מה שצריך לקרות- פרק 29 ואחרון.

האמת שכבר המון זמן לא כתבתי סיפור, כבר כמה שנים. אבל פתאום היה לי חשק, ואני מעדיפה לכתוב מאשר לעשות תרגילים בפיזיקה.
אז החלטתי לשתף, ולכתוב כאן.
מוזמנות לקרוא ולהגיב (ולעודד)


פרק 1
"אנחנו נתבע אותו, אנחנו נתבע אותו, את המשפחה שלו ואת חברת הביטוח שלו!"
"אמא, תרגעי"
"לא, אני לא ארגע! הוא צריך לשלם על מה שהוא עשה!"
אמא?
"אמא זאת לא הייתה אשמתו, אולי תישבי, תשתי קצת.."
"לא, אני לא אשב תום! מישהו צריך לשלם על זה!"
פקחתי את עיניי. "אמא?" אמרתי בקול חלש.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי "מתוקה שלי! הכל יהיה בסדר, אנחנו נגרום להם לשלם! הכל יהיה בסדר"
"מה קרה?" שאלתי את תום, אח שלי, שעמד בצד השני של המיטה שלי.
"אמא, תפסיקי להיות היסטרית" הוא גלגל את עיניו "הכל בסדר, אנחנו נקרא לרופא"
"אני בבית חולים? איך הגעתי לפה?" שאלתי את אמא שלי כשהיא המשיכה למלמל דיבורי הרגעה.
"גברת מתן, אולי תצאי החוצה בזמן שאני אדבר עם מאי" הרופא נכנס לחדר והסתכל על טום. הם יצאו מהחדר.
"מאי, אני בטוח שאת קצת מבולבלת" הוא אמר והתקרב אליי. "לפני כמה ימים עברת במעבר חציה, באור ירוק, בזמן שמכונית פנתה ימינה, לכביש שהלכת בו" הוא עצר לרגע, והמשיך "האור ברמזור שלו היה ירוק, אבל הוא לא שם לב שאת כבר עוברת, והוא פגע בך" הוא עצר שוב.
"פגע בי?" זירזתי אותו.
"כן. נפלת ונפגעת בראש. כתוצאה מכך יש לך אמנזיה רטרוגרדית"
"אמנזיה מה?"
"במילים פשוטות, איבדת את הזיכרון" פתחתי את הפה כדי להגיב, אבל הוא הקדים אותי "בסוג הזה של אמנזיה שכחת רק דברים סמוכים לתאונה, כלומר שנה או שנתיים מהחיים שלך"
"שכחתי שנתיים מהחיים שלי?"
"אולי פחות" הוא ניסה להרגיע "באיזו שנה אנחנו?"
"2012?" שאלתי
"לא, אנחנו בשנת 2014. כמו שאמרתי לאמא שלך, אני ממליץ שתלכי לפסיכולוג כדי לדבר על זה. לשכוח שנתיים מהחיים שלך זה דבר לא פשוט. אבל חוץ מזה, אפשר להגיד שקרה לך נס, לא נפגעת באף איבר אחר, והמוח שלך מתפקד באופן נורמלי. מלבד, כמובן.."
"זה ששכחתי את השנתיים האחרונות בחיי" השלמתי את דבריו.
"טוב.. כן" הוא כחכח בגרונו. בזמן שהוא דיבר אמא שלי ותום חזרו לחדר, מלווים בבחור שהלך מאחוריהם.
"כמו ב'סנמת'ה מי?'" שאלתי אותו.
"סנמת'ה?" הוא שאל.
"מי?" אמא שלי שאלה.
"מה?" תום שאל.
הרופא החליט להתעלם "אני מציע שמאי תישאר עוד כמה שעות" הוא אמר לאמא שלי "כדי שנוכל לוודא לחלוטין שהמוח שלה מתפקד באופן נורמלי. לאחר מכן תוכלו לקחת אותה הביתה והיא תוכל לתפקד כרגיל"
"לתפקיד כרגיל?? קפצתי שנתיים בחיים שלי! אני בת 18! איבדתי שנתיים שאני לעולם לא אקבל חזרה! ומי זה??" הצבעתי על הבחור שנכנס לחדר.
"מאי, אל תהיי היסטרית" תום ניסה להרגיע.
"תום, אם היית מאבד שנתיים מהחיים שלך גם אתה היית היסטרי" נבחתי עליו.
"את העצבים מהPMS שלך אל תוציאי עליי"
"תום תרגע. אל תדאגי מתוקה אנחנו נדאג שהוא ישלם, פשוט חוצפן! אז מה הרמזור ירוק? זה לא אומר.."
"אתה הנהג?" קטעתי את אמא שלי, ושאלתי את הבחור שעמד נבוך ליד הדלת של החדר.
"אה לא" הוא התקרב אליי "קוראים לי נדב" הוא בחן את הפרצוף שלי. "... חבר שלך"
*
נגררתי אחרי תום ואמא שלי לתוך הבית. "שיניתם את הטלוויזיה" הסתכלתי על הטלוויזיה בסלון.
"את שינית, החלטת שאנחנו צריכים טלוויזיה גדולה יותר" תום ציין.
נכנסתי לחדר שלי, ולהפתעתי הוא נשאר בדיוק אותו הדבר. "תמיד אמרת שהחדר שלך מייצג אותך בדיוק, מבולגן, אבל מיוחד בדרכו שלו" תום אמר. הוא נכנס לחדר והתיישב על המיטה. "מאי את יודעת שאני תמיד פה בשבילך נכון? תמיד היינו קרובים ו.."
"אני זוכרת תום" גיחכתי.
"ואם יש לך שאלות על השנתיים האחרונות... אני פה כדי לענות. נתחיל מזה שבכל בוקר נהגת להכין לי קפה ולהביא לי אותו לחדר.."
"כן, ממש" זרקתי עליו את אחת הכריות שהיו על המיטה שלי.
"ברצינות" הוא החזיר את הכרית למקום "אני פה, בחדר ליד"
"אתה בן 22. השתחררת מהצבא!" פלטתי "מתי?"
"לפני חצי שנה" הוא צחק "הלכנו ביחד לחגוג. נסענו ביחד לכנרת עם תמר ונדב, ישנו באוהלים"
"אתה ותמר עדיין ביחד?"
"לא.. נפרדנו לפני חודש" הוא אמר.
"למה?" שאלתי, אבל הוא התעלם מהשאלה.
"בינתיים אני גר בבית. התכוונתי לתכנן טיסה לחו"ל, אבל... החלטת שאת צריכה צומי" הוא חייך. "הלכתי לראות טלוויזיה, אם את צריכה משהו..." הוא אמר ויצא.
הלכתי לכיוון השולחן והרמתי את האייפון שלי. לפחות אותו לא שיניתי בשנתיים האחרונות. העיצוב השתנה, והיו לי הרבה הודעות ושיחות שלא נענו. הסתכלתי על הרקע של המסך.. אני ונדב. חבר שלי. דפדפתי במוזיקה, היו שם הרבה שירים שלא הכרתי, ואחר כך בהודעות ואנשי קשר... הרבה אנשים לא מוכרים. התחלתי לענות להודעות מאנשים שכן הכרתי. 'תודה, אני בסדר... כן אני בבית, בטח שאני אשמח אם נדבר, למרות שאני לא זוכרת למה בכלל התרחקנו. ובטח, התגעגעתי אלייך גם, חשבתי עלייך כל רגע'.
הסתכלתי בהודעות האחרונות ששלחתי, באנשים האחרונים שהתקשרתי אליהם. נדב הופיע שם, וגם נועה, חברה שלי. חוץ מזה שאר השמות לא היו מוכרים לי. "קורל עבודה", ו"ארז בוס" אני עובדת?
האייפון צלצל והבהיל אותי.
"היי נועה" עניתי.
"מאי!!! סוף סוף! את בבית? אני יכולה לבוא? התגעגעתי אלייך! הפחדת אותי! באתי אלייך לבית חולים אבל עוד לא התעוררת, זה נכון שאיבדת את הזיכרון? שאלתי את תום, אבל האמינות שלו מוטלת בספק".
"התגעגעתי אלייך" אמרתי לה בכנות "כן, יש לי אמנזיה רטרו.. רטרו- משהו. בקיצור, אני לא זוכרת את השנתיים האחרונות בחיי"
היא שתקה, באופן לא טיפוסי.
"נועה?"
"הייתי בטוחה שהוא צוחק.. ואיך את מתמודדת עם זה?"
"בהתחשב בזה שאני יודעת על זה רק מאתמול... די בסדר. דיברתי עם פסיכולוגית והיא אמרה שמאוד יכול להיות שאני אתחיל להיזכר בדברים שקרו. אבל חוץ מזה, אני צריכה שיזכירו לי"
"אני אזכיר לך! כל מה שאת רוצה לדעת אם אני אזכיר לך"
"יש לי חבר? נדב?"
"כן, אתם הכי חמודים שיש! אבל אולי כדאי שתידברי על זה איתו"
"צודקת, אני אתקשר אליו"
נפרדתי ממנה והתקשרתי לנדב.
"בייבי?" הוא ענה מיד.
"אממ... היי" לא ידעתי איך לענות.
"מצטער.. הרגל" ידעתי שהוא מחייך בצד השני של השיחה "מה שלומך?"
"אני בסדר... נוכל להיפגש? לדבר?"
"ברור מאי, מתי שאת רוצה"
קבענו זמן ומקום ונפרדנו. שכבתי על המיטה והסתכלתי על התמונות שמודבקות על הארון. בתמונה הימנית אני, נדב, תום ותמר מתחבקים, בטח מהטיול לכנרת שתום דיבר עליו. ואני ונדב מתנשקים. ותמונה ישנה, שלי ושל תום משחקים בגן שעשועים כשהיינו קטנים. ואני ונועה עם עוד כמה בנות, שחלקן זיהיתי וחלקן לא.
אני בת 18, חוקית. בעלת חבר בשם נדב. כנראה עובדת עם קורל, ולבוס שלי קוראים ארז. סיימתי ללמוד. קמתי מהמיטה והסתכלתי על עצמי במראה. גבהתי מעט, והשיער שלי ארך. הסתובבתי כמה סיבובים. חוץ מזה לא השתניתי. חזרתי לשכב על המיטה והבטתי על התמונות עד שנרדמתי.
-----------------

