הבטחה

ארז משרטט באצבעו נתיב של רטט מעצם הזנב עד לנקודת החן בעמק שבין השכמות שלה.
הוא מחולל סביבה, שורט אותה עם הציפורן שגידל כי "רק ככה אפשר לפרוט בגיטרה כמו שצריך" למרות שהיא הייתה בטוחה שהוא סתם חורני עצלן.
"אני מת על הנקודה הזו" הוא אומר ויורד לנשקה בעדינות.
"היא נחה פה בעמק הזה, כאילו כל האנרגיות בגוף שלך נוזלות ומזינות אותה".
"בייב, זו רק נקודת חן" היא צוחקת ומסתובבת להביט בעיניו, רואה שמיים וים עמוק והבטחה.
"ואיזו נקודה חיננית היא.." הוא מחייך חצי חיוך, אותו חצי חיוך שגרם לה לשכוח מה שהבטיחה לעצמה ולהיות שלו. לחלוטין. לתמיד.
*
טליה הולכת לבד ברחוב, אין אף נפש חיה שמפריעה לה בצעידה העיקשת לשום מקום ובכלל, גם אם הייתה אחת כזו היא בטח הייתה חולפת על פניה בלי טיפת יחס מצידה.
היא מכירה את הרגעים האלה טוב מאוד, הרגעים שבהם הכעס, או התסכול ליתר דיוק, מעיקים לה על הנשמה. היא יודעת שלהגיב בהיגיון בלתי אפשרי, לא כשהלב שלה עולה על גדותיו, לא כשהחומות שהוא הפיל נבנות ומתחזקות בכל מילה או מבט או שיר שמזכיר לה אותו.
הוא הבהיר לה. היא הייתה טיפשה, היא יודעת.
היא מגיעה אל הים, אותו מקום שעם היותו נדוש הוא גם אדיש.
לא משנה כמה צרות תזרוק אליו, כמה גרגירי חול תטיח בו, הוא ישטוף עצמו גל אחרי גל. יסחף איתו רגשות וכעסים, אך אף פעם לא יחזיר דבר מלבד אדוות קטנות ויפות שיעלמו מהעין באותה מהירות שהגיעו.
"זה לא יעזור לך" נשמע קול מאחוריה וטליה קופצת.
היא לא אחת שנבהלת בקלות אבל הצווחה שנשמעת מפיה צורמת גם לבחור שעמד שם.
"אולי זה יעזור" הוא מחייך.
היא מסיטה מבט ובועטת בחול פעם נוספת, הפעם הרגל שלה נתקלת בחול רטוב, מה שגורם לה לאבד את שיווי המשקל וליפול נפילה חופשית ישר על ישבנה.
היא פוערת עיניים גדולות, ומתחילה לצחקק. היא לא אחת שמתפדחת, אם תשאלו את חבריה תדעו ששום דבר לא יפתיע כשזה מגיע אליה.
בהתחלה הצחוק קטן ומתגנב, מלווה ביד ענודה בצמיד זהב עם תליון חתול קטן "שתמיד תדעי שיש לך עוד נשמות. תמיד יש לך רגליים לנחות עליהם". יד שמהסה את הצחקוק. לא מתאים לה לצחוק, זו לא הכוונה שלה, היא כועסת ומרירה וכל העולם ילך ויסחף עם הגלים. אין לה סיבה לצחוק.
אבל אז הצחוק מתגלגל מעצמו, הבחור ממשיך לחייך והיא צוחקת, בקול, בקול גדול.
וכמו שדמיינה, מהר מאוד הוא משתנה לגיהוקי בכי, גיהוקי בכי מעוררי רחמים.
והיא שונאת רחמים וזה מתסכל עוד יותר.
אז היא קופצת אגרופים ומתפללת שיעבור הבכי. מתפללת שהעיניים יפסיקו להנחית דמעות מלוחות על ים מלוח.
כי עם הגלים גם הדמעות ילקחו ממנה.
ואם הדמעות ילקחו תילקח אתן גם טיפת הכבוד העצמי האחרונה שנותרה בה.
*
ידיים חזקות עוטפות אותה מאחור, בלי מילה, זה לא בדיוק חיבוק, היא חושבת, אבל בכל מקרה, ישבנה רטוב והרוח קרירה והלב בכלל קפא, ככה שקצת חום מותר לה להרגיש.
היא לא מכירה אותו, אבל זה לא משנה, כשעור נפגש בעור ונהפך חידודים חידודים היא שוכחת מהכל.
באיזשהו מקום בהמשך הטיילת תינוק בוכה בעגלה, מטוס חוצה את השמיים השחורים ומשמיע קול וכל מה שרואים אלו נקודות שעפות בין הכוכבים.
והיא מתמסרת לחום, מתמסרת לנחמה שבחוסר מחויבות.
היא לא חושבת על כלום כשהיא מסתובבת לעברו, מרימה מבט ופוגשת בעיניים כהות שהם חושך, ים שחור והבטחה.

ווווווווואו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(וכרגע אין לי רעיון.. אנסה לחשוב על משהו)
-----------------

איזה קטע יפהייפה.
אני הייתי קוראת לו הבטחה
-----------------

מצויין. תמשיכי בבקשה!
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך