מה שצריך לקרות- פרק 29 ואחרון.

תמשיכיי!!
פרק מושלם

פרק חזק!:) ובאמת המהפך היה מוזר חח טוב שיש הסבר!
-----------------



מוזמנות לקרוא את הסיפור שלי בפורום "סיפור בהמשכים"! :)
או באתר הרישמי

וואו!! מהמם!
וגם אני חושבת שיש במהפך שהוא עבר משהו מוזר..
-----------------

All you need is love<3
אני חיה ואתה בסרט;)

ווווואו מושלםםםםםם והמפך באמת מחשיד אבל פרק מצויין.

-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

תמשיכי, אהבתי ממש!
והמהפך שלו לא חשוד בכלל העייני, כי זה לא קרה בבת אחת כי מהתחלה היו סימנים לכך שהוא רוצה אותה.
-----------------


"She never looked nice.
She looked like ART, and ART wasn`t
supposed to look nice it was supposed
TO MAKE YOU FEEL
S O M E T I N G"

תודה רבה בנות!!!

פרק 23
"איפה את רואה את עצמך בעשר השנים הבאות?"
"נדבי, מה זאת השאלה המלחיצה הזאת?"
"נו בייבי, תעני"
"טוב" נכנעתי "עוד מעט אני מסיימת את הלימודים, אני אתגייס לצבא... עוד עשר שנים אני אהיה בת 27. אני אלמד, ואעבוד. בטח אני אתחתן... לא יודעת נדבי, אני לא חוזה עתידות" התייאשתי.
"בעוד עשר שנים אני אהיה בן 30. אני רואה אותנו נשואים, את תהיי בהיריון, נגור בבית גדול ויפה ואני אצבע את הקיר של החדר של התינוק החדש או התינוקת החדשה שלנו. נקנה ערסל וטיטולים. ואחרי שהילד שלנו יוולד אני מבטיח לך שאני אצא מהעבודה מוקדם, אני מבטיח שאני אעזור, כדי שתוכלי לעבוד ולהיות עצמאית. אנחנו נתחלק. נהיה משפחה קטנה מאושרת. ואחרי כמה שנים, נעבוד כבר על הילד הבא, כי הילד שלנו ירצה אחים..."
"מאמי," אמרתי אחרי כמה רגעים של שתיקה "זה קצת מלחיץ אותי" גיחכתי.
הוא ליטף לי את הלחי "אמרתי לך, כבר מהפעם הראשונה שיצאנו. אני רוצה מערכת יחסים רצינית, אני מוכן לדברים רציניים, לא רוצה שטויות, לא רוצה מערכות יחסים קלילות"
"וזה הלחיץ אותי כבר אז"
"ואיכשהו, עברה קצת יותר משנה מאז, ואת עדיין פה"
"הקסמת אותי" אמרתי לו "כנראה בגלל שהבטחת לצבוע את החדר של התינוק".
הוא חייך ונישק אותי.
*
"לילה טוב, מותק" גיא שלח לי הודעה לפני שהלכתי לישון. חשבתי על זה שבעצם, לא דיברנו בכלל היום.
"לאן נעלמת כל היום?" החזרתי לו.
"מצטער מותק, שכחתי להתקשר אלייך" הוא החזיר אחרי כמה דקות. הוא שכח אותי? פשוט יום שלם, הוא שכח אותי? הרגשתי איך אני מתחילה להתעצבן.
"ואו, תודה" שלחתי לו בחזרה.
"די, מותק, אני מצטער, אמרתי לך שאני לא בטוח שאני אהיה חבר טוב"
