מה שצריך לקרות- פרק 29 ואחרון.

תודה רבה בנות!:)

פרק 28
לא רציתי לענות לו, אבל הוא לא הפסיק להתקשר. ישבתי בפינה של החדר שלי, עם ערימות של טישו סביבי, תוהה איך הצלחתי ליפול לתוך הסיפור הזה, כשכל הרמזים הצביעו על זה שאני חייבת לברוח משם. בסופו של דבר נכנעתי, ועניתי לו.
"מה אתה רוצה, גיא?"
"שכחת את המתנה שלך פה" הוא אמר.
"אתה מוזמן לזרוק אותה לפח"
"היא יפה"
"אתה חרא"
"אני רואה שהשקעת בה מחשבה"
"לך לעזאזל"
"המכתב ריגש אותי מאוד"
"הלוואי שהילד שלך יהיה מכוער"
הוא גיחך "אולי די עם האיחולים?"
"את האיחולים הטובים באמת אני שומרת בראש"
"חסכונית"
"אתה לא מצחיק אותי" אמרתי לו "מה אתה רוצה?"
"אני לא יודע" הוא אמר בכנות.
"אז למה התקשרת?"
הוא נאנח "באמת אכפת לי ממך" התכוונתי להגיב אבל הוא המשיך "ואני כל כך מצטער, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב ממני"
"פי מיליארד יותר טוב ממך... רגע, מיליארד כפול אפס שווה אפס"
"את צודקת, זה לא מגיע לך. באמת חשבתי שאני אשתנה" הוא המשיך להתנצל.
"לא עבד לך"
"לא, לא עבד לי" הוא הסכים.
"אנשים לא באמת משתנים"
"לא, הם לא" הוא המשיך להסכים.
"תודה שהוכחת לי את זה" התחלתי לבכות שוב.
"אני לא יודע למה עשיתי את זה, זה פשוט מי שאני, כנראה"
"כנראה" יבבתי, וניתקתי את הטלפון.
המשכתי לשבת ולבכות, עד שתום דפק בדלת.
"מה עובר עלייך?" הוא התיישב על המיטה שלי. המשכתי לייבב. "אני לא מבין" הוא ניסה שוב.
"עזוב אותי" הצלחתי לדבר.
הוא נאנח "גיא?" הוא שאל, והנהנתי לאט. "ללכת להרביץ לו?" הנהנתי שוב. "מה הוא עשה?"
"זה לא הוא," אמרתי "זה אני"
"להרביץ לך?" הוא שאל בבלבול.
"לא" עניתי "זה קרה באשמתי"
"מה קרה?"
"הוא בגד בי"
"ואיך זה קרה באשמתך?"
"חשבתי שהוא לא יבגוד בי"
"את ממש מטומטמת, את יודעת?"
"כן!" אמרתי לו והתחלתי לבכות שוב. הוא הביט בי מיואש. מחיתי את הדמעות ושאלתי אותו "אז מה איתך ועם תמר?"
הוא השתהה לרגע, ואז אמר "חזרנו"
"וואלה" אמרתי "ומה עם החבר הקודם?"
"נזרק"
"וואלה"
"אל תשפטי אותי"
"אני לא חושבת שאני יכולה לשפוט אותך"
הוא נאנח "אל תאשימי את עצמך בבגידה שלו"
