יש סיקסקים על הדשא

אני מחזיר אותה הביתה, והיא בוכה.
נגמרו לי מילות הנחמה אז אני נותן לה לבכות, לשחרר את מה שנטמן בה.
זו נסיעה קצרה ואני יודע שעכשיו היא לא תדבר איתי כמה ימים, כי היא כזאת, צריכה מרחק, מרחב נשימה.
אני כלך כך אוהב אותה שאני מסכים, הרי זאת היא והיא תחזור, ואני מעדיף לחכות לה כמה זמן שזה ייקח מאשר לכעוס ולהרחיק אותה.
אני מתמקד בנסיעה, עוקב אחרי המכוניות שיוצאות מבית העלמין.
מידי פעם מעיף מבט, רואה איך הדמעות זולגות לה על הלחיים, צובעות את עורה שהחוויר.
כמה הייתי רוצה לשלוח יד, לנגב את הדמעות ולשמור אותן אצלי, אני מבין שמוטב שלא ומדליק את הרדיו.
יש מחווה ליהונתן גפן ומשמיעים את שירי "הכבש השישה עשר".
חיוך קטן מפציע מבין שפתיה, השירים האלו תמיד שימחו אותה.
זהו, כמעט הגענו ואני מנסה לחרוט בזיכרון את הריח שלה, את החיוך.
עוד רמזור וכיכר וזה נגמר.
היא מסתובבת אל החלון, ואחר כך אלי.
היא מניחה את ידה על ידי, מחייכת ואומרת "תראה, יש סיקסקים על הדשא".
ואני יודע, הפעם זה יהיה אחרת.

חמוד :)

תודה:)