"זה לא קשור לחבר טוב, זה קשור לזה ששכחת אותי"
הוא התקשר "מותק, את לא יודעת שמתקשרים לבחורה רק שלושה ימים אחרי הדייט?"
"אתה צוחק עליי, נכון?"
"כן, מצטער"
"גם את יכולת להתקשר אליי, את יודעת מה מספר הטלפון שלי"
"אבל הבעיה היא שאני לא יודעת מי יענה"
"מותק, אמרתי לך שזה לא יקרה יותר"
"די לקרוא לי מותק"
"סליחה, מאי"
לא ידעתי מה להגיד אז שתקתי.
הוא קטע את השקט "תספרי לי, מה קרה מו... מאי?"
"כלום" נאנחתי.
"נו די, אני מכיר את הקטע הזה אני שואל 'מה קרה?', את אומרת 'כלום', אבל שנינו יודעים שקרה משהו"
"וואלה, והייתי בטוחה שאתה לא מבין כלום במערכות יחסים רציניות"
"אבל בבנות אני קצת מבין" הוא אמר.
"זאת הבעיה" נאנחתי.
"מה?"
"שאתה מבין בבנות"
"אני אצטרך הכוונה יותר ברורה מזאת, מאי"
"אני לא יודעת... כל הקטע של 'אני לא בקטע של מערכות יחסים רציניות' ואז יומיים אחר כך 'אני רוצה אותך מספיק בשביל לשנות את עצמי'..."
"לא היה לך כיף איתי אתמול?" הוא שאל.
"היה"
"אז?"
"אז... לא יודעת" נאנחתי.
"גם אני לא יודע"
"יופי"
"טופי"
שתיקה.
הוא קטע את השתיקה "זה בגלל אור?"
"מי זאת אור?"
"הבחורה שחשדה שהיא בהיריון ממני"
"לא... כן... לא יודעת.. אולי..."
"מותק, אלו כל האפשרויות, את אמורה לבחור אחת"
"זה לא רק היא... זה..."
"'זאת לא את, זה אני', סטייל?"
"כן, זה אתה".
הוא צחק "אני לא יכול לשנות את מי שהייתי"
"אני יודעת"
"אני לא מבין, אם הייתי אומר לבחורה אחרת שבשבילה אני מוכן לשנות את החיים שלי, היא הייתה קופצת על זה"
"זה בדיוק הבעיה, ש'בחורה אחרת' זאת עדיין אופציה"
"זאת לא אופציה מאי, זאת הייתה דוגמא"
"דוגמא שמוכיחה בדיוק את מה שאני אומרת"
"מה את אומרת?"
"אני אומרת ש... שלא יודעת, שקשה לי לקנות את זה"
"לקנות את זה שאני מוכן להפסיק ל..."
"לדפוק ולזרוק"
"איך שתרצי לקרוא לזה, כל פעם בחורה חדשה, אלא רוצה מערכת יחסים רצינית איתך, וכן, זה אומר שרק איתך"
נאנחתי "כן"
"אני לא יודע מה להגיד לך"
"זה שינוי כזה משמעותי שקרה תוך כמה ימים... החבר הקודם שלי היה מוכן ליחסים רציניים, ואתה בדיוק הטיפוס ההפוך..."
"אבל את התחלת, את אמרת שאת אוהבת אותי" הוא אמר "קיבלת בדיוק מה שאת רוצה, לא?"
"ואתה קיבלת את מה שאתה רוצה?"
"כן"
"בטוח?"
"כן"
"רק אותי, בלי אף אחת אחרת?"
"כן מאי, אני רוצה אותך ורק אותך, בלי אף אחת אחרת"
"אתה לא..."
הוא קטע אותי "מאי, אני רוצה אותך, תקבלי את זה כמו שזה. החיים לא כאלה קשים, יש happily ever after"
"רק באגדות"
