~תרגיל 4~ סדנת הכתיבה

לא הצלחתי לכתוב 500 מילים,יש שם 350 אני חושבת.
*
נהג האוטובוס לקח ממנה את שטר החמישים והחזיר לה עודף בהמון שקלים,היא הכניסה את כולם לכיס שלה והתקדמה לקראת הכיסא הראשון הפנוי שמבטה הצליח לתפוס.
לידה התיישב נער די נמוך יחסית למראה גילו,אני מנחשת 20,אך לה זה לא הזיז היא הייתה עסוקה מידי בטלפון שלה מחפשת שיר אחר לשמוע ולהעסיק את עצמה בו,לא לחשוב על כל הדברים אשר הניעו אותה להגיע למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. בורחת .
הוא בהה בה.לא יכל להוריד את מבטו ממנה ולא ידע למה,הוא ניחש שזה מרוב היופי והאור שהיא מקרינה כלפי חוץ.
היא הרימה את מבטה וניקתה את הדמעות שזלגו להן,הסתכלה עליו והוא עדיין לא הוריד את המבט שלאט לאט הפך למבט מרחם,ושהיא ראתה את זה היא החליטה לחזור בחזרה לטלפון שלה,ולא להרים את הראש במשך כל הנסיעה.
הוא הבין זאת ברגע ההוא שהיא ניקתה את הדמעות,הילדה הזאת בורחת הוא חשב לעצמו הוא רצה לשאול אותה לאן או למה,אבל כל גופו השתתק כאשר היא החזיקה את ידו.
המבט שלה חזר אליו ושניהם ישבו שם , מחזיקים ידיים ומסתכלים אחד לשני בידיים. אף אחד מהם לא הבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה,למה השני כל כך מעניין אותו.
הדמעות שלה לא הפסיקו לרדת.
"אתה כל כך מזכיר אותו" היא לחשה בשקט,והזיזה שיערה בלונדינית מאפה,מחזירה אותה למקום בו היא אמורה להיות.
"אני מצטער" הוא לחש,כאילו יודע בדיוק למה היא מתכוונת .
הוא לא רצה לשאול,הוא לא רצה לגרום לה לספר . הוא רצה לתת לה את התחושה שאותו אדם לא נתן לה,הוא רצה לתת לה אהבה. זה נתן לה תחושת בטחון ענקית,תחושת אהבה ותחושת שייכות,היא לא התאהבה בו היא התאהבה בדרך שבה הוא נתן לה לעשות מה שהיא רוצה כדי לא לגרום לה לבכות עוד.
"אני מצטערת" היא אמרה והזיזה את ידה ממנו,החזירה את כל מחשבותיה ועיסוקיה בחזרה לטלפון והתעלמה לחלוטין מקיומו.
ואילו הוא,ישב שם ולא הזיז אף חלק בגופו כאילו הוא מחכה שוב ליד שלה שתנחת ליד שלו ותאחוז בה ברכות.אבל היד הזו לעולם לא הגיע , היא קמה עשר דקות לאחר מכן ויצאה מן האוטובוס.
והוא,לא ידע אם זה אולי רגע של תשוקה שלא קיבל הרבה זמן,או שזה באמת משהו שלא ישכח לעולם,כי הוא היה זה שברח, והוא זה שלא ידע לאן הוא מתכוון ללכת... ואילו היא הייתה זו שנתנה לו את התחושה שלא קיבל.

אני בת 21 אנסה לכתוב מנקודת מבט גברית.
ניצן אחלה רעיון!

