~תרגיל 4~ סדנת הכתיבה

משימה שנייה
1.גרגרנות
2.חמדנות
3.כעס
4. קנאה
5.עצלות
6.גאווה
7.תאוות בשרים

חבר שלי ואני הזוג המושלם,
אנחנו נפגשים הרבה כשהוא חוזר מהצבא,
אנחנו יוצאים עם המשפחה שלו, ואוכלים אצלי ארוחות.
חבר שלי ואני הזוג המושלם,
אנחנו מעלים הרבה תמונות ביחד, אנחנו תומכים אחד בשנייה המון.
חבר שלי ואני הזוג המושלם,
המשפחה שלי מקבלת אותו, והמשפחה שלו מקבלת אותי.
חבר שלי ואני הזוג המושלם,
אין אקסית שמפריעה בתמונה, ואין אקס שמת לחזור אלי.
חבר שלי ואני הזוג המושלם,
כי שנינו יודעים להטעות את מה שבאמת,
הכל נראה אצלנו מושלם,
אבל האמת,
שלא מושלם לי.
חבר שלי ואני הזוג המושלם,
כשאני בוכה במשך ימים שלמים בגללו, אף אחד לא יודע את זה. אז מבחינת כולם,
חבר שלי ואני, הזוג המושלם.
-----------------


