ורד אדום - קטע.

לא כתבתי במשך שנתיים. רק לאחרונה החלטתי לחזור לכתוב ואתמול בלילה נפלה עליי השראה. הערה קטנה: תיאורי הסיגריה עלולים להיות צולעים מפני שבחיים לא עישנתי ולא החזקתי סיגריה ביד.
אשמח לתגובות בונות ולביקורות בשביל להשתפר. תודה♥
---

היא דחפה את הסיגריה לפיה וגלגלה את הקצה עם לשונה. זה הזמן להירגע, היא חשבה לעצמה במעין הקלה מזויפת והרימה את עיניה למעלה. אחד, שתיים, שלוש, ארבע.. היא ספרה את הכוכבים בשמיים והתאימה את קצב נשימותיה לקצב הספירה.
זה עזר לה להירגע ביחד עם הסיגריה. היא תחבה את ידה לכיסה. לעזאזל, איפה המצית הזה? היא כעסה על עצמה ששוב שכחה אותו בדירה למעלה. כמה פעמים היא הבטיחה לעצמה שלא תצא מהבית ללא המצית, וכמה פעמים היא הפרה את הבטחתה.
זה מגוחך, היא חשבה לעצמה בבוז ופלטה אנחה ארוכה ומייגעת.
אני יורדת לכאן בשביל להירגע, ומתעצבנת אפילו יותר.
בלית ברירה היא הוציאה את הסיגריה מפיה והחזירה לקופסה. היא התלבטה ארוכות האם לטרוח לחזור לדירה בשביל לקחת את המצית, או להישאר כאן ולנסות להירגע בלי סיגריה. בסופו של דבר תסכולה הרב שכנע אותה להישאר על הספסל המאובק שישבה עליו.
תמונות מאתמול בלילה הבזיקו בראשה במהירות מסחררת.


הספרות האדומות בשעון שהיה מונח מעל השדה הבהבו ותפסו את תשומת ליבה. היא הסיטה את מבטה אל השעון שהורה על השעה 20:18.
היא ישבה על המיטה ולא זזה. ידיה אחזו בסדין הכחול האהוב עליה והזיעו מעליו. ברגע שהדלת חרקה, כל שריר בגופה נדרך. היא עדיין לא זזה. הדלת נפתחה וריח חריף של אלכוהול דגדג את אפה. היא ניסתה למלמל משהו מבעד למסכת הג'וקר שלה, אבל שום דבר שניסתה להגיד לא נאמר בקול.
הוא המשיך לעמוד ליד הדלת הפתוחה והיא ראתה את כפות ידיו מתאגרפות. זה לא סימן טוב. הנשימות החזקות שלו הדיפו ריחות חריפים של אלכוהול וסיגריות. היא ידעה עד כמה הוא בטח כועס עכשיו, על הטעות הקטנה שהיא עשתה..
"תסתכלי עליי," הוא אמר לפתע, מפר את השתיקה הכבדה. "תרימי את הראש, לעזאזל." הקור שבקולו שיגר נטיפי קרח הישר לתוך ליבה. היא רעדה, אך בכל זאת הרימה את ראשה אליו. היא כחכחה בגרונה ונאלצה לאזור את כל האומץ שעוד איכשהו נותר לה בשביל ללחוש בשקט, "מה?"
ופתאום זה היה נראה כאילו מישהו החליט ללחוץ על הכפתור הקטן האדום בשלט על מנת להאיץ את מהירות התרחשות האירועים. הוא התקדם לעברה בצעדים גדולים ותפס את כתפיה. הוא העמיד אותה על רגליה ודחף אותה חזק אל עבר הקיר. ההתנגשות של ראשה בקיר השמיעה בום חזק ואנקה גדולה נפלטה מפיה.
היא הסיטה את ראשה הצידה בזמן שהדמעות לא מאחרות לבוא.
השעון הבהב: 20:25.
לאחר רגע היא מצאה את עצמה נזרקת על הרצפה ומדממת, קפואה. היא לא יכלה לעשות דבר. היא הרגישה שהיא נרמסת תחת הכאב החזק של התבוסה.
הוא הפסיק לרגע והתיישב על המיטה, לוחש משפטים מבולגנים ומילים מבלבלות. הוא מלמל לעברה רצף של קללות בשילוב מילות אהבה. הוא הזכיר לה על ההבטחות שנדרו ועל השקרים שיזמו. על החיבוקים ועל הצעקות. על הנשיקות ועל המכות. על הורד האדום שעמד בתוך האגרטל בסלון ועל הדם שנמרח על הרצפה בחדר. היא שכבה על הרצפה הקרה והמוכתמת והקשיבה לגידופי השנאה ומחמאות האהבה.
הבהוב נוסף: 20:52.