לעזאזל עםהתחבורה הציבורית הזו, עליתי לאוטובוס שילמתי והתחלתי לחפש לעצמי מקום להתיישב. ריח של קלמנטינות עלה באוויר, שנאתי מאז ומתמיד את הריח הזה. בצידו הימני של האוטובוס ישבה מישהי, החלטתי שלידה אני יושב ואין מי שיאמר לי אחרת. שיערה קצר עד לכתפיה, היא קראה ספר וחייכה מידי פעם תוך כדי. לעזאזל אני מתגעגע למאיה, היא נורא הזכירה לי אותה. תמיד הייתה שנונה, אינטילגנטית בעלת רגליים ארוכות ששיגעו אותי כל פעם מחדש. הבחורה מהאטובוס לבשה גינס כחול וסריג ורוד. לפעמים אני חושב כיצד אנשים כל כך דומים בלבוש ובמראה, עניין אותי כיצד היא נשמעת ואיזה בן אדם היא. אבל אני דפוק, לא מתחיל עם בחורות, יושב בשקט ומפספס הזדמנות. אני בסדר לא מכוער, לפחות כך אמרה לי פעם מאיה.
במושב הקידמי אישבן חמישיםקרא עיתון ידיעות, עלעול הדפים שיגעו את אוזניי, רק רציתי שקט. לעזאזל עם המכונית שלי, דניאל אפילו לא טרח לבוא לאסוף אותי כך שמצאתי את עצמי נוסע בתחבורה ציבורית, לעזאזל עם החיים. המזל היחיד שהיה לי הוא הבחורה שישבה בצמוד אליי, יש לה בושם נעים ועדין. הצצתי לעברה, לעבר הספר שהיא קראה.
" ספר טוב" מלמלתי לעצמי.
" כן, אני בדיוק באמצע. מעניין איך הוא ייגמר" חייכה והביטה בי בעיניה הירוקות.
" מבטיח לא לגלות, אבל בחיי שהסופר הזה מתעלה על עצמו כל פעם מחדש"
" כן, זה הספר השלישי שלו שיוצא לי לקרוא, וחסר לך שאתה מגלה לי"
" מבטיח שלא, אני אורן" הדגשתי את הקמץ בריש שבשם שלי, כשהייתי קטן שנאתי ששינו לי את השם מאורון לאורן ( כמו עץ אורן)
" טליה, נעים מאוד"
" ולאן את נוסעת, אם מותר לשאול"
" האמת שאני בדיוק בדרכי הביתה, אתה יודע בדרך כלל אני נוסעת במכונית, הפעם לא יצא לי מרוב כל כך הרבה עיסוקים. לא נורא אוטובוסים זה גם בסדר, לפחות בזמן הזה אפשר לקרוא משהו" אמרה והעיפהאת שיערה הברונטי לאחור.
" ואתה? לאן אתה נוסע?"
" האמת שהמכונית שלי במוסך ואני שונא תחבורה ציבורי בעצם זו הפעם הראשונה שלי בתחבורה ציבורית, אני בטח נשמע מפונק אבל אף פעם לא הייתי צריך לנסוע באוטובוס. נאלצתי לקחת אוטובוס, בדרכי הביתה. מקווה שעליתי לקו הנכון"
התלוצצתי וחייכתי.
" אני בטוחה שאתה לא עד כדי כך נוראי בלהבין תחבורה ציבורית, באיזו תחנה אתה אמור לעצור?" שאלה
" בן יהודה 27"
" אתה באוטבוס הנכון" נשמעתי לרווחה.
-----------------

I`m gonna live like tomorrow doesn`t exist
Like it doesn`t exist
>

איזו יוזמה מהממת!! אני לא מהכותבות אבל בהחלט מהקוראות :) שאפו עליך ניצן
-----------------

אדבר מנקודת מבט שלנערה שלפני רגע שמעה את שיחת הטלפון ששינתה את חייה.