סיפור ממש נחמד
אהבתי ומחכה להמשך!
-----------------



"All the world`s a stage,
and all the men and women merely players:
they have their exits and their entrances;
and one man in his time plays many parts..."

אהבתי 3>
ממש יפה.מחכה להמשך!!!
-----------------


>
Life is done Love never ends

מחכה להמשך!

-----------------

*אחראית פורום אהבה וכישרון*

"אני אנוכית, חסרת סבלנות וקצת חסרת ביטחון. אני עושה טעויות, אני יוצאת משליטה ולפעמים קשה להתמודד איתי, אבל אם אתה לא יכול לקבל אותי כשאני במצב גרוע, אז בוודאי שלא מגיע לך לקבל אותי כשאני במיטבי."

וואו ממש מחכה להמשך זה נשמע סיפור מדהים.
-----------------

:) נוגית :)

סיפור ממש יפה! מחכה להמשך!
-----------------

אומרים יש אהבה בעולם...
>
עדיין לא מצאתי אותה...

תודה רבה בנות!

פרק 2
" אז איך הכרנו?" שאלתי את נדב, אחרי שהזמנו שתייה מהמלצר בבית הקפה שבו ישבנו.
"אח שלך שידך בנינו. אני והוא הכרנו בצבא"
"בצבא? אתה גדול ממני?" שאלתי אותו.
"כן, אני בן 21" הוא אמר והתחלתי לצחוק, עד שקלטתי שהוא מביט בי במבט רציני לחלוטין.
"זה לא נשמע כמוני בכלל"
"אני יודע, אמרת לי את זה כמה פעמים כשהתחלנו לצאת" הוא אמר "אמרת לי שאת לא יוצאת עם אנשים שגדולים ממך, שזה נחשב פדופיליה כי היית מתחת ל18, והייתי צריך לרדוף אחרייך בשביל שתסכימי לצאת איתי" הוא חייך "אבל נפלת בקסמיי"
חייכתי בתגובה לחיוך המדבק שלו "כמה זמן אנחנו ביחד?"
"שנה וחצי"
"לאיפה יצאנו בדייט הראשון?"
"לכאן" הוא המשיך לחייך "וגם כשחגגנו שנה, חגגנו כאן"
"ואו, כדאי שנעשה כרטיס מועדון"
"אני חושב שזה אירוע שלישי בחינם, אבל אם תלדי פה, אז לגמרי נקבל ארוחות בחינם"
החיוך שלי נמחק לאט לאט.
"רצתי מהר מידי? אני מצטער, כל הקטע של האמנזיה... יודעת מה הקטע הכי מצחיק? שהסרט הראשון שראינו ביחד היה "לא תשכח" ו.."
"מה? מי לא ישכח?" אמרתי לו, מבולבלת.
"'לא תשכח' עם צ'אנינג טאטום ורייצ'ל מקאדמס. הם זוג והם נמצאים במכונית ו.. מתנגשת בהם משאית. היא מאבדת את הזיכרון" הוא אמר, ואז חייך "וכשהיא מתעוררת בבית חולים והוא אמר לה שהם נשואים, היא נבהלת ובורחת ממנו להורים שלה, את אמרת שאם היית במקומה, והיית מאבדת את הזיכרון, ומישהו חתיך היה אומר לך שאתם זוג, לא היית מפקפקת בו לרגע וישר קופצת עליו" הוא חייך.
"זה נשמע כמוני" צחקתי. "אבל עכשיו אני מבינה אותה... זה כל כך מבלבל. הדבר האחרון שאני זוכרת שהייתי בת 16, ונלחצתי מהבגרות הראשונה שלי. פתאום אני בת 18, עם חבר, ועובדת... במה אני עובדת?"
"את מלצרית"
"בבקשה, אל תגיד לי שאני מלצרית במסעדה הזאת" אמרתי לו והוא צחק.
*
"תספרי לי, מה עשית מאז שחזרת הביתה מבית החולים" הפסיכולוגית שלי שאלה אותי בפגישה הראשונה שלנו ביחד. ישבנו בחדר גדול, על ספה אדומה, כשחבילת טישו גדולה נחה עליה. היו הרבה תמונות תלויות מסביב, ועציצים.
"הסתכלתי על החדר שלי, ניסיתי לגלות מי אני. יש לי חבר, ויש לי הרבה אנשי קשר שאני בכלל לא מכירה. ואני עובדת, בתור מלצרית, מסתבר, ואח שלי וחברה שלו בשלוש שנים האחרונות, ששנתיים מהן אני לא זוכרת, נפרדו, והוא לא מספר לי למה. וחבר שלי מסתכל עליי במבט כזה מלחיץ, אבל מבחינתי הוא זר לגמרי. והבנאדם היחידי שכיף לי לדבר איתו הוא החברה הכי טובה שלי, רק כי אנחנו מכירים כבר שנים" עצרתי את שטף הדיבור שלי והבטתי בה.
"ומה עוד עשית?" היא שאלה
"נפגשתי עם חבר שלי, ומחר אני הולכת בפעם הראשונה לעבודה שלי. הבוס שלי היה נשמע מאוד נחמד בטלפון."
"ואיך את מרגישה לגבי זה?"
"לגבי מה?"
"לגבי ה'שנתיים שאני לא זוכרת'" היא ציטטה אותי
"בסדר"
"בסדר?"
"בסדר" חזרתי.
"את בסדר עם זה?"
"כן, בסדר" חזרתי שוב. היא לא מבינה מה זה בסדר?
"בסדר" היא אמרה שוב
"כן, בסדר" אמרתי, והתחלתי בשטף דיבור חדש "בסדר עם זה שהתעוררתי במיטה בבית חולים בת 18, כשאני לא זוכרת בכלל את השנתיים האחרונות בחיים שלי. בסדר עם זה שאני לא זוכרת חלק מהחברים שלי, לא זוכרת את מסיבת הסיום, לא זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי ושל חבר שלי, לא זוכרת את האנשים במסעדה שאני עובדת בה, אני לא זוכרת אפילו איך המסעדה הזאת ניראית. בסדר עם זה שאני לא זוכרת איך הבוס שלי נראה, אני רק יודעת איך הוא נשמע בטלפון. ואני לא זוכרת איך מסתדרים עם העיצוב החדש של האייפון שלי, אני לא זוכרת איפה שמתי את המטען שלו בפעם האחרונה שהשתמשתי בו" לקחתי נשימה עמוקה "אבל חוץ מזה בסדר, פשוט בסדר".
"מאי, את לא בסדר. וזה בסדר שאת לא בסדר" היא אמרה "אף אחד לא מצפה ממך להמשיך לחיות את החיים שלך כאילו ששום דבר לא קרה, להמשיך להיפגש עם אותם חברים, לעבוד באותו מקום עם אותם אנשים, למרות שאת בכלל לא זוכרת מי הם ומה חשבת עליהם. את יכולה לעצור ולשאול שאלות, לגלות מי את".
הנהנתי ולקחתי טישו מהחבילה הגדולה. התחלתי למחות את הדמעות שזלגו מהעיניים שלי בלי ששמתי לב.
היא המשיכה לדבר "כצעד ראשון, אני ממליצה לך להתחיל לקרוא לאנשים בשמות שלהם, ולא בתוויות שלהם. 'חבר שלי' 'הבוס שלי', זה יוצר ריחוק, וזה בסדר, כי הם זרים מבחינתך. אבל בשביל להמשיך לחיות את החיים שלך ולגלות מי את ומה את, כדאי שתתקרבי אליהם, ותשתמשי בשמות שלהם" היא נתנה לי עוד טישו. "טוב, הזמן שלנו נגמר. ניפגש בפעם הבאה, ואני מצפה שתספרי לי איך היה בעבודה שלך ועם חבר שלך"
"נדב" אמרתי לה
"כן, נדב" היא אמרה ופתחה לי את הדלת.
החלתי לצעוד בחזרה לבית שלי, שהיה במרחק של כמה רחובות משם. הוצאתי את האייפון שלי והסתכלתי על ההודעות החדשות שקיבלתי. "מזכיר לך, המשמרת שלך במסעדה מתחילה ב4. ניפגש" קיבלתי עוד הודעה מהבוס שלי... כלומר, מארז. כנראה שהוא לא מבין שאמנזיה זה לא אלצהיימר.
*
"היי, אני ארז" בחור מעט שמנמן ונמוך קיבל את פניי כשנכנסתי למסעדה.
"אה, היי" אמרתי לו בזמן שהוא הוביל אותי פנימה והתחיל להכיר לי את האנשים מסביבי במהירות. "אה ובזמן שלא היית פה העסקנו מישהו חדש, הוא לא כאן. את תכירי אותו בהמשך" הוא אמר בסוף.
"הוא המחליף שלי?" שאלתי
"כן כי.. לא ידענו אם תחזרי ואיך תחזרי, וכשאח שלך אמר שיש לך אמנזיה.. קצת נבהלנו. אבל את עובדת מצויינת וכשדיברנו בטלפון והבהרת שאת רוצה לחזור לעבודה כאילו שום דבר לא קרה, מיד התקשרתי אליו ואמרתי לו שחזרת ויצפה לפחות משמרות. את מוכנה להתחיל לעבוד?"
"כן" אמרתי לו "תודה" הוספתי.
הוא חייך והלך. אז פניתי ללקוחות הראשונים שלי. "היי, תרצו להזמין?"
"מאי, איזה כיף שאת המלצרית שלנו! את המנה הקבועה שלנו בבקשה" האישה שדיברה איתי נתנה לי את התפריט שלה ושל הבחור שיש מולה.
"אה... אני.. אה.." התחלתי לגמגם. הסתכלתי על האישה, וקיוויתי שבדרך קסם אני אצליח להיזכר מה המנה הקבועה שלהם, שכנראה שבעבר ידעתי. היא הביטה בי במבט מבולבל. הרמתי את הראש וניסיתי להתחיל להסביר "תקשיבי, לפני כמה ימים אני.."
"מאי, אולי כדאי שאני אחליף אותך כאן" קורל, אחת המלצריות אמרה לי "אל תדאגי שושנה, את תקבלי את המנות שלכם מיד".
"תודה, הצלת אותי" אמרתי לה כשהלכנו לכיוון המטבח. "לא ידעתי איך להסביר את זה שפתאום אין לי מושג מי היא..."
"כן אני מבינה, ואם תצטרכי עוד הצלות אני פה" היא חייכה.
*
"נועה, הצילו" התקשרתי לנועה כשמיד כשסיימתי את המשמרת במסעדה.
"מה קרה?"
"היה לי יום כזה גרוע, ובמסעדה... פישלתי לגמרי. הלקוחות הראשונים שהיו לי היו לקוחות קבועים וזה היה כל כך מביך שלא ידעתי מי הם ומה הם רוצים... מזל שקורל הצילה אותי. והכל כל כך מהיר ואני כל פעם שוכחת איפה הכוסות ואיפה לשים את התפריטים... כל פעם אני צריכה לשאול מישהו וזה היה ממש מביך" אמרתי לה "ובכיתי מול הפסיכולוגית. היא הייתה נחמדה, באמת, אבל כל כך קשה לי ככה..." הדמעות התחילו לזלוג שוב.
"אוי מאיוש... אני מבינה, אני יודעת שזה קשה. אבל את תתגברי על זה. כולם אוהבים אותך במסעדה, ואני בטוחה שהם יהיו סבלניים כלפייך! הם לא יכולים לצפות שבמשמרת הראשונה תתחילי לעשות ג'אגלינג עם כוסות" צחקתי "יהיה בסדר, את תצליחי להתמודד עם זה..." היא אמרה.
"תודה נועה, הייתי צריכה את העידוד הזה" אמרתי לה.
"בבקשה!" היא אמרה. "אז.. איך היה עם נדב?" היא שאלה, והתחלתי לספר.
-----------------

מקסייייייים. מחכה להמשך ממש
-----------------

:) נוגית :)

ממש נחמד
מחכה להמשך :)
-----------------



"All the world`s a stage,
and all the men and women merely players:
they have their exits and their entrances;
and one man in his time plays many parts..."

^ תודה רבה בנות!

פרק 3
התעוררתי בבוקר לקול ציוצי הציפורים, והבטתי מיד בשעון. שיט, אני מאחרת! קמתי מיד מהמיטה ורצתי לארון, ורק אז נזכרתי שאני לא צריכה ללכת לבית ספר בכלל. אז יצאתי מהחדר ודפקתי על הדלת של אח שלי.
"תום!" קראתי לו כמה פעמים.
הוא פתח את הדלת "מה את מעירה אותי?" הוא חזר למיטה "מה את שרוטה, למה להתעורר כזה מוקדם?"
"אני נוהגת להתעורר בשעות כאלה?" שאלתי אותו.
"יותר מידי" הוא מלמל והסתובב לצד השני. התחלתי להסתובב בחדר שלו.
"ממתי אתה מנגן על גיטרה?" העברתי אצבע על המיתרים, שבתגובה החזירו צלילים יפיפיים.
"מזמן" הוא מלמל.
"היי, אני קניתי לך את החולצה הזאת! ביום הולדת שלך" הרמתי את החולצה שלו שהייתה זרוקה על הרצפה. הוא המהם בתגובה. הלכתי לכיוון המחשב. תמונת המסך שלו השתנתה, מתמונה שלו ושל תמר, לתמונה מקושקש וסתמית.
"תומי" ישבתי לידו על המיטה "תספר לי למה אתה ותמר נפרדתם"
"מאי, תני לי לישון" הוא סובב אליי את הגב.
"נו בבקשה" משכתי אותו חזרה לכיוון שלי "סיפרת לי, כשנפרדתם?" לא הרפתי.
הוא נאנח "כן" הוא התרומם לישיבה ואמר "אפשר לדבר על זה אחר כך?"
"טוב" התייאשתי וקמתי מהמיטה.
"לא נו... אל תלכי" הוא קם "איך היה לך אתמול?"
"בסדר" אמרתי לו את המנטרה הקבועה שלי.
"נפגשת עם נדב לא?"
"כן" עניתי ולא הרחבתי.
"נו מאי, תספרי כבר" הוא דחק בי.
"היה בסדר" אמרתי.
"מה זה בסדר?" הוא שאל.
"בסדר זה בסדר. היה נחמד" החלטתי לגוון.
"דיברתם היום?" הוא נאנח ושאל.
"לא" גיחכתי "רק התעוררתי"
"אתם מהזוגות האלה ששולחים אחד לשני הודעה כבר כשהם מתעוררים" הוא אמר "ממש קשה לו ככה"
"ומה אתה חושב, שלי לא קשה?"
"אני בטוח שקשה לך מאוד" הוא הרגיע "אבל הוא לא יודע איך לדבר איתך... תתאמצי ותדברי איתו. הייתם ביחד הרבה זמן"
"אתה שידכת בנינו?" שאלתי אותו.
"כן, הוא אחלה גבר"
צחקתי ויצאתי מהחדר. לקחתי את האייפון שלי מהשידה ושלחתי לנדב הודעה "נוכל להיפגש היום?" הפעלתי את המוזיקה על השיר האחרון ששמעתי.
*
"היי" חיבקתי את נדב כשהוא נכנס "מה נשמע?"
"בסדר" עניתי לו.
"איך היה לך אתמול בעבודה?"
"נחמד" החלטתי שכדאי להפסיק להגיד את המילה 'בסדר', "עשיתי להם קצת בלגן עם התפריטים והכוסות"
"כן, אני זוכר שבפעם הראשונה שעבדת שם סיפרת לי איך התבלבלת ושכחת מאיפה לוקחים את התפריטים" הוא חייך "בפעם הבאה את כבר תסתדרי". חייכתי אליו בחזרה.
"אני הולך" תום התקרב אלינו לקח את המפתחות מהשולחן. "נדב, מה קורה אחי?" הם דיברו בזמן שניסיתי לעקוב אחרי השיחה, שכללה הרבה אנשים ומושגים שלא הכרתי.
"טוב, תהנו. אם את צריכה אותי, אני אצל עומר. אל תצטרכי אותי" הוא סגר ונעל את הדלת.
"מי זה עומר?" שאלתי את נדב.
"מהצבא" הוא ענה.
שתיקה.
"הבאתי את הסרט..." הוא אמר, והמשיך כשהוא ראה את המבט המבולבל שלי "'לא תשכח', עם הבחורה... התאונה..."
"אה, אוקיי" אמרתי לו. הוא הכניס את הדיסק למכשיר הדי וי די, נראה שהוא כבר מיומן ויודע איך לתפעל אותו. יותר ממני.
התיישבנו אחד ליד השני, במרחק של סנטימטרים ספורים אחד מהשנייה, מה שהטריד את מחשבתי. הסרט התחיל להתנגן, אבל כל מה שחשבתי עליו היה על הבנאדם הזר שיושב לידי, כל כך קרוב פיזית, אבל עם זאת כל כך רחוק. נדב שקע בסרט, אבל אני הרגשתי שככל שהזמן עובר אני נחנקת, עוד ועוד.
אחרי כמה דקות לא יכולתי יותר "אתה יכול לכבות את הסרט?"
"מה?" הוא זרק לי בתגובה, והמשיך לבהות במסך עם חיוך אידיוטי על הפרצוף.
במקום לענות, לקחתי את השלט ולקחתי על pause.
"מה קרה?" הוא שאל.
לא ידעתי איך להסביר את מה שאני מרגישה. "תספר לי" החלטתי להתעלם מהשאלה.
"על מה?"
"עלייך, עלינו, עליי" ביקשתי.
"מה את רוצה לדעת?" הוא אמר בקול סבלני.
"לא יודעת, על מה היינו מדברים? מה היינו עושים?"
"על הכל, אני חושב" הוא ענה. נאנחתי.
הוא ראה שהתשובה לא מספקת אותי אז הוא המשיך "לרוב היינו נפגשים רק אני ואת, לפעמים במסעדה, או בקולנוע, או בבית שלי, או בבית שלך... אבל פגשת את החברים שלי. ביום הולדת האחרון של תום. את רוצה לפגוש אותם שוב?" הוא גיחך.
חייכתי "לא, לא לזה אני חותרת" אמרתי לו "אתה לא מבין מה זה לקום פתאום באמצע החיים ולא להכיר אף אחד מהחיים שלך, לא להכיר את עצמך"
"אני ממש מקווה שגיל 18 זה לא אמצע החיים שלך"
"אל תהיה קטנוני, אתה מבין על מה את מדברת" אמרתי לו.
"אני לא יודע מה להגיד לך" הוא הרצין. "אני לא יודע איך לדבר איתך, מה להגיד לך... אני מתגעגע אלייך כל כך" המבט הרציני שלו התחלף במבט רך.
"הלוואי ויכולתי להיות מאי שאתה מכיר" אמרתי לו.
"את מאי שאני מכיר, את פשוט לא יודעת את זה עדיין. אם צריך, אני אלחם עלייך, עלינו. אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי, ומה שאת זוכרת או לא זוכרת לא משנה את זה"
קיוויתי שהוא צודק, למרות שאני הרגשתי אחרת.
*
נכנסתי למסעדה, מוכנה לעוד משמרת ומקווה שבזאת אני אפשל פחות. מיד כשנכנסתי הבנתי שפספסתי משהו.
"מה קרה?" אמרתי לקורל, שעמדה מהצד והביטה על המתרחש.
"גיא התבלבל במנה, והאישה שם התחילה לצעוק עליו" היא סיפרה "הוא התחיל להתעצבן בחזרה והפיל כוס, בדיוק כשטלי עברה לידו, והיא בטעות הפילה את המגש שלה, עם כל הצלחות והכוסות, שהיו מלאים".
התעלמתי מהצעקות של האישה, של חברה של האישה שישבה מולה ושל טלי המלצרית.
"מי זה גיא?" שאלתי אותה.
היא הסתכלה עליי לרגע, ואז צחקה "הבחור שהביאו במקומך. עד כה הוא לא מילא את החלל שהשארת". הבעיה היא, שגם אני לא.
כנראה שהצעקות הסתיימו, השתרר שקט. טלי הלכה לשירותים, מנסה לנסות לשטוף את רוטב העגבניות שהיה על המכנסיים שלה ושתי הנשים יצאו. הלכתי לכיוון המטבח, ואז ראיתי את גיא מקרוב. בהיתי בו לרגע, מתפעלת מיופיו. הוא נראה כאילו הרגע יצא מקטלוג, השיער שלו היה מסודר ונקי למרות התקרית והיו לו עיניים מיוחדות, כאלה שלא שוכחים. הוא לא שם לב שעמדתי שם, פשוט לקח מטאטא ויעה ויצא.
"אה כן, גיא ממש חתיך" קורל זרקה לי כשעברה לידי. הסתובבתי אליה והיא קרצה.
מלצרית אחרת התחילה לעזור לגיא לנקות, ומיד היה ברור מה היא מנסה לעשות.
אחרי כמה שעות, הגיע כבר הלילה והמסעדה התרוקנה כמעט לחלוטין. ישבתי על הכיסא ליד המטבח, מחכה שיכנסו לקוחות חדשים. בינתיים הצצתי בהודעות החדשות שלי.
"היה לי ממש כיף איתך היום, מקווה שגם לך... התכוונתי למה שאמרתי, אני אלחם עלינו אם צריך" מנדב. למרות שההודעה הייתה מחמיאה ומחממת את הלב, הרגשתי איך שוב ההרגשה ההיא משתלטת עליי. החלטתי להחזיר לו הודעה אחר כך, שאחשוב על ניסוח מתאים. עוד הודעה מנועה ששואלת מה עם נדב. חייכתי.
"מסמסת באמצע העבודה? מאוד לא מקצועי" שמעתי מישהו אומר. הרמתי את הראש. גיא עמד בצד השני של המסעדה, נשען על הקיר והביט בי. לרגע הייתי מופתעת שהוא מדבר איתי. האליל היווני מבלבל המנות מדבר איתי, הבחורה שבת 18 עם ראש של בת 16.
"אה סליחה, אני אתחיל להתנהג במקצועיות, כמוך" אמרתי לו ולקחתי כוס מהשידה. השמטתי אותה ותפסתי עם היד השנייה.
"1-0 לך" הוא חייך. חייכתי בתגובה והכנסתי את האייפון לכיס.
"אז את מאי המפורסמת" הוא ציין.
"אני מפורסמת?"
"אני צריך למלא את החלל שהשארת" הוא אמר בערך מה שקורל אמרה.
"בינתיים לא בהצלחה" אמרתי לו.
"אאוץ'" הוא אמר, ואז חייך שוב "אני חושב שהסיבה היחידה שלא פיטרו אותי עכשיו היא שעוד שבוע טלי עוזבת, ואף אחד לא אוהב את טלי" הוא המשיך לחייך. קורל יצאה מהשירותים והתחילה לסדר את התפריטים.
"'לא אוהבת את טלי', עוד דבר למדתי על עצמי היום" פלטתי בלי מחשבה.
"אני חושבת שהסיבה היחידה שאתה לא אוהב את טלי היא בגלל שהיא לא מקרקרת סביבך כמוה" הצבעתי לכיוון המלצרית שיצאה מהמסעדה כמה שניות לפני שדיברתי. אותה מלצרית שעזרה לגיא לנקות את הרצפה, והכוונות שלה היו ברורות. הוא גלגל עיניים.
"אני לא אוהב אותה כי היא צעקה עליי" הוא אמר "אבל אם היא הייתה מקרקרת סביבי, אולי זה היה משתנה..." הוא אמר והמשיך לחייך את החיוך הבורק שלו, שחושף שיניים לבנות שיצאו מפרסומת של קולגייט. הפעם זה היה תורי לגלגל עיניים.
-----------------

מושלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מניחה שגיא ומאי יהיו ביחד אני צודקת?! בבקשה תמשיכי
-----------------

:) נוגית :)

^ תודה לך

פרק 4
"איך הוא נראה?" נועה התחננה ממני לתאר את המראה של גיא, כשסיפרתי לה על הערב הקודם במסעדה. ישבנו אחת מול השנייה בבית הקפה, שרק לפני מספר ימים ישבתי בו עם נדב.
צריכים להוסיף פה עוד בתי קפה.
"חתיך" הודיתי, בלית ברירה, "יש לו שיער מסודר ועיניים מדהימות... וחיוך כמו של כוכב קולנוע. בקיצור, הוא מסובב ראשים"
"ואו" היא אמרה ויכולתי לדמיין את שתי העיניים שלה הופכות לשני לבבות ורודים וענקיים.
"כן, ואו" הסכמתי איתה ולקחתי לגימה מהמשקה שלי.
"את מפורסמת בשבילו" היא ציינה את מה שסיפרתי לה רק לפני כמה דקות.
"יש לי חבר, נועה" ציינתי את העובדה הזאת, למרות שבתוכי היו הרבה ספקות.
ונועה מכירה אותי יותר מידי זמן בשביל להניח למשפט שאמרתי "כן, שמענו איך את מאוהבת בו נואשות" היא אמרה.
"אני לא מבינה את זה, באמת. אהבתי אותו, אני יודעת את זה. באמת אפשר לשכוח ככה?"
"אני לא יודעת לענות לך לגבי זה" היא אמרה "אבל אני יכולה להגיד לך שמראה כמו של גיא, אי אפשר לשכוח".
"זה לא שיקרה בנינו משהו, אי פעם" אמרתי לה "הוא החתיך, השרמנטי שכל הבחורות נופלות לרגליו. אני יותר חכמה מזה. חוץ מזה, יש לי חבר"
היא התעלמה מהסוף של התשובה שלי "לא ראית סרטים? הבחורות החכמות תמיד נופלות, מוקדם או מאוחר". כמה שאני שונאת שנועה צודקת.
"אז כדאי שאני אתרחק ממנו"
"חה!" היא אמרה "בהצלחה עם זה"
"חוץ מזה, שאם הוא ממשיך לעשות ג'אגלינג עם כוסות כמו אתמול, הוא יפוטר ואני לא אראה אותו יותר" אמרתי.
"יהיה בסדר" היא אמרה.
"וחוץ מזה, יש לי חבר" אמרתי את המשפט הזה בפעם השלישית.
"את יכולה להמשיך להגיד את זה, אבל זה לא יעזור" היא שתתה את הקפה שלה בשלווה "התנשקתם מאז התאונה?"
השתיקה שלי הייתה התשובה לשאלה הישירה שלה.
*
"יש לך בגד ים?" קיבלתי הודעה מנדב. פתחתי את מגרת התחתונים שלי ומצאתי שם בגד ים שמעולם לא ראיתי, אבל לא היה חדש.
"מסתבר שכן" עניתי לו.
"יופי, כי מחר אנחנו נוסעים לים. תביאי קרם הגנה ומצב רוח טוב, אני אוסף אותך בעשר" הוא החזיר הודעה. חייכתי ותחבתי את האייפון שלי לכיס.
דפקתי על הדלת שמולי "כן?" שמעתי קול מבפנים.
"היי אבא" אמרתי לו.
"מתוקה שלי" הוא קם וחיבק אותי. "איך את מרגישה מאז ה..? באתי לבקר אותך כמה פעמים אבל עוד לא התעוררת, ואז היה קרייסס במשרד, כל הקבצים המתורגמים נמחקו, והמתרגם הפורטוגזי טס חזרה לארץ. הייתי צריך לטוס לשם כדי שיעבוד על הקבצים" הוא לקח נשימה "אבל מה איתך?"
"אל תדאג, אמא אמרה לי" החלפתי נושא "שינית את המשרד מאז הפעם האחרונה שהייתי פה"
הוא חייך "אני כבר לא זוכר איך המשרד שלי נראה לפני שנתיים"
"מה עם אורנה?" שאלתי אותו על החברה שלו, האחרונה שזכרתי.
"אנחנו כבר מזמן לא ביחד" הוא אמר "לחברה שלי קוראים שרון. פגשת אותה כבר כמה פעמים"
עשיתי פרצוף חמוץ, כי לא זכרתי מי היא, כמובן.
"זה בסדר, את תכירי אותה שוב" הוא שם עליי יד והלכנו לאכול ארוחת צהריים.
*
"איפה היית כל היום?" תום שאל אותי כשנכנסתי הביתה.
"עם נועה ואחר כך עם אבא" נעלתי את הדלת אחריי. "איפה אמא?"
"תקועה בתור אצל רופא שיניים" הוא אמר "תשטפי כלים" הוא ציווה.
"למה אני? אני לא אכלתי היום בבית"
"אז מה, זה היום שלך" הוא אמר.
"יעזור אם אני אגיד שאני לא זוכרת בגלל האמנזיה וכל זה?"
"לא" הוא אמר וצדק, כי הסכמנו על תורנות שטיפת כלים כבר לפני שנים.
סיימתי לשטוף כלים והתיישבתי לידו על הספה. "מה אתה רואה?" שאלתי. הוא פתח את הפה לענות, אבל הפלאפון שלו התחיל לצלצל. הוא חייך חיוך מתנצל ורץ לחדר שלו.
שלחתי הודעה לנדב "איך היה היום שלך?" בתקווה שזה יעזור להמיס את הקרח בנינו. הקרח שרק אני הרגשתי.
נדב חזר עם מבט מוזר על פניו. "מה קרה?" שאלתי.
"כלום, החברים הדפוקים שלי" הוא לא הוסיף והחליף ערוץ.
*
"בוקר טוב" נכנסתי למכונית של נדב והחזקתי שתי כוסות בידיי. אחת נתתי לו.
"מה זה?" הוא שאל.
"קפה" אמרתי לו.
"את מדהימה, תודה" הוא אמר וחייך. לרגע הרגשתי איך הוא קופא, ואז סובב את ראשו והתחיל לנסוע.
"אז לכבוד מה אנחנו נוסעים לים?" שאלתי.
"סתם, בשביל לגוון" הוא אמר. הוא הביט במבט מרוכז בכביש בזמן שלגם מהכוס. יש לו פנים יפות, והוא מצחיק ונחמד. אני מבינה למה אני אוהבת אותו... או אהבתי אותו.
אחרי שהגעתי לים והתמקמנו בחוף התחלתי להתפשט ולהתמרח בקרם הגנה. הים היה רגוע, וחיכיתי לרגע שבו אני אוכל להרגיש את הים.
"לעזור?" הוא שאל.
"לא" אמרתי לו, ואחרי שסיימתי להתמרח אמרתי לו "תחרות עד הים?"
"בטח" הוא אמר "3, 2, 1, גו" התחלנו לרוץ מהתיקים שלנו עד למים, בדרך הוא תפס ביד שלי וגרם לי לעצור.
"היי זה לא פייר!" אמרתי לו כשהגענו למים, והוא, כמובן, ניצח אותי.
"אין חוקים באהבה ומלחמה" הוא אמר וחייך. נכנסנו פנימה, עמוק לתוך המים, עד שהחוף היה רחוק והתיקים שלנו היו רק נקודה קטנה באופק. הרגשתי איך נפרש לי חיוך על הפנים ולא נמחק.
"התגעגעתי לזה" הוא אמר בכנות. "לחיוך שלך" המשכתי לחייך.
התחלתי לשקוע במחשבות ולהביט בקן האופק, שבו הכחול של השמים התחבר עם הכחול של הים. הרגשתי רגועה, ששום דבר לא ישפיע עליי, אבל אז הרגשתי איך נדב כורך את זרועותיו סביבי. השתדלתי להתפרק עליו, אבל שוב הרגשתי איך אני נחנקת בין שתי זרועותיו. הסתובבתי עם הפנים אליו כדי לומר משהו או לרמוז לו שישחרר, אבל הוא לא הבין את הכוונות שלי, ופניו התקרבו אל פניי.
קפצתי אחורה אוטומטית. לא ידעתי מי מבנינו נבהל מהקפיצה יותר, אני או הוא.
"חשבתי ש..." הוא התחיל לומר, אבל וויתר.
"אני מצטערת, אני... לא מוכנה" אמרתי לו.
"זה בסדר" הוא אמר. אבל זה לא היה.
יצאנו מהמים, אכלנו ענבים, שיחקנו במטקות, נכנסנו ויצאנו שוב מהים, אבל זה עדיין לא היה "בסדר".
*
"מה עבר עלייך?" קורל שאלה אותי מיד כשנכנסתי למסעדה, עם פנים אדומות מהים.
"הייתי בים" אמרתי לה בזמן שלקחתי כמה תפריטים בשביל לתת ללקוחות שלי.
"טלי התפטרה" קורל לחשה לי.
"אבל בכל מקרה היא התכוונה לעזוב עוד שבוע" אמרתי לה.
"נכון, אבל כנראה שהתקרית אתמול הייתה הקש ששבר את גב הגמל" היא גיחכה.
"היא סנובית, הגיע הזמן שהיא תקבל קצת בראש" אמרתי לה בחזרה "אפילו אם זה אומר שהיא תקבל סלט עגבניות בראש"
קורל צחקה. הבטתי מסביבי כדי לראות אם גיא שם. הוא היה שם, הסתובב בין השולחנות. אותה המלצרית מאתמול המשיכה לבהות בו. פחדתי שהעיניים שלה יצאו מחוריהן בטעות.
השעות עברו, עד שהגיע הערב, ונשארנו רק אני, קורל וגיא לבד במסעדה.
"אני לא זוכר ששפכתי עלייך עגבניות היום" גיא אמר לי כשראה את הפנים שלי.
"הומור עצמי זה טוב" אמרתי לו בזמן שסידרתי סכו"ם על אחד השולחנות.
"שמעת? גרמתי לטלי להתפטר" הוא חייך חיוך מלא בחשיבות עצמית.
"בקרב בין העגבניות לטלי, העגבניות ניצחו" אמרתי לו. הרגשתי איך הוא מביט בי הופכת כוסות ומיישרת את הכיסאות. יש לו את המבטים האלה, הדוקרים, ועיניים כאלה שאי אפשר שלא להביט בהן, מהפנטות כל כך, כל מה שאת רוצה זה רק לשקוע בתוכן, לשקוע ולא לצאת...
"הלו? כדור הארץ למאי?" קורל קטעה את המחשבות שלי. די, יש לי חבר.
"מה?" שאלתי אותה.
"תקשיבי אני חייבת ללכת, אז את נועלת היום בסדר? את וגיא" היא אמרה.
"בטח" אמרתי לה.
ואז נשארנו לבד. רק אני וגיא. רק גיא ואני והעיניים שלו.
שיט.
-----------------

