת של תמרה הצחיקה את דניאל. "כן, כן, סליחה..." מלמלה הבחורה ושלפה ארנק אדום דמוי עור. "אפשר הפוך גדול חזק?"
"גדול חזק בדרך," דניאל גבה בזריזות מיומנת את השקלים שהניחה בידו – אפילו היא הרגישה ברטט שעבר בו כשאצבעותיהם נגעו, רק לרגע – ומיד לאחר מכן ניגש הברמן לקחת את הזמנת הזקנה. תמרה זזה הצידה, כמו מפחדת שהזקנה תכה בה עם המטריה. "אני רוצה קפה בוץ וקרואסון שקדים, בבקשה," חרק קולה הצורם של הזקנה. דניאל חייך אל הזקנה באדיבות כאשר לקח את הכסף, ואחר נפנה למכונת הקפה מימינו. בזמן שהכין את שתי ההזמנות במקביל, תמרה השעינה את גופה על בר הקפה, ולחצה את אצבעותיה אלה אל אלה. דניאל הרגיש שהוא מוכרח להגיד משהו.
"אז תגידי, מה את עושה בימים אלה?"
היא נראתה מופתעת מהשאלה, משום מה. "אני לומדת באוניברסיטה," דיווחה לו. "שנה שנייה."
"מה את לומדת?" היה לו קשה כל כך להביט בה, אפילו אחרי כל הזמן הזה – כאילו לא חלפו שש שנים של נתק מוחלט, במהלכן הספיק להתאהב בבנות אחרות כל כך הרבה פעמים. והרי היא מעולם לא עזבה את ראשו, לא באמת.
"אני לומדת במסלול דו-חוגי של ספרות והיסטוריה," השיבה תמרה. הוא הבחין בעצבנות הקלה שהתעוררה בקולה, וידע מיד שזאת משום ההתחמקות הלא-מוסברת שלו מעיניה. הוא שאף מלוא הריאות, ומבלי להמתין רגע נוסף – הישיר אליה שוב מבט.
ליבו קרס בקרבו. היא הייתה כל כך יפה, כל כך טבעית ואלגנטית, כמו נשקה לה השמש באופן אישי, נוגעת בה נגיעות של זהב. הסומק העז שעל לחייה שלא פחת כלל, אותו סומק טבעי שידע שתמיד פוקד את לחייה בעונת החורף, הזניק את ליבו שוב. "החלום שלך היה ללמוד ספרות." הוא זכר זאת, זכר כל כך טוב.
"כן," היא חייכה, רגועה יותר עכשיו, משהסכים להביט בה. "לא תאמין, אני מוציאה ספר עכשיו."
"באמת?" קרא דניאל בהתפעלות, מבלי לדעת שמדובר באותו הספר שהחלה לכתוב שמונה שנים קודם לכן, בגיל שש-עשרה, אותו ספר שקרא הוא בעצמו והחווה עליו את דעתו המנומקת.
"כן, האמת היא שבדיוק הגעתי לכאן עם הלפטופ כדי לעבור על כמה תיקונים שההוצאה ביקשה ממני לעשות..." קולה של תמרה גווע כאשר הניח דניאל את ספל הקפה על הדלפק ממש ממולה. את ספל הקפה השני הניח לצידו, ותמרה חשה בדחיקה קלה מצד שמאל כאשר הזקנה מיהרה להזדקף וליטול את הספל שלה. דניאל עשה תנועה בידו המבקשת מתמרה להמתין כאשר פסע לאחור ושלף את קרואסון השקדים החם מן התנור, והגיש אף אותו לזקנה על צלחת לבנה. הזקנה מיהרה להסתלק בנחרת לעג.
"את ממש הרשמת אותי עכשיו," אמר דניאל בכנות עמוקה, משיב אותם לשיחתם. הוא השתוקק להזכיר לתמרה איך הבטיח לה אז, בגיל שש-עשרה, שיום יבוא והכישרון שלה יוביל אותה להוציא ספר לאור, כזה שיתורגם לכל השפות בעולם ויהפוך גם לסרט הוליוודי, אך לא מצא את האומץ להעלות נשכחות שכאלה.
"ומה אתה עושה חוץ מלעבוד בבית קפה?" חייכה תמרה באדיבות.
"אני שנה ראשונה בביולוגיה," אמר. "גם באוניברסיטה, אבל בבר-אילן."
"וואלה?" קראה תמרה בהפתעה. "אני זוכרת שדיברת על זה לפני הצבא, אבל הייתי בטוחה שתמשיך עם הג'ודו."