עליתי לאוטובוס הכל היה נראה לי מוכר וחוסר רצון לשכוח אותו,
שילמתי לנהג והתיישבתי במקום הפנוי הראשון שראיתי וחשבתי לעצמי
"למה למה עשו לי את זה למה אני חייבת לעזוב את המקום המוכר שלי את המשפחה והחברים למקום שאני רגילה אליו"
פתחתי את הפלאפון שמתי אוזניה על אוזן אחת וחיפשתי מוזיקה להזדהות איתה,
התיישב לידי נער בן גילי בערך הוא היה נראה עצוב
אבל לא התייחסתי חשבתי לעצמי איך שינו לי את החיים ברגע ואיך אספר לחברות והחברים שלי שאני עוזבת
את כל מה שאני רגילה אליו ולא נוכל להיפגש עוד.
התחילו דמעות לזלוג מעיני ולטפטף על הפרצוף שלי
ידעתי שעוד יומיים נשארו לי עד שאני אצתרך להפסיק את החיים ולעזוב
את הכל .
לא ספרתי לחברות שלי כי פחדתי שיעלבו אבל אין לי ברירה
לקחתי נייר וניגבתי את הדמעות הנער שישב לידי דיבר פלאפון ודיבר עם חברה שלו לפי מה שהבנתי
והתחיל לצחוק כנראה הוא הולך להיפגש איתה כל כך קינאתי בו,
הגעתי לתחנה ירדתי מהאוטובוס לפני שנכנסי הביתה ראיתי את חברה שלי יושבת על המדרגות בכניסה
שראיתי אותה התחלתי לבכות היא שאלה אותי מה קרה וסיפרתי לה היא התאכזבה,
היא סימסה את זה לכולם והרגשתי נורא היא אמרה שהיא תלך והיא תחזור יותר מאוחר.
נכנסתי הביתה הלכתי לחדר שלי ובכיתי.
התחלתי לקרוא ספר וארזתי את המזוודה שלי תוך כדי
אחרי שעה וחצי כל החברות שלי לקחו אותי למסיבה "כמה צפוי" אמרתי לעצמי.
נכנסתי למסיבה ואי רואה שם את כל מי שאני מכירה
שמנו מוזיקה הצטלמנו רקדנו שרנו (לא אני, אני מזייפת ברמות הזויות).
ככה העברנו את כל הלילה בשעה 2.30 לפנות בוקר חזרתי הביתה כמפתיע אף אחד לא שאל אותי איפה הייתי.
נכנסתי למיטה שלי ואמרתי איזה "כיף היה להעביר את הלילה האחרון שלי כאן
נשאר לי יום אחד ואני נוסעת רחוק והסיכויים שנפגש קלושים ".
הגיעה היום נפרדתי מהחברות שלי ונסעתי לשדה התעופה,
נכנסתי לשדה עשיתי את כל הבדיקות שהיה צריך לעשות והגיע הזמן לעלות למטוס
עליתי והתיישבתי כל הדרך הסתכלתי על התמונה שלנו במסיבה
זלגה לי דמעה אחת קטנה התגעגעתי, אני לא יודעת מתי אני יחזור אבל זה הולך להיות הרבה זמן.
אמא שלי אמרה לי "מוכנה לטיסה של כמה שעות" אמרתי "כן".
עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה הרגשתי שזה נצח אבל אז אמרו בכריזה "הגענו ללונדון נא לחגור חגורות ולהמתין על לקבלת הוראות".
אחר כך אותו דבר גם אמרו באנגלית עצמתי עיניים חזק חזק עד שנוכל לרדת מהמטוס .
הגיע הזמן לרדת מהמטוס ירדנו זה לקח הרבה זמן אבל ירדנו,
עד שיצאנו משדה התעופה בלונדון לקח שעתיים יצאנו, מונית חיכתה לנו מחוץ לשדה והיא תיקח אותנו לבית המלון.
הנסיעה עד לבית המלון ערכה בערך 30 דקות הורדנו את המזוודות מהמונית
ונכנסנו למלון. ההורים שלי שילמו וסגרו את העניינים נתנו להם מפתח לחדר ולי בינתיים הרשו לדבר בטלפון .
אז השיחה הראשונה שלי הייתה שיחת וידאו לחברות שלי דיברנו הן קצת היו עצובות שנסעתי
אבל הן שמחו כי נסעתי כדי להגשים את החלום שלי, לנסות להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון החלום שלי
עברה שנה שהייתי שם היו הרבה קניות ועיסוקים הרבה ריבים ושמחות צחוקים והכל מהכל.
לא שחכתי לקנות לכל החברות שלי מתנה בנפרד. שהגיע הזמן לחזור עליתי למטוס עכשיו הנסיעה הרגישה יותר קצרה
למרות שהיא לא הייתה יותר קצרה היה לי קצת חוסר סבלנות אבל הגענו ירדנו מהמטוס והורדנו את המזוודות
זה לקח שעתיים.
ואחר כך ראיתי את חברות שלי מחכות לי מחוץ לשדה ,ההורים שלי ושלהן הסכימו שהן ישנו אצלי במשך שישי ושבת
כדי שנוכל לדבר ,הכל סיפרתי להם הכל שהתקבלתי לסדרה והרבה דברים מעבר הן תמכו בי המון
ובגלל זה הצלחתי ואז נזכרתי מה קרה באוטובוס ולמה הייתי כל כך עצובה.


-----------------

Te amo

תחייך לחיים והם יחייכו אליך בחזרה בסך הכל אין טעם לבכות
אתה פשוט מבזבז זמן של חיוך.

התיישבתי, מזיע, נושם בקושי. אני שונא אוטובוסים, חשבתי לעצמי. או שהם מקדימים דווקא כשתאחר, או שהם מאחרים כשאתה עומד בתחנה בזמן. אף פעם לא נהיה מסונכרנים. חוץ מזה, שיותר מדי חוקי מרפי חלים על אוטובוסים. נגיד שהוא בא בדיוק כשאני מדליק סיגריה, או שתתיישב לידי דווקא זאת המוזרה. במקרה הטוב. לרוב זה הזקן ההוא שאוסף את שלוש השיערות שנותרו לו לקוקו והוא מדיף ריח נורא של נפטלין.
תמיד אני תוהה עם עצמי לאן כולם נוסעים. ומהיכן כולם מגיעים. ולמה דווקא אוטובוס וכמה מהם רצו עכשיו ממש כמוני כדי להספיק לעלות עליו. טוב, זה בעצם לא דבר שנורא קשה לנחש.
זו תאורייה שלמה, אוטובוסים. איפה לשבת... נגיד, עדיף בצד של החלון, ואז כבר, כדאי שלא יהיה את העמוד הזה שמפריד בין החלונות, כדי שאוכל להשען עליו ולנסות לישון. ובדיוק בשתי שניות האלו שאתה מתיישב, אתה צריך לוודא שאין איזה מסטיק מרוח על הכסא, או קליפה של בננה. והמזגן עובד.
ובין כל המחשבות, כשאני קצת מנסה לעצום את העיניים, היא עלתה.
היא עמדה ליד הנהג וגירדה מטבעות מהארנק. עטופה בהילה קסומה התלהכה בשביל הצר שבין הכסאות, כאילו בוררת את מקומה, מחפשת את הכסא המושלם. ואני בוהה בה, כמו במלאך שירד בזה הרגע מהשמיים, מתפלל שתבוא תשב דווקא ליידי. או לפחות במושב לפניי, כך אוכל להנות מהשתקפותה על החלון.
מנסיעה לנסיעה אספתי עוד פריט מידע על המלאך שלי. היא הייתה עולה בתחנה האחרונה של היישוב. תמיד באוטובוס של תשע בבוקר. זה כבר דבר ראשון שאנחנו חולקים במשותף, האוטובוס של תשע בבוקר. הדבר השני היה שגם היא מעשנת. יכלתי להריח את המרלברו לייט שלה מקילומטר. סתם, היא פשוט כל פעם מחדש הייתה ממהרת לכבות את הסיגריה. לעולם לא תלמד להדליק אותה שתי דקות קודם.
היה לה מקום קבוע. הוא היה שמור רק לה. וכל פעם לפני שהייתי עולה על קו 50, הייתי מבטיח לעצמי שאשב במקום שלה. ואז לשנינו לא תהיה ברירה. ובכל פעם, ברגע האמת, הייתי ממשיך למקום הקבוע שלי. זה שלפני הדלת האחורית. הרגשתי שאם אשב לה במקום, זה ממש כמו פלישה, או חדירה לפרטיות.
וברגע אחד, כמו בכל נסיעה מחדש, היא הייתה קמה, נותנת מבט למושב השמור שלה, והולכת. בלי שלום או להתראות. פשוט קמה והולכת. ככה.
היא בכלל יודעת שכל הנסיעה לא עצמתי עין בגללה?
מחר אני אשב במקום שלה.

-----------------



The best dreams happen when we are awake.

מכולם הכי אהבתי את של צ`אנקי מאנקי מקווה שפעם הבאה גם אני אשתתף (הפעם אין לי רעיון לתמונה) אבל האתגר מדליק וממש נחמד :)
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

יצא לי קצת יותר מ-500 (516), סליחה על זה.

"סליחה, לאן האוטובוס הזה מגיע?" היא שאלה את הנהג.
"לאן את רוצה להגיע?" שאל הנהג בגבה מורמת.
"לכל מקום רחוק מכאן," השיבה בחיוך. ידעתי שהיא לא באמת מתכוונת אליו. העיניים שלה, חומות וגדולות, היו מהולות בעצב. "הנה," אמרה, "יש לי שלושים שקלים. קח אותי למקום הכי רחוק מכאן שאפשר להגיע אליו עם שלושים שקלים."
הנהג כחכח בגרונו ואמר, "מצטער. אני לא יכול לקחת אותך לאן שאת רוצה, יש לי מסלול קבוע."
"פשוט קח אותי לאנשהו, מקום שהוא לא כאן, בבקשה!" היא צפצפה. חוץ ממני, ממנה ומעוד זוג זקנים האוטובוס היה ריק מאדם.
"בסדר. קחי את העודף, שתוכלי להסתדר במקום הרחוק הזה." אני לא בטוח אם הוא היה רציני או לא. הוא נשמע רציני, אבל זה לא דבר שאומרים כשרציניים.
היא לקחה מזוודה קטנה וורודה שעליה היה מצוייר סוס פוני לבן ומרשים והתיישבה במושב מולי. מבין כל המקומות הריקים באוטובוס, היא התיישבה דווקא מולי.
היא מיקדה את עיניה הגדולות בחלון וקלעה את השיער הבלונדיני שלה לצמה, אותה אספה בעזרת גומייה ורודה וקטנה.
היא חייכה. "אני רואה שאתה מסתכל עליי, אדוני."
האדמתי. "אני מסתכל על החלון," אמרתי.
היא לקחה את המזוודה הקטנה וירדה מהכסא שלה, זה צרך ממנה מאמץ רב. הרי הכסא כל כך גבוה, והיא כל כך קטנה. קמתי והתקרבתי אליה כדי לעזור לה לרדת, אבל היא כבר קמה בעצמה והתיישבה במושב שלי. התיישבתי לידה.
"למה את נוסעת כל כך רחוק?" שאלתי אותה.
"כדי לשכוח."
"איזה דבר נורא כבר קרה שאת כל כך רוצה לשכוח? אם את נוסעת כל כך רחוק, את בוודאי מאוד רוצה לשכוח את זה," הבטתי בה, היא מחתה דמעה קטנה ושקופה מהלחי החיוורת שלה.
"הכל," היא לחשה, "אני רוצה לשכוח הכל."
"אמא שלך בטח מתגעגעת, את לא חושבת?"
"לא."
"ואבא? גם אבא לא?"
"לא."
"יש לך אחים ואחיות?"
"לא." אז מה כבר יש לה, לילדה הזו? "תבין, אדוני, אין לי כלום, אדוני. אין לי אף אחד."
הרכנתי ראש. מעולם לא אהבתי להסתכל על ילדים בוכים, זה גרם גם לי לבכות. אבל לא עוד.
"מה קרה להם?" שאלתי אותה. תהיתי ביני לבין עצמי איך הנהג וזוג הזקנים לא שמו לב לילדה הבוכיה.
"או, לא קרה להם כלום, אדוני. אני קרה להם, זה הכל," היא חייכה שוב.
"ומה קרה לך?" שאלתי. נמאסו עליי התשובות המעורפלות שלה.
"לא קרה לי כלום, אדוני. זה רק הלב שלי שנשבר."
"ילדה כל כך קטנה מסתובבת עם לב שבור?" גיכחתי. "ומי שבר לך את הלב, ילדה?"
"אלוהים," היא ענתה, "אלוהים שבר לי את הלב."
זוג הזקנים התנשקו וירדו מהאוטובוס. מבעד לחלון ראיתי את הזקן כורע על ברכו במלוא המאמץ הדרוש ומוציא טבעת יהלום זהובה מכיס מעילו. מאחורי גבוי היה חבוי זר פרחים. הזקנה החביבה הנהנה ובכתה, בוודאי התרגשה, למצוא אהבה בגיל שמונים ושמונה זה דבר מרגש, וכולם סביבם צהלו ושמחו ומחאו כפיים, אבל אני לא שמעתי כלום, לא שומעים מבעד חלון משוריין של אוטובוס.
"איך אלוהים יכל לשבור לי את הלב ככה, אדוני?" היא מתחה את זרועותיה החיוורות מעלה ולקחה את המזוודה הקטנה שלה. "זה בסדר פה, אדון נהג. אני יכולה לרדת?" היא שאלה.
סובבתי את הראש אליה והיא נופפה לי לשלום, מחייכת.
שבוע לאחר מכן הופיעה בעיתון הכתבה הבאה:
ילדה צעירה נמצאה ללא רוח חיים בתחנת אוטובוס, נתיחת הגופה מראה כי הטרגדיה נגרמה כתוצאה ממחלת לב זיהומית שלא טופלה.
אז למה, אלוהים? למה שברת לנו את הלב?

-----------------

"אם כך בוא נלך, אתה ואני, כשהערב נמתח על רקיע שני
כמו חולה שהורדם על שולחן.
בוא נלך ברחובות חצי נטושים,
מפלט מלמולים
מלילות בלי שינה באכסניות זולות
ופונדקים עם נסורת וקונכיות של צדפות:

רחובות מתעקלים כמו טיעון מייגע
שכל מטרתו לחתור ולשגע
עד שתגיע בסוף לשאלה המוחצת...
לא, רק אל תשאל, `אמרי, מה קרה?`
בוא נלך לבקר, אני ואתה."