"לא רק באגדות, גם בחיים האמיתיים. תשחררי, תאמיני לי, אל תחשבי על כל דבר, אל תהיי בחורה"
"אבל אני בחורה" חייכתי.
"נכון," הוא חייך גם "אני מבטיח לך, זה שינה אותי, רק לחשוב על האופציה הזאת, שאני אכיר מישהי ו.. אעשה מה שאני אעשה, והיא תיכנס להיריון... זה מפחיד אותי, מאי" הרגשתי את הרצינות בקול שלו "שפתאום יהיה לי ילד עם מישהי שאני בקושי מכיר... בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי. וזה לא יקרה לי, כי אני לא אעשה את זה יותר" הוא סיים לנאום.
"טוב" נכנעתי "ניצחת, אני מאמינה לך"
"וזה היה כל כך קשה?"
*
קמתי בבוקר בגלל צלצול הטלפון שלי.
"היי קורל"
"הערתי אותך?" היא שאלה.
"כן" הודיתי.
"אוי, מצטערת" היא אמרה "רוצה שנשב בבית קפה אחרי העבודה בערב?"
"אני לא יכולה" פיהקתי "אני יוצאת עם גיא"
"שוב??" היא שאלה
"כן, שוב"
"בהפרש של יומיים"
"כן, בהפרש של יומיים" חזרתי אחריה.
"ואו" היא אמרה בהתפעלות.
"ואו מה?"
"לא חשבתי שיש לו את זה"
"יש לו מה?"
"שהוא באמת יהיה רציני איתך"
"גם אני לא חשבתי, אבל הוא בטוח בדעתו"
"ואת?"
"אם אני בטוחה בדעתי?"
"כן"
"אני רוצה אותו" נאנחתי "והוא רוצה אותי בחזרה"
"אז למה את נשמעת כאילו זה לא דבר נהדר?"
"אני לא יודעת... החבר הקודם שלי היה להוט למערכת יחסים רצינית, הוא כבר ראה אותנו מתחתנים..." חזרתי על ההסבר.
"מלחיץ"
"כן" הסכמתי איתה "גיא היה נעול על עצמו, ופתאום הוא התהפך... כנראה שאנשים משתנים"
"כנראה" היא אמרה "טוב, ניפגש בעבודה"
"ביי" ניתקתי. קמתי מהמיטה והלכתי להתקלח. בזמן שחיפשתי מה ללבוש שיהיה מספיק יפה בשביל היציאה עם גיא, אבל לא יפה מידי בשביל העבודה במסעדה, הייתה דפיקה בדלת.
פתחתי את הדלת, ולהפתעתי עמדה מולי תמר, החברה הקודמת של אחי, שנפרדה ממנו כי רצתה לחזור לחבר הקודם שלה.
"היי" אמרתי לה.
"היי," היא ענתה "תום פה?"
"לא"
"את יודעת איפה הוא?"
"אני יודעת באיזו יבשת הוא, אם זה עוזר לך"
"מה?" היא לא הבינה.
"הוא בחו"ל"
"מה הוא עושה בחו"ל?"
"שוכח ממך"
היא נשכה את שפתיה "אה.. שמעת על זה.."
"כן" אישרתי
"אני באמת רוצה לדבר איתו על זה" היא אמרה "אני.. חושבת שאני קצת מבולבלת"
הנהנתי, אבל לא אמרתי דבר.
"איך אני יכולה להשיג אותו?"
"תיראי, בעיקרון הוא לקח את הפלאפון שלו, אבל התעריף לדקת שיחה הוא די יקר, אז אני ממליצה לך לחכות שהוא יחזור"
"ומתי זה יקרה?"
"אין לי מושג"
"יש משהו שאת כן יודעת?" היא שאלה בייאוש.
"כן" אמרתי לה "שהכאבת לו מאוד"
-----------------