תמיד כשאתה בא
אני כאילו קצת
יודעת שאסור
אבל כבר לא אכפת לי
לא אכפת

:( זה נכתב מהלב רוז.. :
ובכל מקרה כתבת יפה ונוגע
-----------------

ואו רוז.זה מהמם

כמה שאני הולכת להתאהב בשיחה הזו..
התרגיל הראשון-

השעה היתה כבר שעת ערב מאוחרת. כשגברת תחיה רוזנפלד יצאה מהבית קרני השמש עוד היו במלוא הדרן בחוץ. האוטובוסים היו ריקים והיא במהירות הגיעה לסופר-מרקט השכונתי עם עגלת הקניות הגדולה שלה. היה זה יום חמישי והיה עליה לאסוף את כל המצרכים שהיא צריכה ולהגיע הביתה במהירות על מנת להתחיל להכין את ארוחת השבת. אך בפועל, כאשר היא יצאה מהסופר היא הופתעה לגלות שקרני השמש כבר שקעו, ואותן החליף אור ירח עמום מבעד לעננים קודרים. היא נאנחה וגררה בקושי את עגלת הקניות המלאה והכבדה אל תחנת האוטובוס, מקווה שלא כמו בכל שבוע- הפעם יהיה לה מקום לשבת, או לפחות לעמוד. היא תהתה לעצמה, איך בכל פעם מסע הקניות הקצר שהיא מתכננת נעשה משימה כמעט בלתי אפשרית בשבילה. האוטובוס הגיע, היא הרימה את העגלה הכבדה והניחה אותה על רצפת האוטובוס. לאחר מכן אחזה בחוזקה במעקה ועלתה גם היא. הנהג, שהיה חסר סבלנות מתמיד,סגר את הדלת ללא התראה ותחיה נחבטה בה קלות. הנהג אפילו לא העיף מבט לקשישה המבוהלת והחל בנסיעתו. תחיה אחזה ביד אחת במעקה וביד השניה בעגלתה, והחלה לסקור בעיניה מקום פנוי לשבת בו. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, עשרות אנשים הצטפפו בו דחוסים. בעיקר צעירים שציחקקו בניהם ודחפו זה את זה ללא הרף. אף אחד לא הציע לתחיה לעמוד במקומו ליד העמודים שישמשו לה כמעקה. אף אחד כמובן לא הציע לה לשבת במקומו. כולם הפנו את מבטם מפניה החיוורים ומלאי הקמטים של הזקנה ועשו עצמם מאוד עסוקים. תחייה השפילה את מבטה וחיפשה מקום נוח לאחוז בו, רגליה וידיה כאבו מהקניות הממושכות, מהעמידה בתורים וסחיבת העגלה. לפתע הנהג בלם בפתאומיות, ותחיה נפלה בחבטה אל רצפת האוטובוס.
הבושה שחשה היתה גדולה. הקשישה הרימה את ראשה מעלה. כמה אנשים הסתכלו עליה, כמה צעירים צחקו והמשיכו בענייניהם. אף אחד לא השיט את ידו אליה, אף אחד לא שאל בשלומה. היא ישבה על רצפת האוטובוס המומה, כאובה. הנהג העיף את מבטו אליה, כשראה שהיא חיה ונושמת המשיך בנסיעתו. לא היה אדם אחד בכל האוטובוס הזה שדאג לה, כי למעשה, לא היה אדם אחד שדאג לה בכל העולם. היא חשה את מלוא עוצמת האלמנות שלה, את מלוא עוצמת הבדידות. היא תפסה את אחד מעמודי האוטובוס על מנת לנסות לקום, אך ללא הצלחה. היא הרגישה איך אנשים מעיפים אליה מבטים כעוסים, על המקום שהיא תופסת כיוון שהיא ועגלתה שרועים על הרצפה בצורה שכזו. הדמעות עלו בעיניה, היא חשה מחנק בגרונה. חסרת אונים היא ישבה שם,כאובה ומבויישת.
האוטובוס עצר בתחנה, ובחור צעיר עלה עליו. ראשו חצי מגולח, ושיערו צבוע בירוק עז. בגדיו היו שחורים ובמכנסיו היו קרעים ושפשופים,חולצתו השחורה היתה מוכתמת בכתמים צהובים. תחיה שמה לב אליו בזווית עיניה כשהוא שילם לנהג, ותהתה איך הוא יוצא מהבית בלבוש כל כך מוזנח. הוא לקח את העודף מהנהג והתקדם לכיוונה. תחייה ניסתה שוב להתרומם, מחשש שהוא יצעק עליה שתתן לו לעבור. היא הצליחה למשוך את עצמה מעט למעלה איך שוב כוחה נגמר והיא עמדה לפול מטה, אבל אז הרגישה מישהו תופס אותה ומושך אותה מעלה. המומה, היא נעמדה על רגליה, מחזיקה בשתי ידיה במעקה, והביטה בבחור היחידי שעזר לה, ביחיד שהיה לו אכפת. הבחור הצעיר בעל הבגדים הקרועים והשיער הירקרק הרים את עגלתה ושם אותה לידו "את בסדר?" הוא שאל אותה ובחן את פנייה החיוורים. תחייה הנהנה בהלם ותפסה את העגלה. האוטובוס בדיוק הגיע לתחנת ביתה. ללא מילים, היא משכה את עגלתה אל הדלת הקדמית של האוטובוס. הצעיר בא אחריה, עזר לה להוריד את עגלתה אל המדרכה, ודלתות האוטובוס נתרקו בפנייה בעודה ממלמלת בשפתיים יבשות תודה.





תרגיל שני-
קנאה.
היא יותר יפה ממני, אני בטוחה מזה.
השיער הבלונדיני שלה כ"כ בוהק,ארוך ויפיפה. כאילו מראשה צומחים חוטי זהב דקיקים ורכים. העיניים שלה, כ"כ צלולות ועדינות, כחולות כים שכל אחד טובע בו בקלות. היא פשוט יפה, והרבה יותר ממני. אנחנו הולכות ברחוב, וכל האנשים עוצרים את שגרת חייהם ומתפעלים ממנה מרחוק. כל הבנים סוקרים אותה מכף רגל ועד ראש, והבנות? ניתן לראות בכל אחת את זקיקי הקנאה הטהורה. למרות שישנם יפות, אך לא יפות כמוה.
לעיתים אני חושבת,איך היא זכתה בכל היופי הזה. איך אלוהים קובע איזו נשמה תקבל גוף יפה, ואיזה נשמה תקבל גוף עלוב,פנים עלובות,ושיער שלעולם לא יסתדר כמו שאני רוצה.
אני מביטה בעצמי במראה, תוהה על חוסר הצדק שבעולם, ושותקת.
היא הרבה יותר יפה ממני,אני בטוחה מזה.