אף יום אינו דומה ליום שלפניו. כל יום הוא שונה, כל יום הוא מעניין.
אני עוצר בתחנה, מביט במראה. עולה אישה בלונדינית כבת חמישים, בידה שקיות קניות רבות. היא מתיישבת בספסל השני מימין. היא רוכנת לתיק ומפשפשת בו במהירות, מחפשת את הארנק. אני מרוכז באישה ולא שם לב לכביש. אני עוצר את האוטובוס בחריקת בלמים פתאומית. השקיות של האישה עפות לאחור. "תסתכל לאן שאתה נוסע!" צועק לי הנהג במכונית הסמוכה. אני ממשיך לנסוע. הנוסעים מסייעים לאישה לאסוף את שקיות הקניות. היא עסוקה עם השקיות ושכחה מהארנק. כדאי להזכיר לה? או שהיא תיזכר לבד? אני עוצר בתחנה הבאה. עולה ילדה, או אולי כבר נערה. עור שחום, תלבושת בית ספר. אני לא מצליח לקרוא את שם בית הספר הרשום על התלבושת. היא מתיישבת בספסל השמאלי, ליד המעבר. שיער שחור גולש על כתפיה. היא מסתובבת לאחור ומשוחחת עם האישה שמאחוריה. אני מצליח לשמוע רק את המילים "רחוב הרצל". הנערה מדברת בלהיטות, כנראה הא יודעת היכן הרחוב הרצל. הפתעה. אני מביט לימיני, האישה הבלונדינית עומדת לידי, מושיטה לעברי מטבעות. היא לא שכחה אותי. אני מחייך אליה בנעימים, כמתנצל על תקרית השקיות. היא אינה מחייכת אלי. היא נראית לחוצה. מעניין למה. אולי היא ממהרת הביתה, לבעלה ולילדים. אולי היא קנתה להם מתנות והיא ממהרת לתת להם אותן. אולי יש לה תכניות לערב. אני עוצר ברמזור. מביט במראה. ליד האישה הבלונדינית, שחזרה בינתיים למקומה, יושב גבר בגיל העמידה. הוא רכון לעבר משהו, כך שאיני מצליח לראות את פניו. האם הוא קורא בעיתון? בספר? האם הוא נרדם? מאחוריו יושבים גבר ואישה. הם נראים זוג, מכיוון שהאישה נעצה בו מבטים ללא הפסקה במשך שתי תחנות שלמות. עתה שניהם מביטים לכיוון הילדה והגברת המשוחחות ביניהן. הם נראים מרוכזים בדבריהן. אם רק הייתי יכול לשמוע...
התחנה הלפני האחרונה. כמעט כל הנוסעים יורדים. אני נשאר כמעט לבדי. אני מתבונן במראה. הגבר הרוכן עדיין יושב שם, באותה התנוחה. אף אחד לא עולה בתחנה הזו, זו הרי התחנה הלפני האחרונה. אני ממשיך לנסוע. כמעט אף פעם איני מדליק את הרדיו, כי המציאות מספיק מעניינת. אני לא מבין את הנהגים שמתייחסים לאוטובוס כאל מובן מאליו, שלא נהנים מהאנשים השונים, מהמראות, מהריחות. כל בן אדם שעולה מביא עמו משהו חדש ומעניק אווירה חדשה. האוטובוס אולי נראה אותו הדבר מבחוץ, אך אף פעם לא מבפנים. בכל רגע הפנים משתנה, בקצב מסחרר, קצב שאי אפשר לעמוד בפניו. אני מנסה להדביק את הקצב. לא תמיד מצליח. אני מלא אדרנלין, מנחש מה הסיפור של כל בן אדם, כי הרי לכל בן אדם יש סיפור. אף פעם איני מפתח שיחות עם הנוסעים, משיב רק על הנשאל. לא מוסיף מילה מעבר. אני מפחד שזה יהרוס את הסיפור שבניתי על אותו בן אדם, שאגלה שטעיתי. על פניו אני שתקן, אך בפנים המילים זורמות בלי סוף, בלי שליטה, יוצרות עולמות שלמים, אינסוף סעיפים ותתי סעיפים.
תחנה אחרונה. אני מחנה את האוטובוס וקם ממקומי. האיש הרכון קם ממקומו. בידיו ממחטה, על פניו זולגות דמעות. האם רב עם אשתו? איבד בן אדם קרוב? בוכה מהתרגשות? מגעגוע?
אני עושה סריקה אחרונה, יוצא מהאוטובוס ונועל אותו. האדרנלין מתחיל אט אט לשקוע. מחר יום חדש. אף יום אינו דומה ליום שלפניו. כל יום הוא שונה, כל יום הוא מעניין.

-----------------




אתם מרימים לרגע את מַבַּטְכֶם ולפתע, ללא הַתְרָאָה, פס ארוך של אור חוצה את שמי הלילה השלווים. זהו כוכב נופל.

^ אהבתי ממש ממש! נקודת מבט מעניינת :) את כותבת יפה
-----------------

^ תודה רבה רבה!
-----------------




אתם מרימים לרגע את מַבַּטְכֶם ולפתע, ללא הַתְרָאָה, פס ארוך של אור חוצה את שמי הלילה השלווים. זהו כוכב נופל.

לוז זה מדהיםםםםםם כתבת ממממש יפה.
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

לא כלכך אהבתי מה שיצא.. אבל אולי אתן תאהבו..

' תמיד זה היה המקום שלה.

במשך ארבע שנים.

בכל יום, באותה שעה, על אותו אוטובוס עולה, ומתיישבת באותו מקום.