וואוו!! כרגיל מושלם! אני מתה לדעת לאן כל זה הולך להתפתח!

גם אני ממש מחכה כבר להמשך את ממש כשרונית
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

מחכה בקוצר רוח לפרק הבא,את אלופה כרגיל!

פרק חמוד! מחכה להמשך

תודה רבה בנות :)

פרק 24
"מתי את מתגייסת לצבא?" גיא שאל אותי בזמן שישבנו במסעדה וחיכינו שהאוכל שלנו יגיע.
כחכחתי בגרוני ואז אמרתי "אני לא"
"את משתמטת?" הוא כמעט נחנק מהמשקה שלו.
"לא בדיוק... אני פטורה מהשירות, בגלל האמנזיה"
"אה, נכון," הוא נאנח "אני שוכח מזה לפעמים"
"גם אני" אמרתי לו "מתי אתה מתגייס?"
"עוד שלושה חודשים בערך"
"ואו" נתתי לעצמי לעכל את זה. "קרבי?"
"ברור" הוא חייך את החיוך המושלם שלו.
"אתה צריך להופיע בפרסומות של קולגייט"
"אני אעלה להם את המכירות"
"בדיוק, ההכנסה שלהם תהיה כפולה"
"אני השקעה בטוחה"
"אתה מחמיא לעצמך יותר מידי"
"את התחלת להחמיא לי"
"לא חינכו אותך להגיד תודה ולשתוק?"
"אמא שלי תמיד אמרה לי שאני מיוחד"
חייכתי "אתה מטומטם"
"לא סותר" המשכתי לחייך והסתכלתי סביבי. על האנשים ששוחחו אחד עם השני בשקט, המלצרים שעברו בין השולחנות, האווירה הייתה כל כך רגועה, כמו בחלום. כמעט צבטתי את עצמי כדי להתעורר. הבטתי בגיא, שלעס את האוכל שלו באיטיות.
"את בוהה בי" הוא אמר.
לא הגבתי. עצמתי את העיניים שלי לכמה שניות, ופתחתי שוב. לא, זה אמיתי.
הוא גיחך "הכל בסדר?" הנהנתי והתחלתי לאכול את האוכל שלי.
"טוב" נראה שהוא התרצה "מה שלום אח שלך?"
"הוא בסדר" אמרתי לו "אחותך?"
"גם" הוא אמר "פיטרו אותה מהעבודה אז היא קצת מבואסת" הוא סיפר.
"איפה היא עבדה?" שאלתי, והסתכלתי על ההודעה שקיבלתי באותו הרגע 'חייבת לספר לך, הכרתי מישהו! תתקשרי כשתוכלי' מנועה.
"בית קפה" הוא אמר "היא עשתה קצת בלגן"
"מסתבר שחוסר הכישרון עובר בגנים" הזכרתי לו שלפני כמה שבועות, בגללו נשפך רוטב עגבניות על אחת המלצרות במסעדה שלנו.
"הייתי בטוח ששכחת מזה" הוא חייך במבוכה.
"דברים כאלה אני לא שוכחת" אמרתי לו "להיפך, אני זוכרת אותם, ומזכירה אותם בעיתויים במתאימים, כמו עכשיו"
"את נוראית"
"ובכל זאת, עוד לא ברחת בצרחות"
"כנראה שאת לא כזאת גרועה"
"עוד לא ראית את הראש השני שלי והזנב" הוא חייך.
שתקנו לכמה דקות, אבל אז הוא קטע את השקט "אז מה את מתכוונת לעשות בחייך?"
"מה זאת אומרת?" השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה
"את לא מתגייסת" הוא אמר "אז החיים שלך מתחילים שנתיים לפני כל שאר הבנות. חשבת מה את רוצה לעשות בשנתיים האלה?"
"לא" הופתעתי מזה שבעצם, זאת הפעם הראשונה שאני מבינה את זה "אף פעם לא חשבתי על זה"
"את רוצה ללמוד?"
"אני לא יודעת"
"אז תישארי מלצרית כל החיים?" הוא גיחך
"לא" אמרתי בנחרצות "אבל אף פעם לא תכננתי מה אני רוצה לעשות... וגם אם תכננתי, אני לא זוכרת" גיחכתי גם.
"מה את אוהבת לעשות? מה את רוצה ללמוד?" הוא המשיך ללחוץ.
"אני... אני לא יודעת" הרגשתי איך הלחץ מתחיל להשתלט עליי.
"אז למי את מחכה?" הוא המשיך "את צריכה לחשוב על זה, החיים שלך מתחילים, את צריכה לעלות על הרכבת"
שתקתי והתחלתי לחשוב 'מי אני? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי?'.
*
"היי מאי, מה קורה בארץ?" תום שאל אותי בהתלהבות בטלפון.
"בסדר.. מה איתך?"
"איתי מעולה! פשוט כיף פה! מה קרה לך?" הוא קלט מיד את האדישות שלי.
"תמר באה לפה אתמול"
"לפה?" הוא שאל
"כן, לבית שלנו, היא רצתה לדבר איתך"