"אבל אני לא יכולה שלא להאשים את עצמי" אמרתי לו "ידעתי מי הוא מההתחלה, ידעתי שהוא לא מסוגל להשתנות, ידעתי שאני צריכה לברוח ממנו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לעצמי להתאהב בו, להאמין שהוא באמת יסתפק בי ורק בי. חשבתי שאני מיוחדת בשבילו"
הוא הביט בי ושתק.
*
"היי"
הבטתי בהודעה מנועה, שאומנם הייתה קצרה, אבל גם בעלת משמעות, לא דיברנו מאז שכעסתי עליה שלא סיפרה לי שלא היינו בקשר במשך תקופה מסויימת.
התלבטתי מה לענות לה, אם בכלל, אבל בסוף נכנעתי. "נעמה סיפרה לך?"
"כן" היא ענתה במהירות, ואחרי כמה שניות שלחה "אפשר להתקשר?"
"כן".
היא התקשרה "אני מצטערת"
"על מה?" שאלתי.
"אני מרגישה שזאת קצת אשמתי"
"אשמתך שהוא בגד בי?"
"לא," היא אמרה "אשמתי שנכנסת לסיפור הזה, אני מרגישה ש'דחפתי' אותך לזרועותיו"
"הייתי מגיעה לזרועותיו איתך או בלעדייך" גיחכתי. "בכלל, זאת אשמתי"
"למה אשמתך?"
"מההתחלה ידעתי מי הוא, והייתי טיפשה מספיק לחשוב שהוא ישתנה בשבילי"
"את לא טיפשה, וזאת לא אשמתך" היא אמרה "הוא הטיפש, הוא בגד בך, הוא הרס את מערכת היחסים שלכם"
"אני יודעת, אבל..."
"מאי, תפסיקי להאשים את עצמך, זאת אשמתו בלבד"
שתקתי לכמה שניות ואז אמרתי "התגעגעתי אלייך"
"גם אני"
"הגזמתי"
"נכון"
"אני צריכה ללכת לעבודה" אמרתי לה ונאנחתי "נדבר אחר כך?"
"בטח" היא אמרה.
התחלתי ללכת לכיוון המסעדה, הכי לאט שיכולתי, אבל עם כל צעד התקדמתי עוד ועוד אל הדלת.
"אני לא רוצה לבוא לעבודה, קורי" אמרתי לקורל בטלפון.
"אני יודעת" היא אמרה.
"זה רק יזכיר לי אותו"
"אני יודעת"
"הוא בא היום, בשביל להתפטר סופית"
"אני יודעת"
"בגלל שהוא מתגייס מחר"
"אני יודעת"
"בלעת תקליט?"
"למי יש תקליטים היום?"
נאנחתי "אני לא רוצה לראות אותו"
"אולי הוא לא יבוא עכשיו" היא ניסתה לעודד.
"אבל הוא בדרך כלל עובד בשעות האלה"
"אז מה?"
"אז, באופן הגיוני, הוא כנראה יבוא"
"די מאי, פשוט תבואי לפה ויהיה... רגע, מצד שני, אל תבואי לפה"
"למה?"
"הוא פה"
"שיט, אני ממש ליד הדלת"
"נדפקת"
"תודה" ניתקתי את השיחה, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
הוא עמד שם, ליד ארז, הבוס שלנו, וחייך את החיוך המושלם שלו, שאהבתי כל כך. נופר, המלצרית מהמסעדה שלנו שבהתה בו בכל רגע אפשרי (גם כשהיא ידעה שאנחנו ביחד) עמדה לידו והקשיבה לו בהתלהבות.