וואו סיפור ממש טוב!
אהבתי ממש את העלילה חח היא כל הזמן גורמת לי לדמיין מה אם אני הייתי במקום הדמות ועוברת את הדברים האלו - וזה כל כך מסובך
הדיאלוגים גם ממש חזקים ומרגישים טבעיים, שזה לא משהו שפשוט ליצור, בכלל.
בקיצור - במיוחד אחרי סוף הפרק האחרון, מחכה להמשך :)

-----------------



מוזמנות לקרוא את הסיפור שלי בפורום "סיפור בהמשכים"! :)
או באתר הרישמי

just perfect!!!!!!!!! תמשיכי מהר זה מדהים
-----------------

:) נוגית :)

אני אוהבת שהסיפור הזה שונה מאחרים. הוא ממש טוב וכתוב מצויין
-----------------

私は フェアリーテイル のまどぅし   ☆彡

תודה רבה בנות! ממש כיף לשמוע את המחמאות האלו , במיוחד בתקופה הלחוצה הזאת (ובמקום ללמוד אני ממשיכה לכתוב עוד פרקים...).
ועכשיו, פרק אהוב עליי במיוחד:

פרק 5
גיא התחיל לשחק מסירות עם עצמו. הוא העיף את העט ותפס אותו, בכל פעם ביד אחרת, תוך כדי שהוא מביט בי בחיוך משועשע מנסה לדחוף את כל הכוסות הנקיות לארון.
"לא, זה בסדר, לא צריך, אל תעזור לי. כן, אני מסתדרת לבד" אמרתי לו.
הוא נאנח וקם לעזור. הושטתי לו את הכוסות והוא סידר אותן בשורה בארון.
"אז.. הגיע הזמן להודות לי" הוא ציין.
"זה חלק מהעבודה שלך, אתה יודע"
"לא, לא הכוסות" הוא צחק "שבזכותי טלי התפטרה"
"למה להודות לך?"
"שנאתן אותה"
"שתדע שגם את נסראללה אני שונאת, אם אתה בקטע של לשפוך עגבניות על מי כל שאני שונאת"
הוא שתק.
הבנתי שהתגובה שלי הייתה קרה מידי אז אמרתי "לא יודעת כמה שנאתי אותה, אבל כנראה שהיא די עולה לי העצבים בגלל שהיא סנובית וחושבת שכולם צריכים ליפול לרגליה" קצת כמוך, חשבתי בראש שלי, אבל לא הוספתי.
"אז תגידי את זה כבר"
"להגיד מה?"
"תודי לי כבר" הוא עמד מולי והביט בי בעיניים המיוחדות שלו. הוא חייך חיוך רחב והמתין.
"הו גיא, תודה רבה לך, האביר על הסוס הלבן שלי, שהצלת אותי מעוד שבוע של טרור תחת שלטונה של טלי האחמ"שית" אמרתי לו וסגרתי את הארון.
"נחמד, אבל יש מה לשפר לקראת הפעם הבאה"
"הפעם הבאה? אתה מתכוון לגרום לפיטורים של עוד מישהו?"
"את יודעת למה התכוונתי" הוא המשיך לחייך. התכוונתי להגיב תגובה מתוחכמת כהרגלי, אבל הפלאפון שלו צלצל.
"היי מותק" כמעט וגלגלתי עיניים, אבל הצלחתי לעצור את עצמי, רק בגלל שהוא המשיך להביט בי.
"כן אמרתי לך שאני עובד היום.. אז ניפגש מחר... לבוא אחרי העבודה?" הוא הביט בשעון "זה יהיה קצת מאוחר. את תחכי לי? טוב אני אבוא אלייך אחרי שאני אסיים פה. ביי מותק" הוא ניתק את השיחה. הוא המשיך להביט בי מחוייך.
"הכל ורוד ונוצץ בעולם שלך, אה?"
"מה זאת אומרת?" הוא הרצין.
"בעולם שלך, כל הבנות נופלות מעולפות לרגליך, והבנות שלא, אתה פשוט מאמלל את חייהן עד שהן כבר לא חלק מהעולם שלך"
"וואלה, עלית עליי"
"ידעתי"
"קראת אותי כמו ספר פתוח"
"בקיצור, אין עליי"
"המלכה של חיי"
"בלי שום ספק"
הפסקנו לירות משפטים אחד על השני והשתררה שתיקה.
"יא אשכנזיה" הוא קטע את השקט "לא מרחת קרם הגנה?"
"דווקא כן" אמרתי "אבל הגנים האשכנזיים שלי חזקים יותר"
"את יודעת, אפשר לבקש שימרחו אותך אם כל כך קשה לך להתמרח בעצמך" לא אהבתי את הכיוון שהשיחה הזאת הולכת אליו.
"אני יכולה למרוח קרם הגנה בפנים"
"הסתכלת במראה היום?" חזרנו לירות משפטים
"אולי כדאי שאני פשוט אסתכל על השיניים שלך, הן מחזירות אור" אמרתי לו
הוא עצר לרגע "זאת הייתה מחמאה?"
לא עניתי.
"אני אקח את זה כמחמאה. תודה מאי"
התעלמתי מהמשפט שלו "טוב אתה רוצה להיות תקוע פה לנצח? צריך ללכת" סגרנו את הארון, הכנסנו את הכיסאות פנימה ונעלתי את הדלת.
"איפה את גרה?" הוא שאל.
"שם" הצבעתי לכיוון כללי "כמה רחובות מפה"
"ואת הולכת לבד?" הוא שאל.
"כן"
"לא, אני אלווה אותך"
"זה בסדר גיא, אני יכולה ללכת לבד"
"אני האביר על הסוס הלבן שלך זוכרת? אני אלווה אותך"
"אני לא חלק מהעלמות במצוקה שלך, אתה לא צריך לפגוש מישהי?"
"היא תחכה" התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו זה שאני הולכת לצד אליל יווני. פנים מושלמות, גוף חטוב מתחת לחולצה של המסעדה, חיוך בורק ועיניים מדהימות...
"יש לי חבר" פלטתי בלי מחשבה.
"יש לי כלב" הוא ענה "מה זה קשור?"
צחקתי "באמת יש לך כלב?"
"לא" הוא אמר "חשבתי שאנחנו סתם זורקים משפטים לאוויר".
המשכתי לשתוק עד שהגענו לבניין שלי.
"תודה על הליווי" הסתובבתי אליו כשעצרנו מול הדלת. הוא פתח את הפה להגיב אבל הפלאפון שלי צלצל. זה היה נדב.