"אה" כל ההתלהבות שלו נעלמה "ו.. מה אמרת לה?"
"שאתה בחו"ל. שאני ממליצה לה לחכות שתחזור"
"אה"
"הייתי צריכה להגיד לה משהו אחר?"
"לא יודע"
"טוב אז... תהנה"
הוא בלע רוק "תודה"
"אני חייבת לנתק, יש לי שיחה ממתינה..." אמרתי לו בזמן שהצפצוף של השיחה הממתינה הציק לי באוזן.
"בטח, ביי, נדבר" הוא אמר וניתק.
"מה קורה?" נועה ענתה בהתלהבות.
"די עם הסמול- טוק, ספרי לי עליו!"
"על מי?" היא היתממה.
"על הבחור שהכרת!"
"אה..." היא המשיכה למשוך זמן "ואו מאי, הוא כזה חמוד"
"איפה הכרת אותו?" שאלתי אותה.
"בחנות בגדים שאני עובדת בה"
"ואיך הכרתם?" שאלתי.
"הוא ביקש שאני אעזור לו לבחור בגדים. כמובן שלקח לי כמה שניות להתעשת ולהבין שהוא מדבר איתי... בקיצור, עזרתי לו ואז הוא הלך לשלם. מסתבר שהוא ביקש מהקופאית לתת לי את המספר שלו!"
"והתקשרת?"
"ברור! היא נתנה לי את המספר עוד לפני שהוא הספיק לצעוד מחוץ לחנות!"
"מגניב"
"אז אנחנו יוצאים מחר בערב!" היא המשיכה בהתלהבות.
"יופי, אני שמחה בשבילך!" השתדלתי להישמע מאושרת.
"איך היה עם גיא אתמול?" היא שינתה נושא.
"בסדר.. "
"הוא אמר שהוא אוהב אותך?"
"לא"
"הוא בטח מחכה להזדמנות הנכונה לומר לך את זה"
"אני יודעת" אמרתי "כשאני ונדב יצאנו, הוא אמר לי שהוא כבר חושב עלינו מתחתנים, עם משפחה וילדים, והוא מתכנן לצבוע את החדר של הילדים שלנו" גיחכתי "מוזר שעכשיו אני יוצאת עם הטיפוס ההפוך"
"נכון" היא אמרה "אבל נראה שהוא באמת רוצה אותך"
"אני מקווה"
"אז מה קרה?" היא שאלה
"הוא אמר משהו שאני לא מצליחה לשכוח"
"מה הוא אמר?"
"הוא שאל מה אני עושה עם החיים שלי"
"לא הבנתי"
"אני לא מתגייסת, אז בעצם אני מתחילה את החיים שלי שנתיים לפני כולן. לא חשבתי מה אני בכלל רוצה לעשות בשנתיים האלו"
"את יכולה לעשות הכל, ללמוד, לעבוד, לטוס"
"אבל אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות" אמרתי לה "דיברתי על זה פעם?"
היא נאנחה "אני לא יודעת, מאי"
"אף פעם לא דיברתי על מה שאני רוצה לעשות? מה אני אוהבת?"
"דיברת, אבל לא..."
קטעתי אותה "מה אהבתי?"
"את שיעורי היסטוריה?" היא גיחכה.
"אף פעם לא דיברנו על העתיד? על מה אנחנו רוצות ללמוד?"
"אני לא יודעת"
"מה זאת אומרת 'את לא יודעת'?"
"מאי.." היא נאנחה "לא כל כך היינו בקשר בתקופה הזאת"
גיחכתי, אבל אז הבנתי שהיא לא צוחקת "מה?"
"כשהתחלת לצאת עם נדב היינו בקשר, אבל אז התרחקנו... את היית איתו, אני הסתובבתי עם אנשים אחרים.. וחזרנו להיות בקשר בערך חודש- חודשיים לפני התאונה"
"אז במשך שנה בערך לא טרחנו להיות בקשר?"
"לא"
"ולא חשבת לספר לי על זה"
"מה רצית שאני אעשה? אתקשר ואגיד 'היי מאי, אז תקשיבי, איזו שנה לא היינו בקשר, אבל עכשיו הכל סבבה'?"
"כן, משהו כזה!"
"אל תדברי שטויות, זה כבר עבר"
"את לא חשבת שאני צריכה לדעת מזה?"
"אני לא.." היא ניסתה לקטוע אותי, אבל אני קטעתי אותה.
"נועה, את גרועה בדיוק כמו נדב!" אמרתי לה וניתקתי את השיחה.
שכבתי על המיטה שלי וחשבתי על החיים שלי, מאז ש'התעוררתי'. חבר שלי לא סיפר לי שהוא הלך עם בחורה אחרת למסיבה ולמעשה נפרדנו, החברה הכי טובה שלי ואני לא היינו בקשר יותר משנה, וגם היא לא טרחה לספר לי על זה. הבחור שאני יוצאת איתו טוען שהוא רוצה אותי בחזרה, אבל עד לפני כמה ימים הוא היה סוג של ברני סטינסון, וחשש שהוא הכניס מישהי להיריון. אח שלי בחו"ל, בדיוק כשאני צריכה אותו.
יופי לי.
-----------------