תמיד תהיתי למה, למה היא לא מתיישבת בשום מקום אחר.

היא הייתה עולה גם בשאר היום על אותו אוטובוס ונחשו מה? שוב מתיישבת באותו מקום.

בפעם הראשונה שהיא הלכה אליו הביתה, להכיר את ההורים.

היא הייתה מאושרת ודיברה איתו בטלפון.. הוא העביר לה את הזמן, בזמן שהיא יושבת, יושבת עליי.

כרגיל..

ולא אגיד שזה לא מחמיא לי, כי זה מאוד.

הייתי נוהג לשמוע את השיחות שלה, אם זה איתו, או עם חברות שלה..

בטלפון, או פנים מול פנים.

ראיתי אותה צוחקת, ראיתי אותה בוכה.

שמעתי.. בלי שהיא יודעת.

על הריב שלה עם החברה, או על הריב עם החבר.

לפעמים בימים קשים, ראיתי אותה יושבת, ומחזיקה בכוח תדמעות מלנשור.

הייתי נותן לה לבכות עלי, הייתי מקשיב..

רציתי להיות שם בשבילה, אך מה אני מבין? אני רק כיסא.

אך הייתי הכיסא שלה.

ראיתי אותם ביחד בפעם הראשונה, מתנשקים, מחזיקים ידיים.

לפעמים היא הייתה קמה במצב רוח רע, יושבת עלי, ושומעת שירים באוזניות.

מסתכלת על הנוף העובר, ובוכה.

הייתי שומע על ריב עם האמא, לפעמים גם הייתי שומע אותה רבה עם אחת החברות שלה.

ולפתע, היא הפסיקה לעלות.

הפסיקה לשבת עלי, הפסיקה לבכות.

לא ראיתי אותה יותר. את החיוך, את הדמעות..

עברו שנים שלא ראיתי ראיתי אותה.

והנה היא עלתה שוב, הפעם עם הבעל, ושני ילדייה.

עם קוקו החושף את פנייה היפות, מחייכת חיוך חושף שיניים ישרות.

הסתכלתי, ראיתי בעיניו של בעלה את המבט המעריץ,המאוהב.

הייתי רואה את אותו מבט כשאנשים שהיו עולים לאוטובוס רואים את עינייה היפות, והחיוך, ונדלקים.

כשאנשים אחרים רואים אותה בוכה,ותוהים מי יגרום לילדה יפה כלכך לבכות.

והפעם.. היא לא ישבה לבד באותה רביעייה, היא גם לא ישבה עם אנשים לא מוכרים.

היא ישבה עם המשפחה שלה, המשפחה שהיא יצרה, גידלה, וחינכה.

כשבעלה ושניי ילדיה ירדו, ואיתם אנשים לא מוכרים, היא הוציאה טוש וציירה לב.

ואני יכול רק לנחש למה, היא ידעה כל הזמן, ידעה שראיתי הכל.

שראיתי דמעות, שראיתי חיוכים, ראיתי אהבה, וריבים.

עכשיו היא גם יודעת שראיתי את המשפחה והחיים החדשים שיצרה לעצמה.

ומאז, לא ראיתי אותה יותר..'

-----------------

סיפור יפה לנכדים ודמיון יפה למחשבות. על מה היה קורה אילו..

אילו לוקח את עצמי לדירתך עכשיו, עם זר פרחים או זר מילים. עם מגפון צועק את כל מה שאת מחכה לשמוע ..

יצא לי קצת יותר מ500 מילים, רק בגלל שהיו לי מלא רעיונות וניסיתי לשלב אותם;)