"היי" אמרתי לו.
"היי, מה שלומך?"
"בסדר, אתה יכול להמתין כמה דקות?"
"עזבי, נדבר מחר" הוא אמר
"אוקיי, ביי"
"זה היה החבר?" גיא שאל אחרי שניתקתי. הנהנתי. "המון אהבה יש ביניכם"
"זה לא עניינך. תודה שוב על הליווי. תהנה עם... הבחורה ההיא" אמרתי לו
"אני בטוח שאני אהנה" הוא הסתובב והלך. נאנחתי ונכנסתי לבניין.
*
"מאי! הוא נדלק עלייך!" נועה אמרה לי בשיחת הטלפון ביום למחרת, בזמן שחיכיתי שיגיע תורי להיפגש עם הפסיכולוגית.
"לא הוא לא"
"כמה בחורות את חושבת שהוא מלווה הביתה?"
"זאת הליכה של עשר דקות" אמרתי לה "והוא סתם מנסה לעשות רושם, אני כבר הבנתי את הטיפוס שלו"
"על כמה בחורות את חושבת שהוא מנסה לעשות רושם?" היא המשיכה "כולן פשוט נופלות מהמראה"
"נועה, את חיה בקומדיה רומנטית" אמרה לה בזמן שהפסיכולוגית שלי סימנה לי להיכנס. "אני צריכה ללכת. נדבר".
התיישבתי על הספה האדומה והגדולה. "ספרי לי מה עבר עלייך בימים אחרונים" היא ביקשה.
"נפגשתי עם נדב"
"אני רואה שכבר התרגלת לקרוא לו בשמו ולא בתווית. זה מצויין. איך היה?"
חשבתי כמה שניות "אני לא יודעת. היא נחמד ומצחיק.. כיף לי איתו, אבל אני לא אוהבת אותו"
"אהא" היא אמרה.
"אני לא מבינה את זה. המוח שלי שכח, לא הלב. אז למה אני לא אוהבת אותו? למה זה לא אותו הדבר כמו פעם?"
"איך את כל כך בטוחה שאהבת אותו כל כך?" היא שאלה.
"כי..." אמרתי והמילה שלי נשארה תלויה באוויר.
"לפעמים הלב זוכר את מה שהמוח שכח. זה קורה הרבה אצל מטופלים, כמוך"
"מה זאת אומרת?"
"אם אני אסביר לך, איך תגיעי לתשובה בעצמך?" היא שאלה "תחשבי על מה שאמרתי. את תמצאי את התשובה". התכוונתי לשאול עוד שאלה אבל היא הספיקה לדבר לפניי "התחלת להיזכר בזיכרונות מהשנתיים האחרונות?"
"לא"
"את תתחילי להיזכר בקרוב" היא הודיעה.
*
נדב התקשר אליי באמצע המשמרת שלי בעבודה. נכנסתי לשירותים כדי לדבר איתו.
"היי" אמרתי "היית קצת מוזר אתמול"
"מי שמדברת" הוא אמר
"התכוונתי בטלפון, לא בים"
"אה.. פשוט הייתי עייף כבר"
"אה"
"אז מה קורה?"
"הכל בסדר, אני בעבודה"
"נחמד"
"כן"
"איך שם?"
"נחמד"
"יופי" השתררה שתיקה מעיקה.
"טוב אני צריכה לחזור לעבוד"
"אוקיי. ביי"
"ביי" ניתקתי את השיחה ויצאתי מהשירותים.
"מה זאת השיחה היבשה הזאת?" גיא שאל אותי כשיצאתי מהשירותים.
"צוטטת לשיחה שלי?" שאלתי אותו.
"אל תתפסי לקטנות" הוא חייך "דיברת עם החבר?"
"סיכמנו שזה לא עניינך, לא?" התחלתי ללכת והוא הלך אחרי.
"את אמרת, אני לא הסכמתי".
הסתובבתי אליו "אתה לא צריך להסכים, פשוט לקבל את זה כמו שזה- היחסים שלי ושל החבר שלי לא עניינך, מבין?" הסתובבתי חזרה והמשכתי ללכת.
"לא, אני רק אומר שזה לא נשמע שיש שם הרבה אהבה" הוא המשיך ללכת אחרי.
"אל תבקר אותי" אמרתי לו.
"אני לא מבקר אותך" הוא אמר. "אם כבר את מבקרת אותי"
"מה זאת אומרת?" הסתובבתי אליו, כך שעמדנו די באמצע המסעדה, אחד מול השני.
"'הכל ורוד ונוצץ בעולם שלך'" הוא ציטט אותי "את אמרת את זה, לא?"
"זאת לא ביקורת, זאת עובדה"
"את לא מכירה אותי" הוא אמר
"אני לא צריכה להכיר אותך כדי להבין מי אתה"
"סליחה?" הוא שאל.
"אתה בחור שנראה כמו דוגמן ושמודע לזה יותר מידי טוב, רגיל שכל הבחורות נופלות לרגליו, ורגיל להיות המלך והנערץ על כולם, ככה שאתה מרשה לעצמך לעשות מה שבא לך, כולל לבקר אנשים שאתה לא מכיר על סמך מידע שאתה לא באמת יודע"
"ואו, ממש התעמקת בניתוח" הוא התרשם.
"אל תיקח את זה כמחמאה"
"אבל את שמה לב שאת עושה בדיוק אותו הדבר"
"מה?"
"מבקרת מישהו שאת לא מכירה על סמך מידע שאת לא יודעת"
הוא השאיר אותי ללא מילים.
"1-1" הוא קרץ, הסתובב והלך לכיוון המטבח.
-----------------

פרק ממש ממש טוב!
הדיאלוגים ביניהם אדירים ושנונים,

ממש ממש אהבתי את הקטע הזה :
"יש לי חבר" פלטתי בלי מחשבה.
"יש לי כלב" הוא ענה "מה זה קשור?"
צחקתי "באמת יש לך כלב?"
"לא" הוא אמר "חשבתי שאנחנו סתם זורקים משפטים לאוויר".

ואני הכי מבינה אותך בעולם בעניין של להתמכר לכתיבה דווקא במבחנים, גרוע ביותר
-----------------



מוזמנות לקרוא את הסיפור שלי בפורום "סיפור בהמשכים"! :)
או באתר הרישמי

ווווואואווו פשוט מושלם. גיא כזה חמוד והם חייבים להיות ביחד למרות שזה צפוי. מחכה כבר להמשך והמון הצלחה במבחנים. נוגה :)
-----------------

:) נוגית :)