אני מאוהבת בסיפור הזה.
המשך!

מאוהבת בסיפור שלך! תמשיכי מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!
-----------------

(: נוגית :)

חייה את החיים בפשטות המקסימלית כי החיים כבר יסתבכו לבד

אהוב את עצמך כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה עבורך

מושלם כרגיל!!! כרגע שמתי לב שהעלת עוד פרק :-0
-----------------

All you need is love<3

אני חיה ואתה בסרט;)

יפה ((: מחכה להמשך

מהממת ! תמשיכי :)

מהמם מחכה להמשך
-----------------

*אחראית פורום אהבה וכישרון*

"אני אנוכית, חסרת סבלנות וקצת חסרת ביטחון. אני עושה טעויות, אני יוצאת משליטה ולפעמים קשה להתמודד איתי, אבל אם אתה לא יכול לקבל אותי כשאני במצב גרוע, אז בוודאי שלא מגיע לך לקבל אותי כשאני במיטבי."

ואו, תודה רבה!

פרק 25
ניסיתי לסנן את נעמה כמה פעמים, אבל היא לא התייאשה והמשיכה להתקשר. פחדתי שהשיחה באמת דחופה, אז עניתי לה בדרך לעבודה.
אבל לא טעיתי, השיחה הייתה בדיוק על הנושא שלא רציתי לדבר עליו.
"היי מותק" היא ענתה.
"היי"
"מה קורה?"
"חיים"
"וואלה" הרגשתי שהיא מושכת את הזמן.
"כן, איזה קטע"
"כן" היא אמרה ביובש.
"מה, נעמה?" שאלתי אותה בייאוש.
"כלום"
"סתם התקשרת אליי?"
"כן"
"במקרה כמה שעות שאחרי שניתקתי לנועה שיחה בפרצוף?"
"ניתקת לנועה את שיחה בפרצוף?" היא חזרה אחריי בתמיהה מזויפת.
"די, אל תשחקי אותה"
"כן, יש סיבה למה לא קיבלנו אותי לחוג דרמה" היא אמרה במירמור "את מגזימה"
"אני לא"
"את כן. אז מה אם לא דיברתן שנה? לא רבתן, פשוט התרחקתן. וזה נגמר לפני התאונה שלך"
"זה לא משנה"
"זה לא אותו דבר כמו נדב"
נאנחתי "נעמה, את לא מבינה"
"אני לא מבינה מה?" היא שאלה.
הגעתי למסעדה, אבל ישבתי ליד הכניסה והמשכתי לדבר בטלפון "את לא מבינה מה זה לשכוח את השנתיים האחרונות בחיים שלך. אין לי מושג מה עשיתי בשנתיים האלה, מה תכננתי, מה אני אוהבת. ואני מצפה מהאנשים שקרובים אליי לא להסתיר ממני דברים חשובים, כמו זה שלא דיברנו שנה מתוך השנתיים האלו. יש לי את הזכות לדעת, יש לי את הזכות שיספרו לי מה קרה בחיים שלי" הרגשתי את אני מתחילה לדמוע לאט.
"א.. אני... אני לא יודעת מה להגיד" היא אמרה.
"אל תגידי לי שאני טועה" אמרתי לה, והרגשתי שמישהו מלטף לי את הלחי. הרמתי את הראש וראיתי שגיא עומד מולי. "אני חייבת ללכת לעבודה, אני אדבר איתך יותר מאוחר"
"אני מצטערת, אני לא צריכה להתערב בעניינים שלך" היא אמרה.
"זה בסדר" אמרתי לה וניתקנו.
"מה קרה?" גיא שאל.
"סתם" משכתי באף.
"שמעתי מה אמרת... שאת לא יודעת מה את אוהבת, מה תכננת... הלחצתי אותך קצת עם השאלות שלי?" הוא שאל בחיוך.