דניאל כחכח בגרונו. "התלבטתי אם ללכת לכיוון הזה..." הוא פזל הצידה כמתוך הרהור, ואחר רגע התעשית והישיר שוב את המבט. כן, גמר בדעתו, הוא יספר לה. "זכיתי בשנה שעברה באליפות הארץ בג'ודו, ורצו לשלוח אותי לאולימפיאדה," פזל אליה בזהירות, ובתוך פני הפוקר המנומסות והסמוקות זיהה הבזק של תדהמה, "אבל אחרי הפציעה גם אני וגם המאמן שלי ידענו שאין לי סיכוי להגיע לשם."
כשתמרה נשכה את השפה, דניאל חש בבערה נסתרת מתלקחת מתחת לעורו. הייתה זו תקופה שחורה בחיי שניהם, בתחילת השנה השנייה בתיכון: הוא, במהלך אחד הקרבות, נפגע בצלע שנשברה וננעצה הישר אל תוך הריאה שלו. כמעט חצי שנה היה מאושפז בבית החולים, מנוטרל וחסר ישע, ומסומם מאד. בשלושת החודשים הראשונים פקדה אותו תמרה במסירות, כמעט מדי יום. אפתה עבורו עוגות, רכשה עבורו ספרים, הביאה לו סיכומים שנלמדו בשיעורים המשותפים שלהם בתיכון. כשעבר את הניתוח – ניתוח שאיש לא ידע אם דניאל יצא ממנו בחיים או מתחת לסדין לבן – תמרה המתינה במסדרון בית החולים עם משפחתו לאורך כל הלילה.
אחרי שלושה חודשים מצבו של דניאל התייצב, והוא כבר היה מסוגל לרדת מן המיטה ולצעוד מטר או שניים. אבל אחרי שלושת החודשים האלה, תמרה הודיעה לו שהיא לא תוכל לבקר בזמן הקרוב.
ההורים שלה השליכו אותה מן הבית.
שמונה חודשים נדדה תמרה בין בית סבתה – שהתגוררה כמעט שעתיים נסיעה מיישוב מגוריהם – לבתים של חברים, שהקלו עליה להגיע לבית הספר. גם אצל דניאל בילתה לא מעט לילות בתקופה ההיא, אחרי שהחלים וחזר לישורת האחרונה של הלימודים. את תמרה החזקה, האמיצה והחריפה, החליפה באותה התקופה בחורה שבורה, סוחבת תשישות שכמעט הביאה אותה לקריסת מערכות.
דניאל מצמץ, מכריח את עצמו להתעורר מהזיכרונות האפלים ההם.
"פרשתי מהתחום סופית באוגוסט," סיפר לתמרה. "האמת שאני בעיקר מתפרנס מלהעביר שיעורי ג'ודו, העבודה בבית קפה זו סתם הכנסה צדדית בסופי שבוע. החלטתי ללמוד ביולוגיה, ולהקים סטארט-אפ לריפוי בעזרת אמנויות לחימה."
תמרה הרימה את גבותיה. "זה מרשים מאד!" אמרה בפליאה כנה. "יש לך שאיפות יפהפיות."
דניאל חייך במבוכה, ומשך בכתפיו.
"ובכן..." היא מלמלה וזקפה את קומתה. "יש לי עוד הרבה מה לעשות, אז אני חושבת שאגש לעבוד," היא הצביעה בראשה לאחור, למקום בו עדיין המתין לה תיק העבודה והלפטופ שלה, ודניאל החווה בידו, בתנועה שאומרת "מי אני שאעצור בעדך".
כמעט שלוש שעות ישבה שם, ספלי הקפה מתחלפים בזה אחר זה, הוא זכר עד כמה היא אוהבת קפה, נראה שהדבר לא השתנה, ותקתקה בקדחתנות של לבלרית בבית משפט. הלהט והברק בעיניה הוכיח לדניאל שהיא אכן הצליחה להגשים את עצמה, החלה לקטוף פירות כבר בגיל כה צעיר. ניצוץ של גאווה התלקח בו. נוכחותה העבירה לו את המשמרת בנעימים. בקרוב יגיעו הצהריים, בקרוב המשמרת תסתיים – ותמרה עדיין לא משה משולחנה. אולי, כשהמחליפה של דניאל תגיע, הוא יפשוט את הסינר, יחליף לחולצת הפולו שהמתינה לו מקופלת בתוך התיק, ויצטרף לתמרה. דניאל השתוקק לשמוע עוד על חייה, עדיין מתקשה להאמין שאחרי כל השנים – פתאום, בבוקר בהיר אחד (טוב, אולי לא כל כך בהיר), היא הופיעה כך שוב בחייו.