אני זוכרת את היום שצולמה התמונה הזו.... אני לא הופעתי בה. אני ישבתי ליד הצלמת. הצלמת של התמונה הייתה החברה הכי טובה שלי.
מי היה מאמין שאני- שהייתי הנערה הכי נחשקת ופופולארית בתיכון- אתחבר עם הנערה החדשה והמוזרה. לפניה, היו לי כל כך הרבה חברים, "מעריצים" ומחזרים. על כל תמונה שהעלתי לרשת היו לי יותר מ200 לייקים, ועשרות תגובות, ואני הייתי זו שידעה את כל הרכילויות השוות. וזה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. מתחילת היסודי וגם בחטיבה.
עכשיו, בשנה האחרונה של הלימודים- זה השתנה.
הכל התחיל שהמנהל נכנס לכיתה שלי והודיע על כך ששני תלמידים חדשים מצטרפים לכיתה. ביום הראשון ראינו את התלמיד הראשון- גבוה וחטוב, ספורטאי, כהה עיניים בעל שיער שחור מבולגן, ואישיות שובבה. תמיד היה לו מה להעיר באמצע השיעור שגרם לכולם לצחוק. כל הבנות נפלו בקסמיו עוד מההתחלה. כולן חוץ ממני. הוא הבין איך העיניינים עובדים ונהיה, כמו שאומרים "מלך הכיתה". אבל לכל מלך יש מלכה נכון? אז מי הכי מתאימה לתפקיד? נכון. מלכת הכיתה- אני. חשבתי לעצמי שאם כל הבנות בכיתה, שלא לדבר על כל הבנות בשכבה, התאהבו בו, אז גם אני צריכה. כי הרי הוא יפה ומצחיק ומקובל... מה עוד אני צריכה כדי להתאהב בו?
כעבור שבועיים הגיעה נערה חדשה לכיתה. שיער בלונדיני ארוך ומתולתל עיניים כחולות גבוה רזה ושזופה. ממש כמו ברבי מתולתלת. אחרי השיעור הראשון כולנו הבנו עם מי יש לנו עסק- נערה חכמה מאוד. כל הבנות דיברו עליה וניסו להכיר אותה אבל היא- העדיפה לשבת בצד ולקרוא את הספר. וכשניסינו לשתף אותה בכל מיני משחקים ושיחות היא סירבה. כל הבנות ריכלו על זה שהיא סנובית שהיא כל הזמן מתבודדת בצד וכמובן שהשמועות הגיעו גם עד אליה אבל היא התעלמה. התחילו לרדת עליה ולקרוא לה בשמות... וגם אני נאלצתי לעשות זאת.
פעם אחת נתקלתי בה בבית הספר. "תסתכלי לאן את הולכת" צעקתי אליה והיא אספה את הספרים שלה במהירות והמשיכה ללכת. כולם הסתכלו על מי ולמה צעקתי והתעצבנו עליה. מצבה רק הלך והדרדר עד כדי אלימות פיזית. בסיום הלימודים, בדרך לתחנת האוטובוס, אחרי שווידאתי שאף אחד לא מבחין בי קראתי לה. "מה את רוצה?" היא שאלה בחוסר סבלנות. התעלמתי, למרות שאני לא רגילה שפונים אלי ככה. "רציתי רק לומר שאני גם עושה טעויות לפעמים" אמרתי במהירות. מתחמקת מההתנצלות שאני חייבת לה; "הטעות הכי גדולה שעשית היא שנולדת" היא ענתה והמשיכה ללכת. אני עמדתי במקומי. המומה. צעקתי אליה קללה אקראית. איך היא העיזה לענות לי? היא יודעת מה ההשלכות על זה! אבל... מה זה כבר משנה, במצבה... במקום להמציא עליה עוד כזבים ולגרום לה להיות אומללה יותר, רדפתי אחריה. "חכי" צרחתי, מתעלמת מכל המבטים המופתעים של התלמידים שהיו בדרכם לאוטובוס. היא עצרה והסתובבה אלי. "אני חושבת שאת חייבת לי התנצלות" אמרתי. באמת? זה מה שאני אומרת לה אחרי מה שגרמתי לה?
"ואת חייבת לי התנצלות" היא אמרה וראיתי את המבט בעיניה. עצב, כאב. "אני ממש מצטערת. קוראים לי אנג'לי" אמרתי והושטתי את ידי. "גם אני מתנצלת. עדן" היא אמרה בחיוך ולחצה את ידי. ומאז- נהיינו חברות. ואת מבינות מה ההשלכות שהנערה הכי מקובלת נהיית חברה של הנערה הכי דחויה. אבל לי זה לא משנה יותר- היא הייתה החברה הכי טובה שלי- מעולם.
עוד באותו היום צולמה התמונה, זו התמונה שהנציחה את החברות ביננו; רואים בתמונה איך כל מי שפעם היו חברים שלי (או לפחות רצו להיות) מתעלמים ממני, חוץ מזו שלא רואים, שיושבת על ידי, זו שצילמה את התמונה, בספסל האחרון באוטובוס.

-----------------



אילו הייתי שמיים ואתה היית ים, היינו מוחקים את האופק ולא נפרדים לעולם.

ואוווווו ^^
אין לי מילים !!!
-----------------

סיפור יפה לנכדים ודמיון יפה למחשבות. על מה היה קורה אילו..

אילו לוקח את עצמי לדירתך עכשיו, עם זר פרחים או זר מילים. עם מגפון צועק את כל מה שאת מחכה לשמוע ..

מקסים בנות! איזה יצירתיות אתן ואיזה כיף שזרמתן ככה ושיתפתן פעולה! כיף!
-----------------



sugar, spice, and everything nice