"קצת" הודיתי.
הוא חיבק אותי "אני מצטער, לא התכוונתי"
"זה בסדר, זאת לא אשמתך"
"אז מה" הוא לא הרפה ממני "אני אוהב אותך, לא התכוונתי לגרום לך לבכות" המשכתי לבכות, אבל מסיבה אחרת לגמרי.
"גם אני" אמרתי לו, והמשכנו לעמוד מחובקים.
*
נועה התקשרה אליי כשהייתי בדרך לפסיכולוגית שלי, בבוקר שאחר כך.
"הלו" עניתי לה.
"היי" היא אמרה.
"היי" אמרה לה בחזרה, בחוסר סבלנות.
היא שתקה.
"למה התקשרת?" קטעתי את השתיקה.
"בשביל לדבר" היא ענתה.
"אז דברי"
"אני לא יודעת מה להגיד"
"את מבינה את הפרדוקס?"
היא גיחכה" כן... תיראי, כנראה שלא הבנתי שזה כזה חשוב לך..."
"איך לא הבנת? נדב עשה כמעט את אותו הדבר"
"נכון, אבל אנחנו חזרנו להיות בקשר"
"זה לא משנה" הסברתי לאט "יש לי את הזכות לדעת"
"אוקיי"
"אוקיי מה?"
"הקשבתי"
"יופי"
"אבל אני עדיין לא מבינה למה זה כזה חשוב לך..."
"זה חשוב לי בגלל שזה החיים שלי! ציפיתי ממך, החברה הכי טובה שלי, האדם שהכי קרוב אליי, לספר לי אם לא היינו בקשר במשך שנה" התחלתי לדמוע שוב.
"בסדר, אבל..."
"עזבי, אל תטרחי להמשיך. אם את לא מוכנה להבין את זה, אין לנו בכלל על מה לדבר" וניתקתי לה בפנים, שוב, בפעם השנייה תוך יומיים.
נכנסתי בוכה לחדר של הפסיכולוגית שלי.
"גיא?" היא שאלה. הנדתי בראשי לשלילה.
"אז מי?"
"אני, אני לא יודעת מי אני" אמרתי לה בין הדמעות.
"אהא" היא אמרה.
"מה 'אהא'? מה 'אהא'??" התפוצצתי עליה.
היא זרקה עליי את חבילת הטישו שמעולם לא נגמרה ונתנה לי להירגע.
"מאי," היא אמרה, אחרי שמחיתי את כל הדמעות "הגעת לשלב שבו את מתמודדת עם המצב שלך, אני מופתעת שלא הגעת לשלב הזה מוקדם יותר" היא נאנחה "את לעולם לא תוכלי להיזכר בהכל, המוח שלך ייתן לך להיזכר רק במה שהוא רוצה"
"אז.. אז מה אני עושה עכשיו? איך אני ממשיכה לחיות?"
"מה זאת אומרת? כמו שחיית עד עכשיו"
"אבל אני לא יודעת מי אני, מה אני אוהבת, מה אני רוצה לעשות בעתיד.."
"אז תגלי, תמצאי דברים שאת אוהבת לעשות, תתכנני תוכניות לעתיד. את לא יכולה לחיות על העבר. לא חשוב מי היית ומה היית בשנתיים האלו, חשוב מי את עכשיו"
"אבל... אני מרגישה שאני לא מכירה אותי"
"אז תכירי. זאת מאי, בת 18, נחמדה מאוד"
חייכתי "את מבינה למה התכוונתי"
"את צריכה להפנים שאת לעולם לא תוכלי להיזכר לגמרי במה שקרה, את לעולם לא תוכלי להיזכר במי היית ומה רצית. את יכולה רק להמשיך לחיות את החיים שלך, בדיוק כמו שחיית עד עכשיו, ולגלות על עצמך עוד ועוד דברים"
נאנחתי.
"אין לך מה להיאנח. זה המצב שלך, והוא לא כזה גרוע. יש אנשים ששוכחים את כל החיים שלהם..."
"זה הרבה יותר גרוע" הודיתי.