מה הסיכויים לרעידת אדמה?
"היי מאי" היא שמה לב שנכנסתי.
הוריקן?
גיא הסתובב והביט בי במבט ארוך, ואז אמר "היי"
צונאמי?
"היי מאי, בואי רגע לעזור לי לסדר את הכוסות" קורל גררה אותי משם.
"תודה, הצלת אותי" אמרתי לה תוך כדי שאנחנו הולכות לכיוון הארונות.
"אני באמת צריכה עזרה עם הכוסות" היא חייכה.
"את לא יכולה להתחמק ממני לנצח" הקול של גיא נשמע מאחוריי, אחרי שהמשכתי לסדר לבדי את הכוסות, בזמן שקורל הלכה לשרת לקוחות.
"קיוויתי שהצבא יעזור לי" הסתובבתי אליו.
"אני עוד לא הרמטכ"ל"
"יש לך ציפיות גבוהות מעצמך"
"תמיד לימדו אותי לשאוף גבוה"
"גם לימדו אותך שעדיף שתיים מאחת?"
"שתיים זה תמיד ביחד" הוא חייך.
"אני לא מאמינה שאתה לא מתבייש לצחוק על זה מולי"
"אמרתי שאני מצטער, כמה פעמים"
"תגיד עוד מיליון פעמים, זה לא יעזור, פגעת בי"
"היית צריכה לדעת שאני לא אשתנה"
"אה, אז פתאום זאת אשמתי?"
"לא" הוא הדגיש "
"זאת אשמתך, אשמתך בלבד"
"כן, אבל.."
"אין אבל. מרגע זה, חיינו נפרדים. אני אחיה את חיי, אתה תחיה את חייך. תתגייס לצבא, תגדל את הילד, תעזוב אותי בשקט"
הוא לקח נשימה עמוקה "אנחנו עושים הפלה" הוא לחש.
"לא אכפת לי" סיננתי.
"אני יודע" הוא אמר "רק רציתי שתדעי את זה"
"יופי, עכשיו אני יודעת, אז אתה מוזמן לצאת לי מהחיים"
הוא השפיל את מבטו לרגע, הרים אותו ואז אמר "אני מצטער, באמת אכפת לי ממך, לא התכוונתי לפגוע בך... מגיע לך מישהו יותר טוב ממני" הוא חזר על המשפטים הקבועים שלו.
הסתובבתי במהירות והפניתי אליו את הגב "לך, גיא".
שמעתי את הצעדים המתרחקים שלו בזמן שמחיתי את הדמעות.
*
ידעתי שאני לא צריכה לעשות את זה. הקול בראש שלי, שתמיד אומר לי 'לא', התחנן שאני אעצור, אסתובב, ואלך לכיוון השני. אבל אני נוטה שלא להקשיב לקול הזה, אז ידענו שזאת מלחמה אבודה. המשכתי ללכת, עוד צעד ועוד צעד, הרגשתי כאילו הרגליים שלי יודעות לבד את הדרך, והן לא מקשיבות למוח שלי שאומר להן להפסיק. המשכתי להילחם בעצמי וברגליים שלי, אבל בסוף הגעתי. עמדתי מול הדלת, והרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, למקום מוכר וטוב.
דפקתי על הדלת. 'אולי הוא לא בבית', חשבתי לעצמי, אבל הוא היה.

