אני כועסת עליה, כל כך כועסת עליה. היא כזאת סחבה. היא באמת סחבה, תמיד סוחבים אותה. ומילא, שיסחבו אותה, אבל למה אני חייבת לסחוב אותה? שתלך לבד. באמת, שתלך. רחוק רחוק מכאן. שתלך ושלא תחזור. טיפשה, איך היא מעיזה? קחו אותי לפה, קחו אותי לשם, קפצי לי. אני קמה מהמיטה שלי בהחלטה נחושה שאין טעם לחשוב, יש טעם לשתות. אני יורדת בגרם המדרגות המתעקל כלפי מטה בצורה לוליינית שמכוסה בשטיח ירוק ומכוער. אמא התעקשה שהשטיח הזה יאיר לי את הבית ובלית ברירה נתתי לה לקנות את הגוש פרווה הלא-שמיש הזה. אני פוסעת את שמונת הצעדים שמפרידים אותי מהמשקה שלי ופותחת את דלת המקרר. שיט, זה נגמר. נאכל שוקולד. שוקולד, תהיו מוכנות לזה, הוא לא רק ללב שבור. הוא גם לאחד פצוע, לזמנים קשים, ולאנשים שסתם אוהבים לאכול שוקולד. שוקולד הוא חבר. כשאני מקפלת את העטיפה הכסופה ומתכוננת לחתוך את כל המסביב רק בשביל להגיע לחתיכה האמצעית שטבועה עליה פרה בעזרת אצבעותי הדקות הטלפון מצלצל."הלו?" אני עונה בקול עייף. "שלום, מתוקה, צהריים טובים!" אמא.אני מניחה את השפורפרת בחזרה במקום ושומעת צליל ניתוק. אני יוצאת לחצר ומנתקת קו הטלפון מהחשמל. זהו, שלא יפריעו לי. אני אמורה לטבוע ביגון עמוק וייסורים עכשיו, לא להקשיב ל"אז סבתא ביקשה שתביאי לה צנצנת, תביאי לה צנצנת". אני שוכבת על הספה עם השוקולד שלי. וויתרתי על הרעיון של לחתוך את המסביב. נעבור דרך המסביב עד שנגיע למרכז, ננקר קרוב ללב, ואז ננגוס ונקרע ונאכל ונבלוס עד שלא ישאר ממנו כלום. אלוהים, אני כזאת סחבה.
Quote: Originally posted by סופרת צעירה on 19/10/14 בקשר לזאת עם הסיפור על הבגידה והחברה , אני במקומך מתרחקת ממנה מאתיים מטר שלא תתקרב אליי אפילו אצלי בגידה זה בגידה.
4Girls הדף הרשמי