לאורך המשמרת, לא יכול היה דניאל שלא להמשיך להתבונן בה מזווית עינו. ליבו הוטח על צלעותיו ככל שהשניות התקדמו. כאילו לא חלפו שש שנים – אלא רק ימים ספורים, מאז התוודה בפניה שהוא היה מאוהב בה מהרגע הראשון שנפגשו. התוודה כי לעולם לא יוכל לראות בה רק ידידה, ולעולם לא יוכל למצוא מישהי טובה יותר ממנה. המילים הקשות והמחמירות נספגו עמוק אל תוך ליבה של תמרה הנדהמת. והיא הסכימה לנסות.
זה לא הלך. דניאל היה רציני מדי, שואב מדי. הוא רצה אותה, רצה את כל כולה, ולא חסך במילים שהפגינו עד כמה הייתה כל העולם בשבילו. הוא הרגיש כמו בהזיה, בשבועות האחדים ההם, בהם כל חלומותיו הסודיים והרטובים ביותר התגשמו. תמרה החלה נרתעת ממנו אט אט, ונסוגה מהחלטתה. היא לא הייתה מוכנה לזה, אז, בגיל שבע-עשרה. היו אלה מילים פיוטיות, מילים מחייבות, כאלה שהייתה מוכנה לפגוש רק באגדות של דיסני. המילים האלה לא נבראו עבורה. הבחור הזה לא נברא עבורה. לא עכשיו, לא כרגע.
לאחר שחזרה בה, הנתק שהדבר גרר היה כמעט בלתי נמנע. לכל אורך השנה האחרונה ללימודים התיכוניים, לא התקיים קשר בין השניים. איש איש פרש לעולמו, ויצר סביבו גדר חיה וטורפת שנתכסתה קוצים בכל פעם שהשני ניסה להתקרב. הם המשיכו לחלוק את אותם שיעורים, את אותם מבחנים, את אותם מסיבות – ובגדול, את אותו העולם. תמיד נכחו באותם המישורים, ותמיד קיימו זאת בנפרד.
ואז, בסוף השנה, ממש לפני שחתמו את היום האחרון כתלמידים מן השורה, היא חזרה אליו.
היא התחננה שישובו להיות כמו פעם.
הוא חסר לה כל כך.
דניאל לא ידע את עצמו מרוב תדהמה. הרי היה לה בן זוג אז, באותה התקופה. היא דיברה אליו מילים שבלבלו אותו, מילים שלא תאמו את ה"ידידות" הפשוטה שהציגה, לכאורה, את כיסופיה אליה. דניאל הרגיל את עצמו להתעלם ממנה במשך שנה שלמה כה טוב, שכעת, משכרעה פתאום על ברכיה והביעה חרטה, לפחות על הנתק, הוא מצא את עצמו מתקשה אפילו ליצור איתה קשר עין. אלה כבר היו אינסטינקטים, רפלקסים שהטמיע עמוק בתוכו, כאלה שחשש שלא יצליח לכבות שוב לעולם.
לא, הוא לא יוכל לקבל אותה שוב רק בתור ידידה. זה יכאיב לו מדי.
במשך חודשים אחדים הוא מצא את עצמו משאיר אותה תלויה באוויר. כשפנתה אליו, דיבר עימה בחמימות, כמעט כמו פעם, חלק איתה את חייו והניח לה לחלוק עימו את חייה. הקנה לה את אותה התחושה המוכרת של בית, של החברות האמיצה שפעם הייתה ביניהם. אך ברגע שהייתה השיחה מסתיימת – הטלפון נותק, השולחן בבית הקפה ננטש, דלתות המכונית נסגרו – היה זה כאילו מעולם לא חידשו את הקשר. היא יכולה הייתה לא לשמוע ממנו יותר לעולם, אם לא הייתה מרימה אליו טלפון פעם נוספת.