-----------------


יש אומרים שצבעים זה עולם של נדמה
לא שווה קצת פחות משתלם
לא באמת תגלה יבשת
ויש אחרים שכמוני עוד משוכנעים
שלכל שקורה יש סיבה
ולא מתווכחים עם הנפש

וווווואו זיס טיימ הכתיבה שלך מדהימה!!! ממש אהבתי.
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

השעה מאוחרת ואני לא מצליחה להירדם. אני בוהה בקיר. בועות האוויר שנוצרו מרטיבות שנשכחה מאיימות להתפוצץ. הן מביטות בי, כאילו מתחרות מי תצליח להחזיק מעמד זמן רב יותר, פעם קראנו לזה תחרות נעיצת מבטים.

הדלתות סגורות. אלומת אור חודרת מבעד לרווחים, מאירה את הדרך למוזיקה. זה מצחיק שמשהו שאני כל כך אוהבת גורם לי להרגשה כל כך נוראית, זה אירוני, על גבול המגוחך.
אני שומעת אותם מתלחששים בחדר הצמוד ונלחמת לא להתפתות ולהצמיד אוזן לקיר.
שברי שיחה נשמעים "זה נחמד..." "נתאמן..." הראש שלי מסתובב ונלחם. נאבק שלא לנסות ולהרכיב את המשפטים מחדש,בעיקר לא לדמיין איך הם נראים. זה כמו להפסיק סרט אימה באמצע, לפני שרואים את הדבר שמפחיד אותנו, הדמיון נורא יותר מהמציאות. השיר מתנגן, ונדמה שהוא נשמע בלופים, ואני לא מצליחה להירדם.

תחושת מחנק עוטפת אותי, ואני רוצה להקיא, אני לא מאמינה שהוא נמצא שם איתה, שהם שומעים את השיר הזה. הדמעות זולגות ואני מרגישה חסרת אונים. אני לא רוצה שידעו שאני ערה, שאני שומעת אותם, ואת השיר הזה, לעזאזל עם השיר הזה.

אני משחזרת את כל המילים שאמרתי לו בחצי שנה האחרונה, מנסה להבין איך זה קרה.
הדמעות זולגות ואני צוחקת צחוק חרישי כי השיר הזה אומר לי להפסיק לבכות.
בועות האוויר מנצחות ואני מתפוצצת. אני יוצאת מהחדר אל השירותים. הם מבינים שמישהו שומע אותם והשיר מופסק, ואיתו הלחשושים.

היום אני יודעת איך זה קרה, ואני יודעת שהוא לא אהב אותה,
אבל אני עדין בוכה כשאני שומעת את השיר הזה, גם אם הוא אומר לי להפסיק.

אין תרגיל שלישי? >:
-----------------

בנות אתן כאלה כיפיות ומוכשרות! כיף על שיתוף הפעולה והדברים שיוצאים ממכן..

אז התרגיל השלישי, קצת בפער מהשני אבל זה בגלל שהמרצים שלי מתעללים בי ולוקחים ממני קצת את היכולת או את החשק לחיות כרגע חחחח

אז תרגיל שלישי!
"The Road Not Taken"

רוברט פרוסט כתב את השיר המפורסם הזה ב-1915, שבעיקר מתעסק בדילמה שבבחירה בין דרך אחת לדרך אחרת:

TWO roads diverged in a yellow wood,     
And sorry I could not travel both     
And be one traveler, long I stood     
And looked down one as far as I could     
To where it bent in the undergrowth

Then took the other, as just as fair,     
And having perhaps the better claim,     
Because it was grassy and wanted wear;     
Though as for that the passing there     
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay     
In leaves no step had trodden black.     
Oh, I kept the first for another day!     
Yet knowing how way leads on to way,     
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh     
Somewhere ages and ages hence:     
Two roads diverged in a wood, and I—     
I took the one less traveled by,     
And that has made all the difference.

(מי שלא מסתדרת עם אנגלית יש מלא תרגומים בגוגל)


המשימה שלכן הפעם היא לבחור החלטה או בחירה מסוימת שעשיתן ולתאר מצב בו הייתן בוחרות בדרך האחרת. לכתוב בעצם על הדרך שלא נבחרה, ולאו דווקא על הדילמה!
זו יכולה להיות כל דרך וכל בחירה שעמדה בחייכן. גדולה או קטנה. זה יכול אפילו להיות בחירה בין לאכול שוקולד או סלט. זה לא משנה. העיקר שתהיה התייחסות מעניינת לדרך שלא בחרתן.