* הפרק הבא יהיה הפרק האחרון:)
-----------------

יואוווו את רצינית? למה פרק אחרון? ממש קצר הסיפור חח חשבתי שהרצת שלושה חודשים כדי שעכשיו רק יתחיל הסיפור... בכל מקרה פרק מאוד יפה (: אהבתי

את לא יכולה לסיים את הסיפור!!!
תמשכי, מקסים כתמיד.
-----------------


"She never looked nice.
She looked like ART, and ART wasn`t
supposed to look nice it was supposed
TO MAKE YOU FEEL
S O M E T I N G"

לא, אני לא מרשה לך את לא מסיימת את הסיפור!!!!!!!!!!!!! ופרק ממש יפה.
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

היא הלכה לנדב נכון??
-----------------



When you don`t know exactly where you stand, just starts to go

פרק 29
"היי" נדב אמר בבלבול כשהוא פתח את הדלת. "מה את עושה פה?"
"אני לא יודעת" אמרתי בכנות.
"כנסי" הוא חייך ופינה לי מקום לעבור.
"לא הורדת את התמונה" הצבעתי לכיוון התמונה שלנו, שעדיין ניצבה על המדף בסלון בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן.
"נכון" הוא אמר.
"למה?" הרגשתי שאני חייבת לשאול.
"פשוט.. לא יכולתי. התרגלתי אליה" הוא חייך בכנות.
"וזה לא מפריע לחברה שלך?" שאלתי אותו.
"היא עוד לא הייתה כאן" הוא גיחך "והיא לא בדיוק חברה שלי..."
"אז?" שאלתי ואז אמרתי במהירות "סליחה שאני מחטטת, אתה לא חייב לענות"
"זה בסדר" הוא אמר "היא סבבה, אבל.. 'זה לא זה'"
"אה" אמרתי.
עמדנו אחד מול השני, שותקים. מעבירים את המבטים מאחד לשני, לרצפה, לתקרה וחוזר חלילה.
"רוצה לשתות?" הוא קטע את השתיקה.
"לא, אני בסדר" עניתי.
אז.. מה קרה?" הוא שאל, לפני שהספקנו להיגרר לעוד שתיקה.
"אני לא יודעת, פשוט... הרגשתי שאני צריכה לבוא לפה. נתתי לרגליים שלי להוליך אותי לכאן, למרות.."
"למרות כל מה שקרה בנינו" הוא השלים.
"כן" אמרתי לו "וכנראה שזה קצת חסר טאקט מצידי, במיוחד שיש לך 'לא בדיוק חברה' ו..."
הוא צחק "זה בסדר, באמת. הבית שלי תמיד יהיה פתוח בשבילך"
"תודה" אמרתי, והתיישבתי על הספה בייאוש.
"אם כבר את פה... יש משהו שאני רוצה לספר לך" הוא התיישב גם.
"מה קרה?" שאלתי.
"אחרי התאונה שלך היית... קצת שונה ממה שהכרתי לפני התאונה, היית נעולה על כל כך הרבה דברים ש.. לא רציתי להתווכח איתך עליהם, ולנסות לשנות אותם, בגלל שלא ידעתי איך תגיבי, הרגשתי כאילו את אדם זר ו.."
"אני לא מבינה לאן אתה חותר" עצרתי את הדיבור המבולבל שלו.
"אחרי התאונה שלך... ידעתי שניפרד. ניסיתי לבלות איתך כמו פעם, אבל זה לא היה אותו הדבר. ואז גילית על המסיבה ו.. לא מצאתי זמן טוב לומר לך את זה. חשבתי, באותו זמן, שעדיף שלא תדעי את זה"
"שאני לא אדע מה?" שאלתי בסקרנות.
"כמה ימים אחרי המסיבה ההיא, אחרי שאמרת לי 'לצאת לך מהחיים'.." הוא חייך "התחננתי ממך שניפגש, שנדבר.. והסכמת. מפה לשם, סלחת לי וחזרנו"
"באמת?" שאלתי בפליאה.
"כן, למען האמת, התאונה שלך קרתה בדרך חזרה, כשהלכת מהבית שלי לבית שלך"
"אני.." נתתי לעצמי לעכל את המידע "לא ידעתי"
"כמובן" הוא חייך "לא מצאתי זמן טוב לספר לך את זה, אם הייתי מספר לך בהתחלה, הייתי צריך לספר על המסיבה והיית כועסת עליי, ואחר כך גילית על המסיבה וכעסת עליי... בקיצור, הבנתי שעדיף לשחרר אותך, ואם תגיע ההזדמנות המתאימה, אני אספר לך"
"וזאת ההזדמנות המתאימה?" חייכתי.
"אני לא חושב שנפגשנו במקרה במסיבה של שיר, ואני לא חושב שבאת לפה במקרה"