דניאל בחר שלא להעלות שוב את אשר על ליבו. הוא העדיף להמשיך לשמור ממנה מרחק. לתת לה את המושכות באשר למתי ועל מה ידברו. השנה האחרונה בתיכון הייתה כה פשוטה, כה משחררת, בלעדיה, בלי התמרה הזו. ואף על פי שידע שהוא שובר את ליבה, גם בחוסר היענותו חסרת הפשרות וגם בחוסר כנותו, לא יכול היה להביא את עצמו לאותה ידידות אמת שפעם הייתה יהלום כה יקר בחייו. הוא לא הצליח להבין מדוע היא ממשיכה להתעקש, מדוע ממשיכה להילחם עליו, הרי שכבר לא הסתיר ממנה את חולשתו כלפיה, והיא בחיוכיה ובכרכוריה סביבו, נדמתה כמעט כמחזרת אחריו.
ואחרי חמישה חודשים, כאשר כבר היו שניהם עמוק בתוך ההכשרות המתקדמות של שירותם הצבאי, הבינה תמרה שהיא לא יכולה לשאת זאת עוד. היא הכריזה כי אם דניאל בוחר להמשיך לנהוג בה בדרך הזו, ובעצם מוכיח בכך את מוכנותו לוותר עליה – לעולמים – היא תחדול מהניסיון העלוב להחיות את החברות ביניהם. שכן הם כבר לא חולקים את אותה המסגרת, ואם לא ידבר איתה עוד, כנראה שכבר לא ישמע ממנה לעולם. היא הזהירה אותו שאם ימשיך לנהוג כך – הוא יאבד אותה לנצח.
דניאל הבין לליבה. הוא התרפס בפניה בבקשת סליחה ומחילה. באותו הרגע, משהו קודח בליבו זעק לו שזוהי נורה אדומה. עליו לוותר על האגו, לוותר על חוסר ההתפשרות, אם הוא רוצה לשמור אותה קרובה אליו. ההבנה הזאת הביאה אותו לידי חרטה אמיתית. הוא נשבע לה שלמרות כל מה שהיה, הם יצליחו לשוב להיות כמו פעם. היא חשובה לו מדי.
אחרי השיחה הזו, תמרה לא ניסתה ליצור עימו קשר עוד. היא המתינה לצעד שלו, של דניאל, לקיום ההבטחה מצידו. אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לדבר איתה שוב.
שש שנים חלפו מאז.
האם זה תכסיס של הגורל, שכך פתאום נכנסה תמרה שוב לחייו? אחרי כל השנים, כל השינויים, פתאום היא הופיעה. הרי, באיזה מקום נידח ומבודד בירכתי ליבו של דניאל, הוא עדיין אהב אותה, גם אם היה מדובר רק בהתרפקות נוסטלגית, רק מתוך כבוד להיסטוריה הארוכה והסבוכה שלהם.
ואז לפתע, חש דניאל שבעצם הכל הוביל אותו לרגע הזה בחייו. כאן – כאן הוא אמור היה להכיר את תמרה מלכתחילה. עכשיו הוא סטודנט רווק, מגובש, חדור מטרה ונוטף הורמונים. עכשיו היא סטודנטית רווקה, יפה ומיושבת בדעתה, סופרת מתחילה, אדונית לעצמה. הרי לעולם, אבל לעולם לא תהיה שנייה לה, לתמרה.
פרץ געגועים נוסטלגי, כואב עד כדי רעד, התלהט פתאום בדמו של דניאל. החברה שלו, החברה הכי טובה שלו, היא פה עכשיו. זו הזדמנות שאין שניה לה. היום כבר לא אכפת לו איך תרצה בו. ידיד, בן זוג – או סתם מישהו לדבר איתו לפני השינה. הוא כאן, והוא מתגעגע, מתגעגע כל כך.
ספל הקפה השלישי שניצב על שולחנה כבר היה מרוקן כשהגיעה שעה שתיים המיוחלת, והמחליפה הדייקנית של דניאל כבר עמדה מאחורי הדלפק, מוכנה ומזומנה למשמרת הצהריים שלה. דניאל מיהר להחליף בגדים ואף העז להתיז על עצמו שתי טיפות של בושם, בטרם ניגש אליה. הוא השתדל להתהלך לאט, לא להסגיר את התזזיתיות הפתאומית שאחזה בו, כשהבחין בתמרה סוגרת את הלפטופ שלה ומתחילה לארוז אותו בתוך תיק העבודה המרופד.
"את מאד ממהרת?" נחפז אליה, עיניו בוערות עכשיו. תמרה הרימה אליו עיניים מופתעות, מסמאות ביופיין, והנידה בראשה. "סיימת את המשמרת?" בחנה את הבגדים הנקיים, שלא העידו עוד על ייצוג של רשת קפה כלשהי.