אחד, שתיים, שלוש.. היא ספרה את הכוכבים מההתחלה. היא חייבת להירגע. נשימה עמוקה ו... היא צריכה סיגריה.
"סליחה, אדוני?" היא פנתה לגבר הזר שבדיוק עבר מולה. הוא נעצר, הסתכל עליה והשתהה במשך שניות ארוכות. "דיברת אליי?" הוא שאל בצרידות. מבטו נדד עליה בבלבול מוחלט. נראה כי הוא היה שקוע במחשבות הפרטיות שלו בדיוק ברגע שהיא זרקה לו גלגל הצלה.
היא הנהנה במרץ. "יש לך במקרה מצית?"
הוא פשפש בכיסו והוציא מצית. "רק אם תכבדי אותי בסיגריה," הוא אמר בקול מבודח.
"בטח," היא הפטירה בעוד שהוא התיישב לידה והגיש לה את המצית. המגע ביניהם אולי התרחש במשך רגע קצר, אבל היא התכווצה. היא שנאה שגברים אחרים – כולם חוץ ממנו – נוגעים בה.
היא הוציאה מהקופסה שלה סיגריה נוספת ונתנה לו אותה בניסיון כושל להימנע ממגע נוסף.
היא הציתה את הסיגריה שלה והכניסה אותה לפיה. היא שאפה את העשן המתוק להחריד – כך לפחות זה הרגיש לה – לתוך ריאותיה, ונדמה היה לה כאילו הסם הממכר הזה התחיל להשפיע.
היא פלטה אנחת הקלה רועשת למדיי.
"יום קשה?" הגבר העיר אותה ממחשבותיה, בדיוק ברגע שהיא שכחה את נוכחותו לצידה.
"כן," היא מלמלה. ממש לא התחשק לה לדבר על זה, או בכלל. בטח שלא עם גבר זר. היא היססה. אולי כדאי לה לקום ולמצוא לעצמה ספסל אחר, למרות שהוא זה שהתנחל בטריטוריה שלה.
אבל הוא המשיך לשתוק ולא הטריד אותה יותר, אז היא וויתרה. למרות הטעם המסחרר והמרגיע של הסיגריה, המחשבות סחפו אותה שוב לאתמול בלילה...


22:15 – הם עשו אהבה בין השמיכות. כלומר, זאת לא בדיוק הייתה אהבה אלא קרב אגרוף על המיטה. הוא ידע שהיא שונאת את זה ושזה הופך אותה לאומללה, אבל הוא אהב וזה כל מה שהיה חשוב לו.
זה הכאיב לה אפילו יותר מהמכות הרגילות, אבל הוא היה חזק והיא... חלשה. אז היא נכנעה.
ולמרות הכול, היא חשבה באירוניה, הם כן עשו אהבה. היא אהבה.


היא הייתה אחרי הסיגריה השלישית שלה, והוא כבר ממזמן סיים את הראשונה שלו. הוא לא ביקש ממנה אחת נוספת, היא הניחה שהוא לא הרגיש בנוח לבקש. אך הוא בכל זאת המשיך לשבת לידה, אולי כי הוא אהב את הכוכבים כמוה או אולי כי היא לא סיימה עם המצית שלו והוא לא רצה לדרוש ממנה אותו בחזרה. בדיוק אז היא שמה לב שהיא בוכה ומבטו של הגבר הזר ננעץ עליה בתהייה.
הוא בטח רצה לשאול אם היא בסדר – מובן שהיא לא בסדר! – ומה קרה שהיא לפתע פרצה בבכי, אבל הוא פשוט המשיך להסתכל עליה בשתיקה. היא ניסתה להילחם, אבל היא אף פעם לא הצליחה. אולי היא בכלל לא רצתה.


23:33 – הוא שכב במיטה בזמן שהיא פרקה את כל הארון לתוך המזוודה. הוא לא אמר מילה. הוא אפילו לא ניסה לשכנע אותה להישאר. היא התעלמה מהכאב החזק שחשה בראשה בעקבות המכה שקיבלה מהקיר, והשליכה את כל החזיות, התחתונים והגרביים לתוך המזוודה. היא אפילו לא טרחה לקפל ולארגן שום דבר.
"אולי תשאירי לי חזייה בתור מזכרת?" הוא הציע וניסה להוסיף לקולו מעט שעשוע. כל מה שהיא שמעה היה קול קשוח, קר כקרח ומוצק כאבן.
ראשה פעם והיא הרגישה מעט מסוחררת. אולי יש לה זעזוע מוח. אולי הגולגולת שלה נסדקה. אולי, אולי, אולי...
היא סגרה את המזוודה שלה ומיהרה לגלגל אותה החוצה. היא שמעה אותו קם אחריה והולך בצעדים כבדים ורועשים. היא עברה את הסלון ונעצרה ליד הדלת, בעוד הדמעות פורצות מעיניה ושוטפות את פניה החבולות. הוא נעצר לידה וסובב אותה אליו, הפעם בעדינות, ואמר בלחישה: "לא השארת לי מזכרת, אבל אני רוצה שלך תהיה ממני."
הוא הניח ורד אדום בידה המצולקת והרועדת, הסתובב וחזר על עקבותיו.
-----------------



The Road So Far

וואווו !!! את כותבת מדהים.