"אז התחלת לצאת עם אחותה של שיר, רק כדי שנוכל להיפגש במסיבה שלך, ונוכל איכשהו להיפגש ולדבר על זה?"
הוא צחק "לא, ואמרתי לך, אנחנו לא בדיוק 'יוצאים'"
"סליחה, אתם 'בערך'" תיקנתי.
"אתן הבנות, חייבות לתת תווית לכל דבר" הוא אמר וחייך.
"דווקא לפי מה שאני זוכרת, אתה היית לחוץ למערכת יחסים" אמרתי לו, והוא הביט בי במבט מופתע. חייכתי אליו ואז הבטתי בשעון "אני חייבת ללכת, נמשיך לדבר אחר כך?"
*
"הפגישה האחרונה שלנו" הפסיכולוגית שלי פתחה את דלת המשרד שלה בחיוך "מתרגשת?"
"כן" הודיתי, והתיישבתי במקום הקבוע שלי על הספה האדומה.
"מה קרה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?" היא שאלה בהתעניינות. סיפרתי לה בקצרה על הבגידה של גיא, האכזבה ממנו ומעצמי, ועל הפגישה עם נדבץ היא קירבה אליי את חבילת הטישו, אבל בשונה מהרגלי, לא הוצאתי אף חתיכה.
"איך את מרגישה לגבי מה שגיא עשה?" היא שאלה אותי אחרי שסיימתי את הנאום הארוך שלי.
"אני מרגישה שבזבזתי את הזמן שלי" עניתי לה.
"לכל מה שקורה לנו יש סיבה" היא אמרה "פרויד אמר את זה"
"באמת?"
"כן" היא אישרה ושאלה "למה הלכת לבית של נדב?"
"אני לא יודעת" אמרתי בכנות "אני מרגישה שהייתי צריכה ללכת אליו, למרות הצורה שבה ניתקנו את הקשר"
"ואיך את מרגישה לגביו?" היא שאלה.
"מה זאת אומרת?"
"בפעם האחרונה שדיברת עליו, אמרת שאת מרגישה חנוקה" היא אמרה "ועכשיו?"
"עכשיו... עכשיו זה מרגיש כמו לחזור הביתה"
"למה את חושבת שזה השתנה?" היא שאלה.
"אני לא יודעת" עניתי. "זה הגיוני שהרגשות שלי השתנו מקצה לקצה?"
"כפי שראיתי ממך, עד כה, הרגשות שלך נוטים להשתנות מקצה לקצה" היא גיחכה.
"אבל בכזאת קיצוניות?" שאלתי אותה.
היא הנהנה " אני מציעה לך שתחשבי על החיים שלך, לפני התאונה ואחריה, ותסיקי מסקנות"
"את נותנת לי שיעורי בית?"
"זאת המתנה שלי אלייך"
"אני מעדיפה שוקולד" אמרתי לה והיא חייכה.
*
"...אז אני מסתכלת על החיים שלי," אמרתי לנדב, כשישבנו אחד מול השני בבית קפה חדש "והכל בדיוק אותו הדבר"
הוא שתה מהמשקה שלו וסימן לי להמשיך.
"אני עדיין בקשר עם אותם אנשים, איתך, קורל ונועה, אני עובדת באותה המסעדה, אפילו חברה של אח שלי היא אותה האחת" אמרתי לה "ההבדל היחידי בין החיים שלי לפני התאונה ואחריה, הוא התאונה עצמה"
"אני חושב שאת טועה" הוא אמר "החיים שלך לא אותו הדבר"
"איך?" שאלתי אותו.
"הכרת אנשים חדשים, התקרבת לנעמה, כמו שראיתי במסיבה של שיר." הנהנתי והוא המשיך "אני בטוח שאח שלך יודע מה הוא עושה, ואת יכולה להתפטר ולעבוד במקום אחר" הוא הצביע לשלט שהיה תלוי ליד הכניסה למסעדה, כשהכותרת "דרושים מלצרים" התנוססה בצבעים בולטים. "ולגבינו.." הוא השתהה "זה לא יהיה אותו דבר כמו לפני התאונה שלך. תיראי, אנחנו אפילו בבית קפה אחר" הוא חייך וצחקתי.
"אתה צודק" אמרתי לו.
"מה שהתחלתי לומר לך הוא שאני חושב שדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות. אם את עדיין חברה של נועה, כנראה שיש ביניכן חברות חזקה, אם אח שלך וחברה שלו ביחד ממשיכים להילחם על מערכת היחסים שלהם, כנראה שהיא שווה את זה, ואם אני ואת חזרנו לדבר, למרות כל מה שהיה בינינו.." הוא השתהה בשנית "כנראה שיש שם משהו, זה לא קורה סתם"
"פרויד אמר שלכל פעולה שאנחנו עושים יש סיבה" אמרתי לו.
"פרויד היה איש מאוד חכם" הוא אמר וחייך, וחייכתי אליו בחזרה.