"הגיע הזמן," הוא חייך אליה. "בחייך, תמרה, את לא יכולה ללכת עדיין. לא אחרי שנפגשנו כך."
תמרה צחקה בביישנות, אבל סימנה לדניאל את הכיסא הפנוי שמולה. הוא התיישב בגמישות, מרווח את גופו השרירי והארוך על גבי הברזל הקר. הוא צבר מספיק ניסיון בחצי השנה באוניברסיטה, בשביל לזהות מיד את המבט הנבוך, ועם זאת הסוקר של בחורות בנוכחותו. חולצת הפולו ההדוקה לא חסכה מעיניה של תמרה את השרירים המעוצבים, שרירים של ג'ודוקה נושא מדליית זהב – הוא מעולם לא נראה טוב יותר.
"אז מה שלומך?" הוא תר אחר עיניה.
"בסדר," היא הפטירה ונשענה לאחור, חפציה כבר ארוזים. "עייפה. אני עמוסה מאד."
"אומרים שהשנה השנייה יותר קשה מהראשונה," ציין דניאל. משום מה, הדבר גרם לתמרה לצחוק. "אלוהים, אם רק היה אפשר לעבור ישירות לשנה השלישית."
דניאל נדבק בצחוקה הרך. "את מרשה לי לשאול שאלה חצופה?"
תמרה נרגעה מהצחוק, אבל המשיכה לחייך בידידותיות. "כמובן."
"אני רואה שאת ממהרת, ואני לא רוצה לעכב אותך. אבל אני אשמח מאד להחליף איתך מספרים ולקבוע איתך כשיהיה לך זמן, מתישהו. הספר שלך, כל מה שעובר עלייך, זה נשמע מרתק – אני רוצה לשמוע עוד."
החיוך נמוג בהדרגה מפניה של תמרה. שפתיה האדומות כיין – אדום טבעי ועמוק, שמקורו במזג האוויר – נפערו קמעה. היא קימטה את מצחה, ברור כשמש שהייתה נבוכה מאד עכשיו. "אה..."
ביטחונו של דניאל התערער באחת, משראה שמתעורר בה היסוס.
"תראה, דניאל," היא צמצמה את עיניה. "זה באמת היה נחמד לפגוש אותך ככה אחרי כל השנים, אבל אני חושבת שמה שהיה צריך להישאר בעבר." הוא לא יכול היה להאמין – היא השתמשה בדיוק במילים שלו, שאמר לה שש שנים קודם לכן, באחת משיחותיהם האחרונות. הוא לא יכול היה להאמין שהיא זוכרת, ומצטטת כל כך טוב דברים שנאמרו לפני כל כך הרבה זמן.
"אני מאושרת לשמוע על התכניות וההישגים שלך, ואני מאחלת לך המון הצלחה." קולה רעד, ועכשיו היו אלה העיניים שלה שבערו. הפצע שלה היה עדיין מורגש, דניאל לא יכול היה להתכחש לכך. הוא היה המום מעוצמת הרגש שלהט בקולה של תמרה, היה המום מעומק החריטה שחרט בה אז, חריטה שהותירה בה צלקת כה טריה עד עצם היום הזה.
עד כדי כך פגע בה, כשהבטיח להשיב את החברות שלהם ולא קיים?
"...אבל מוטב שכל אחד יחזור לחייו. טוב לנו בנפרד..." לרגע העבירה תמרה את עיניה ברכות על עיניו, והוא יכול היה כמעט לחוש בליטוף הענוג של ריסיה. ופתאום היא התרוממה משם, עמסה את חפציה על כתפיה, ונטשה אותו כרוח סערה, מותירה אחריה שובל של ריח נעים, ריח של שדות פרחוניים מבושמים, ריח שהכיר דניאל יותר מדי טוב, ריח שלא יהיה מסוגל לשכוח לעולם.
המשפט האחרון שאמרה עוד התנגן באוזניו גם דקות ארוכות אחרי שעזבה את בית הקפה.
"כבר הוכחת לי, דניאל, לפני שש שנים – שעדיף לך בלעדיי."
נראה שהוא אכן חרץ בהחלטתו, שש שנים קודם לכן, את דינם של השניים; כי רק אז, בגיל עשרים ושתיים, בבית קפה בתל אביב – הבין דניאל בבהירות חד משמעית וכואבת, את מה שהבינה תמרה שנים קודם לכן.
דניאל בחר, במודע, לאבד אותה לנצח.
-----------------