"נכון" היא אמרה "תנסי דברים חדשים, תשאלי על עצמך, תחפשי דברים שלך בבית, אולי תצליחי להיזכר, או למצוא תחביבים חדשים"
הנהנתי "אוקיי, אני אנסה"
*
שלושה חודשים מאוחר יותר
"אז המורה שלי החליטה לשלוח את הציור שלי לתחרות ההיא" אמרה לנעמה בטלפון "את מבינה? את הציור שלי! מבין איזה מאה ציורים!"
"אמרתי לך שהיא תשלח את שלך! הציור שלך ממש טוב" היא עודדה
"אני יודעת, אבל ראיתי ציורים אחרים, והם היו ממש מעולים! לא האמנתי שהיא תיבחר דווקא את שלי"
"אבל עבדת עליו מאוד קשה"
"היו כאלה שעבדו עליו כמה שנים! לקח להם כמה זמן להגיע לסקיצה שהם רוצים, ואז לבחור צבעים, ואז למחוק, ואז לנסות שוב, ואז על קאנבס חדש, ואז..."
"אז הם פשוט ממש איטיים" היא התעקשה "עבדת עליו חודשיים! זה הרבה זמן"
"כן, טוב... בכל מקרה, זה ממש מחמיא שהיא בחרה את הציור שלי ו..."
"לא לא, תפסיקי, אני יודעת מה את עושה"
"מה אני עושה?"
"את רוצה להגיד שאת לא תזכי, ושמחמיא שבכלל התמודדת"
"נכון" הודיתי.
"אז תפסיקי! את צריכה להאמין ולקוות שתזכי!"
"אבל זאת תחרות ענקית! חמישים ציורים מכל הארץ!"
"תירגעי, זאת לא תחרות כלל עולמית ואת לא מתחרה עם הבן של ואן גוך" היא הרגיעה אותי "זאת תחרות ארצית"
"והפרס די גדול"
"לא כזה גדול"
"מלגה"
"מלגה בארץ"
"זה פרס גדול"
"מיליון שקל זה פרס גדול"
"מלגה עולה הרבה כסף"
"לא מיליון שקל"
"נכון, אבל הציור שלי לא שווה מיליון שקל"
"הציור שלך שווה מלגה"
לא ידעתי מה לענות לזה.
"יופי, שתיקה כהסכמה. אני אחזיק לך אצבעות ואת תזכי. עכשיו נושא אחר, מה את לובשת למסיבה של שיר?"
"בגדים?" שאלתי ביובש.
"ואו את מצחיקה. ברצינות- שמלה? חצאית? ג'ינס?"
"אין לי מצב רוח למסיבות" אמרתי לה.
"למה לא?" היא שאלה.
"לא יודעת, לא בא לי"
"בגלל שנועה תהיה שם?"
"גם"
"חבר שלה נפרד ממנה"
"הם לא היו ביחד רק שבוע בערך?"
"כן, היא החליפה הרבה חברים לאחרונה"
"וטרחת לעדכן אותי על כולם"
"מאי," היא אמרה "אכפת לה ממך ואני בטוחה שלך אכפת ממנה. אני מתחילה להיות מודאגת ממנה"
"מתחילה? היא החליפה חמישה חברים בשלושה חודשים"
"את רואה? את מקשיבה לי, זה אומר שאכפת לך"
"לא, זה אומר שאת חופרת"
"אני יודעת שאת ממורמרת רק בגלל שגיא מתגייס עוד כמה ימים"
"אוף, היית חייבת להזכיר לי?" נשכבתי בייאוש על המיטה.
"סליחה"
"מה אני אעשה בלעדיו?"
"מה שעשית עד שהכרת אותו!"
"להזכירך, אני לא זוכרת"
"אה, אופס"

* הערה קטנה- בדרך כלל אני לא אוהבת לעשות קפיצות בזמן, אבל הקפיצה תורמת לסיפור (נראה לי מיותר לבזבז שלושה חודשים כשההמשך שאני רוצה, יכול לקרות רק כשהם יסתיימו).
-----------------