* בנות, רציתי לומר לכן המון המון תודה, שקראתן ועקבתן אחרי הסיפור, ועל כל התגובות התומכות והמחמאות. זה לא ברור מאליו בעיניי, תודה רבה לכן. עברתי תקופה לא פשוטה לאחרונה, וכתיבת הסיפור והתגובות שלכן עזרו לי להישאר מפוקסת ולא להתחרפן.
מקווה שנהניתן מהסיפור ושגרמתי לכן לגחך מידי פעם. אוהבת אתכן מאוד מאוד, וניפגש בסיפור הבא...
-----------------

אוף אוף אוף!!!!!!
אני לא מאמינה שזה פרק אחרון..
זה כל כך מזכיר לי סרט שראיתי פעם,שחכתי איך קוראים לו .
בקיצור,את כותבת מדהימה!
ואני מקווה שבעתיד,תעשי עם זה משהו,חבל לבזבז כישרון כזה טוב!! אוהבת אותך ומחכה בקוצר רוח לסיפור הבא :)

אומנם לא הגבתי לך לסיפור אף פעם (עצלנות להתחבר למשתמש..) אבל עקבתי אחרי כל פרק חח הסיפור פשוט מדהים ! מרוב שלא רציתי שייגמר קראתי את הפרק כלכך לאט חחח את כותבת מושלם ואני מחכה כבר לסיפורים (!!) הבאים שלך פה :) וכמובן,תודה ששיתפת אותנו

סוף מפתיע דווקא... אני מצטערת לשמוע שהייתה לך תקופה לא קלה, אבל תחשבי שזה יעבור מהר כמו כל דבר בחיים. כולם עוברים תקופות קשות והחיים לא קלים לאף אחד. ובאמת דווקא הכתיבה היא דרך לפרוק את הכל ולשחרר את מה שבלב. בכל מקרה רציתי שתדעי שאהבתי את הסיפור שלך, הוא היה לפעמים מצחיק ולפעמים מרגש. הדיאלוגים שנונים וגם העלית מהר, אז לא ביאס לחכות מפרק לפרק. הסיפור היה יפה והכתיבה שלך גם. רק חבל שהוא התקדם מהר מדי ולכן גם נגמר מהר. בכל מקרה יהיה טוב לראות אותך מפרסמת פה שוב בקרוב (: המון בהצלחה, בכל מה שתעשי בהמשך!

אני ממממממש עצובה שזה נגמר. ממש אהבתי את הסוף ואת כל הסיפור כולו. מקווה לקרוא עוד סיפורים שלך בקרוב כי את כותבת מוכשרת מאוד.
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

וואי אני לא מאמינה שזה נגמר, סוף מפתיע מאוד לא הפי אנד כמו שציפיתי. את כותבת מדהים!! באמת הכתיבה שלך קלילה כזאת, שנונה ומצחיקה. מאחלת שיהיה לך רק טוב!

אהבתי את הסוף ממש!:) יש בו משהו קצת עצוב (כי זה כאילו לא מרגיש שהבחירה נבעה מאהבה - יותר בגלל שהיא התאכזבה מגיא), אבל זה ריאלי - אם היא הייתה מסיימת עם גיא הייתי מתקוממת !! חח
נורא אהבתי איך שסיכמת את עניין התאונה והדברים שנדב אמר לה בסוף - שזה לא משנה מה שהיה לפני כן, בסוף איפה שהיא נמצאת היום זהאיפה שהיא צריכה להיות והיא מצאה את הדרך שלה.
-----------------



מוזמנות לקרוא את הסיפור שלי בפורום "סיפור בהמשכים"! :)
או באתר הרישמי

הסיפור שלך באמת מקסים ומיוחד ועקבתי אחריו ומאוד נהנתי ממנו וגם הכתיבה שלך נהדרת :)
והכי חשוב שלא תשכחי לחזור לעוד סיפור
-----------------



"All the world`s a stage,
and all the men and women merely players:
they have their exits and their entrances;
and one man in his time plays many parts..."

קצת מבאס שזה נגמר חחח.. את כותבת מושלם באמת, הכתיבה שלך סוחפת, כשאני קראתי את הסיפור שלך הרגשתי שאני באמת שם, כמו בספרים של הסופרים הטובים ביותר! אני מקווה שלא תפסיקי לכתוב ואני מחכה לסיפור הבא שלך:) (ומקווה שהוא יהיה בקרוב;))
-----------------

All you need is love<3

אני חיה ואתה בסרט;)