סיפור קצר=]

ריח האוכמניות חדר את נחיריי והעיר אותי בבת אחת.
פקחתי את עיניי רק כדי לגלות שאני מחייך את החיוך הרחב ביותר שלי.

"בונז'ור אדוני, קפה ומאפה?"
היא רכנה מעליי, יפה כמלאך;
שיערה הוקף באור השמש שמילא את החדר.
שוב הזכרתי לעצמי - לעולם לא להתקין וילונות אטומים.
האודם האדום-כתום הזה שתמיד מילא את שפתיה העבות הונח על מצחי
בזמן שהיא נשקה לי בעדינות ומלמלה "תאכל כל עוד זה טרי, ואחר כך נחזור למיטה.."

ימי שבת עם ולרי היו המופלאים ביותר של חיי;
הם תמיד התחילו בארוחה עתירת קלוריות,
המשיכו בשעות של אינטימיות בהם הריח שלה אפף אותי מכל עבר
והסתיימו בטיולים ארוכים בפארק, הליכות לאורך קו הים או שיט בנמל של יפו,
תלוי מה התחשק.
כשהיינו הולכים זה לצד זה, היד שלי תמיד אחזה בשלה, כמעט מתוך אינסטינקט.

בראייה לאחור, זה תמיד הרגיש טוב מכדי להיות אמיתי.
'הרי לא יכול להיות שכל יום שבת, במשך שארית חיי, אחיה את החלום הזה מחדש' -
בכל פעם שעלתה בי מחשבה כזו היא נדחקה הצידה.
הספקנות והציניות פינו מקום לרגשות האהבה לולרי, המלאך עלי האדמות שלי.

אלא שהגיע יום והמציאות טפחה על פניי;
זה קרה ביום שבת.
ערב לפני כן היא התקשרה והודיעה שתיאלץ להישאר ולעבוד במערכת עד הבוקר.
היא סיפרה שיש לה כתבה חשובה להגיש במוצאי שבת, ושזה הרי ידוע שהיא לא תצליח לעמוד בדד-ליין אם נבלה את השבת יחד.
זאת הפעם הראשונה שעמדנו לבלות את ערב שישי בנפרד, אבל לא הייתה ברירה.

כשהיא דפקה על הדלת בשש בבוקר, שיערה סתור והאיילינר השחור מרוח בצידי עיניה, הסתובבתי וישר הרתחתי את המים בקומקום.
"לילה קשה, אה?"
"ממ" היא הנהנה ונראתה מוטרדת. הושטתי לה כוס קפה עם כפית גדושה של טסטר צ'ויס וטיפה מזערית של חלב, הקפה הקבוע של הבוקר שלה.
"מאור.." היא מלמלה בשקט. "עשיתי טעות איומה"
לא ידעתי לאיזה טעות איומה המלאכית שלי יכולה להתכוון. בטח היא הבטיחה להורים שלה שנבוא לסוף שבוע, או משהו.
"היה מאוחר, ויוני מהמערכת.. אתה יודע שהוא מחזר אחריי מאז שהוא התחיל לעבוד איתנו.."
"מה הוא עשה לך, הבנזונה?" קימצתי את האגרוף וכבר תכננתי איך אני נוסע לוילה שלו ומפוצץ אותו מכות.
"הוא לא עשה כלום, מאור.. זאת לא אשמתו.."

הדקות שלאחר מכן והמילים שאמרה נחרטו לי בראש וחזרו כמו דיסק שרוט במשך חודשים. למעשה, אם להיות מדוייק, הם לא עוזבים עד היום.
היא סיפרה איך הם עבדו צמוד כל הלילה, הגיעו לכתבה 'ליגה', וברגע מסויים המתח ביניהם ניצת ואז הכל התהפך;
ולרי הפסיקה להיות המלאך שלי מהרגע שהשפתיים של יוני נגעו בשלה, מהרגע שידיו חפנו את ישבנה והניחו אותו על השולחן הסמוך, מהרגע ש.. טוב, הרעיון הובהר.
לא יכלתי להסתכל עליה ושלחתי אותה החוצה עם הספל האהוב עליי.
שום שיחה, שום מכתב, שום שיר - כלום לא גרם לי לרצות אותה בחזרה. מבחינתי, הסיפור שלנו מת ונקבר ביום הזה.

אבל בשבת היא תמיד שם;
כל בוקר כזה אני פוקח את עיניי ורואה את דמותה מולי,
מדמיין את ריח המאפים משתלט על ריח הצחנה ששרר בדירה שלי.
אני נשאר במיטה, נזכר בזמן שבילינו יחד, מסרב לצאת ולהכיר במציאות שבה היא כבר לא ולרי שלי;
הפארק הוא לא אותו פארק. חוף הים הוא לא אותו חוף ים. השבת כבר לא אותה שבת. ואנחנו כבר.. אין כזה דבר.

לפעמים אני מתקשה להאמין שזה אי פעם ישתנה;
לפעמים זה מרגיש כאילו היא תמיד תהיה שם, כמו צלקת שלא תגליד לעולם.
בכל פעם שארצה לאהוב ולהתמסר, אני אזכר בבגידה ובטעם המר שנשאר לי ברגע ששמעתי את הוידוי שלה.
גם עכשיו, כשצוריה מניחה את התלתלים האדמוניים שלה על הכתף שלי, אוחזת במותן שלי ברכות וממלמלת לי דברי אהבה באוזן,
גם כשהשמש שוטפת את פניי והחול נדבק לרגליי, תחושת האושר שלי מהולה בפחד איום ונורא. פחד משתק.

אבל בחרתי בחיים, ובחרתי באהבה.
בחרתי להבין שלא כל מה שמרגיש מושלם, הוא מושלם.
יש סיבה שדברים קורים, ויש סיבה שמרסקים לנו את הלב. חייבת להיות.
אחרי כל הכאב, תגיע זו שתהיה שווה אותו. זו שתגרום לנו להסתכל על העבר מבעד למשקפת ולהעריך את ההווה.
נישקתי את הנמש האהוב עליי בצוואר של צוריה והרגשתי את פניה נמתחות לכדי חיוך.
אולי יום אחד אוכל להיות אחד כזה שראוי לה - כזה שמסוגל להסתכל לה בלבן של העיניים ולחזור על אותם המילים שלחשה לי באוזן.
-----------------



Sometimes the only way to ever find yourself is to get completely lost..

יפה :)
-----------------




Just the two of us, we can make it if we try