תנסו לא לכתוב על הדרך שכן נבחרה. לא לחשוף לנו מה כן בחרתן, אלא לדבר על הדרך שלא נבחרה. מה היה קורה אם כן הייתן בוחרות בה. קצת כמו פנטזיה... מה היה קורה אז? אני חושבת שגם בצורה הזו אפשר הרבה יותר להנות מהכתיבה, יש מקום לדימיון וליצירתיות.

עופו על זה:)


-----------------



sugar, spice, and everything nice

פאק, אני נבחנת על השיר הזה בעוד שבוע.
הבנתי את המשימה ככה: לבחור סיטואציה
שלא קרתה בגלל שבחרתי בדרך אחרת ולכתוב
עלייה קטע, אז בבקשה:

לא זה לא הגיוני, איך זה יכול להיות?
"את ילדה חכמה ומוכשרת אבל לא יכולנו לקבל
אותך לתפקיד הזה, הנתונים שלך נמוכים מדי".
אבל אני למדתי כל כך הרבה והשקעתי,
עשיתי הכול כדי להגיע לתפקיד משמעותי.
"נופר אנחנו מצטערים, אנחנו רואים לפי
התעודה שלך והמסמכים וההמלצות שאת אדם
אהוב ומשכיל אנחנו יודעים שאת יודעת לדבוק
במטרה ושאת לא מוותרת. נופר אנחנו יודעים
את כל אלה, וצר לנו לוותר על ילדה מוכשרת
כמוך. אבל הנתונים שלך לא מספיק גבוהים
בשביל היחידה שלנו. אנחנו בטוחים שתמצאי
משהו אחר שינצל את כישורייך הרבים,
אנחנו מקווים שתהיה זו החלטה טובה עבורך."

אבל לא התקבלתי רק בגלל החלטה אחת טיפשית.
הלוואי ויכולתי לסובב את הגלגל לאחור
ולשנות הכול. להתחיל הכול מהתחלה.

כמעין צחוק הגורל כשנכנסתי למכונית הרדיו
נדלק על התחנה ולאחר שתי דקות החל
להתנגן השיר:

ואם היה לי קצת עצוב
אולי למדתי מזה משהו חשוב
כי בסוף כשזה נגמר
יש סיבה לכל דבר

לבד בתוך כל הטירוף
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף
אבל בסוף כשזה נגמר
יש סיבה לכל דבר

אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר

ואם יכולתי רק לזכור
לכל אחד יש את הדרך לעבור
אבל בסוף כשזה נגמר
יש תשובה לכל דבר

אור גדול מאיר הכל...


החלטות משנות לנו את ההיסטוריה. תיזהרו
בהחלטות שלכן.

-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

אז אולי אני מצטערת על רוב הדברים שעשיתי בחיי,לא מבינה למה לא יכולתי לבחור אחרת. למשל: למה לא צפרתי לבנות האלו שהרגע חצו את הכביש ונעצרו באמצע וצחקקו והראו אחת לשנייה דברים בנייד,למה לא צפרתי והמשכתי לחכות? או נגיד למה לא עצרתי אז את אותו נער , הנער הראשון שלי שהוא ניגש לנשק אותי,הרי אני ידעתי שבשבילו זה כלום,אז למה הוא היה הראשון? או למה לא כתבתי על וויליאם שייקספיר שידעתי שהמשימה היא לבחור כיוונים אחרים וידעתי שכולן ירשמו על נפוליאון בונפרט,למה לא הייתי יצירתית אז בשיעורי אומנות?למה לא חישבתי את התרגיל הזה בצורה השנייה שידעתי שיכולה להיות נכונה?
אולי כי רציתי לטעות?לנסות את ההרגשה הזאת של פחד שאני עומדת מול ההורים שלי עם מבחו מלא טעויות כי בחרתי להבריז מהמון שיעורים במקצוע הזה,את הלחץ שאני נפגשת עם הנער שאני אוהבת,אולי כי אהבתי את הטעויות?אבל אני יודעת עכשיו,שיכול להיות ומחר אגיד אחרת הרי בכל יום אני בוחרת בדרך שונה,חדשה. דרך אחרת.
ולמה בדיוק בחרתי לכתוב את הקטע הזה אני לא יודעת,אולי כי זו הבחירה שרציתי לעשות עכשיו? או שסתם רשמתי את הדברים הראשונים שצצו לי במחשבה,אולי מחר תבוא התשובה,אבל בנתיים?זו הדרך.
****
ממש אהבתי את הקטע הזה,כל הדברים בו היו נכונים.דברים שקרו בעבר ודברים שקרו השבוע ועכשיו..
אהבתי מאוד את המשימה,את נורא יצרתית

^תודה בובה אני שמחה שנהנת

האמת שהתרגילים לקוחים מסדנאות כתיבה אמיתיות, אני משפצת אותם וקצת מתאימה לפורום :)

-----------------



sugar, spice, and everything nice

אני ידעתי.. אני פשוט ידעתי. לא יודעת איך, אבל ידעתי שזה אסור. ידעתי שזה יגמר רע, ושאסור לי לתת לך לבוא ..
אם לא היית בא, אז אני והוא עוד היינו ביחד. גבר חלומתיי. הגבר שהצליח לשנות אותי, להשתלט עלי, שידעתי ששווה לי להילחם בכל העולם בשביל האהבה שלנו. זה הצליח..
הצליח עד שאתה באת. אם לא היית בא, אם הייתי בוחרת שלא תבוא, הגבר שלי, גבר חלומתיי,היה כאן לידי, לצידי, עם כתף תומכת,אוזן קשבת, ולב מלא אהבה. ידיים עוטפות, ושפתיים שגורמות לי לשכוח הכל. היה פה, והיה אומר לי כמה שאני כל החיים שלו, מיוחדת בשבילו, אחת ויחידה .. היה אומר שהוא מכור לריח הטבעי שלי, ולפעמים היה צוחק ואומר לי לנסות לשמור אותו בבקבוק ולהביא לו אותו.. כדי שכשאני לא אהיה שם לידך, הוא יוכל להיזכר בו. בי. יוכל להריח אותו, ולדמיין שאני לצידו, כדי לא להתשגע מגעגועים.
אולי פשוט ידעתי שתעשה אתזה, יש לך כישרון כזה. עם העיניים הכחולות שלך, שאני טובעת בהן בשנייה שאני רואה אותך. עם השפתיים שלך.. שפעם כלכך אהבתי שנשקו על מצחי. ואיך זה שידעתי ובכל זאת נתתי לך לבוא ? הרי ידעתי ! אני ידעתי כי אתה אוהב לעשות אתזה, לבוא וללכת. ואיכשהו.. אפעם אני לא מצליחה לסרב לך.
ואולי פשוט היה לי קשה שהכל כלכך מסתדר .. בדיוק כמו שחלמתי כל חיי. זה הפחיד אותי, זה הפחיד אותי כלכך, שלא נתתי לזמן לעשות אתזה, עשיתי בעצמי..
ומעתה ועד יום מותי, אזכור את מעשי. אזכור את הטעות הזו, ולא אחזור עלייה לעולם.. בסופו של יום, מי שלא נופל, לא לומד ללכת.

מקווה שהבנתי את המשימה נכון..
-----------------

סיפור יפה לנכדים ודמיון יפה למחשבות. על מה היה קורה אילו..

אילו לוקח את עצמי לדירתך עכשיו, עם זר פרחים או זר מילים. עם מגפון צועק את כל מה שאת מחכה לשמוע ..

איזה כישרון :) אני כבר קראתי ברצף את של כולן :) ממש אהבתיי!
-----------------

תרגיל שלישי

בדרך אליו כבר ידעתי מה הולך לקרות
בדרך אליו למרות שכיסיתי את עצמי טוב עם הצעיף
ידעתי שהוא לא יהיה שם להסתיר יותר כשנגיע
כי אני אתן לו לאהוב אותי לרגע בלי מסכות
למרות שאני בקושי יודעת את שמו. אתן לו להכיר אותי לעומק...
בדרך אליו הסתכלתי על מכונית אדומה וקטנה עם בחור ובחורה
הבחורה הסתכלה לחלון, והבחור היה מרוכז בכביש
הבחורה הזאת ידעה אהבה לרגע
והיא בדרכה לישון ולחשוב עליו
הוא לא יתקשר אליה מחר
היא לא תדע יותר אהבה ממנו
בדרך אליו ראיתי גם מכונית קצת יותר גדולה
עם בחור ובחורה
או שתקראו להם זוג הורים
ששרים עם ילדיהם וכנראה קצת מאושרים
היא תדע אהבה, לאורך כל חייה כנראה.
בדרך אליו התבוננתי בו וראיתי אחד שכנראה לא אראה עוד בעוד כמה שעות
ואז חשבתי לעצמי
שאולי כן ארצה לראות
אז כשהגענו אליו
לא נתתי לצעיף לרדת ממני
וגם המעיל היה קצת סגור
אז בדרך חזרה הביתה ידעתי אהבה מסוג תמים
הוא החזיק לי את היד ובכל רמזור אדום הסתכל עלי וחייך
עכשיו אני אדע ממנו אהבה
אני בטוחה
-----------------


תמיד כשאתה בא
אני כאילו קצת
יודעת שאסור
אבל כבר לא אכפת לי
לא אכפת

^ איזה יופי. הכתיבה שלך ממש קולחת
-----------------

ננסה? פעם ראשונה שלי פה

אז הרמתי את הראש ואמרתי שלא.
אמרתי לא. אמרתי לא ברור. לא.
לא משתמע לשתי פנים.
אמרתי לא.
לא חיפשתי קונדומים. לא הלכתי לרופא כדי לקבל מרשם לגלולות. אמרתי לא. וזה נגמר.
בסוף אחרי הכל הוא אמר. הוא אמר.
הוא אמר שאם לא, אז לא.
זה כאב.
הדיכאונות בלילה היו גדולים יותר.
הפחדים, הכאבים. לא ידעתי מה לעשות איתם. ולא היה לאן לברוח. אז בסוף הייתי חייבת להתמודד.
להתמודד.
כי לא הייתה ברירה.
לא.
אז אמרתי לא. לא לסקס ולא ל"נעורים" ולא אליו,
לא אל החיה הזא שהוא היה, החיה שהייתה בו.
אמרתי לא, וכאב לי יותר.
אמרתי לו לא.
כי רציתי נורא אבל ידעתי שזו טעות.
טעות.
לא הדרך ולא אני.
אמרתי לו לא, שמעתי אותו שואף מהסיגריה ומנתק את הטלפון אחרי שהתחנן, אחרי המילים היפות. הוא ידע להתחנן ולומר מילים יפות. They all do.
והסתכלי לשמיים האפורים, וכיביתי את הסיגריה שעישנתי. ואמרתי לא, אמרתי לא גם לזה.
למה לא?
כי לא ולא ולא ולא ולא
ולא ידעתי
באמת שלא ידעתי כמה כאב
וכמה בושה
וכמה טראומה
וכמה טעויות
וטיפשות
וחרטה
ועצב
אני חוסכת לעצמי.
והרגשתי שאני עושה טעות, אבל בכלל לא הבנתי,
כמה אני צודקת.
-----------------

^ואו. מזדהה ממש



sheepy תודה ((:
-----------------


תמיד כשאתה בא
אני כאילו קצת
יודעת שאסור
אבל כבר לא אכפת לי
לא אכפת

אז חשבתי לפרוש. אני מודה, באמת שחשבתי לפרוש ולעזוב את כל זה. היה קל יותר אם הייתי פורשת, אם הייתי נשארת בחדר שלי, מסניפה נרות ריחניים בשלל צבעים וצורות, מתחמקת מאחריות. אבל החלטתי שלא, קצת נמאס לי מנרות ריחניים, הם רגועים כל כך, הם ההפך ממני. ולא, קצת חם לי בתוך השמיכה, ואני קצת מתגעגעת לכתיבה שלי, ללעסוק במשהו שאני באמת אוהבת, לנשום עמוק ולנשום באמת. אז חשבתי לפרוש, והחלטתי שלא. חשבתי לפרוש, ואולי קצת טעיתי. חשבתי לפרוש, ורציתי לפרוש, ואולי, רק אולי, היה כדאי אם אפרוש. - קצת קצר, קצת צולע, אבל זה מה יש. סליחה על זה :"|