קטעים / טקסטים לחלוק

הבנתי שיש לי כל מיני קטעים וטקסטים ודברים מקסימים שאפשר לחלוק כאן.
אז אתן מוזמנות לחלוק איתנו דברים שכתבו לכן / קראתן איפשהו / נשמר במחשב / אתן כתבתן.
[רצוי וכדאי לרשום מאיפה נלקח וכו']

אתחיל אני -

"אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים"

הפסיכולוגית כתבה לי את זה כשטסתי ביא' לפולין, אני לא יודעת מי כתב.

------------------

Imagine if you could let free all the words inside you
all your feelings and thoughts onto the white paper...Imagine saying anything,
you want to, anything at all
and never being judged for it, because you are the only one who understands,
this language..Imagine clean
smooth lines of black ink that hold all of your secrets...Imagine handing it,
to a friend
and saying Thank you, for everything you've done to me and knowing that, after,
everything you put into it, its a worthy gift...

Imagine where you can go with just a pen

[אין לי מושג מאיפה זה לקוח, מצטערת, זה שמור במחשב מ2008]

------------------

a mountain beyond these towering heights
a sky beyond this endless blue
they say there's always something better
out there
the void, the mystery, the fear.

the ratrace is ancient; immortal as time
blind rivers rush past unfeeling
they say you could drown in these waters
that nothing floats here

follow the current
run through the air
you know you can
until you trip; wings will break
they say there's always something better
out there
know this, and you'll never be happy in here

push
tug
pull

do what you can do
take what you get,
live it to your death,
they say its survival of the fittest
one chance
is all you have. bad things stain forever.

bite
rip
kick

there are no rules
so don't lose yourself
in this multitude
they won't hesitate
to kill you

whats worth winning for?

[גם, שמור מ2008]

------------------

כשאתה נמצא רטוב ועלוב במעמקי הנהר, זה כבר לא משנה אם הגעת לשם מכיוון שמישהו השתעל מאחוריך.
או בעט באחוריך. הרטיבות היא אותה רטיבות

------------------

[החלק האהוב עליי מהספר 'כמה טוב להיות פרח קיר' עמ' 192 אאל"ט]


"צ'ארלי, אני צריכה לארוז כמה דברים. רוצה להשאר איתי קצת?"
הינהנתי ועלינו למעלה.
כשנכנסנו לחדר שלה שמתי לב שהוא היה נראה שונה מאוד מהלילה שבו סם נישקה אותי. התמונות הוסרו מהקירות והשידות היו ריקות, והכל היה זרוק בערימה אחת על המיטה. אמרתי לעצמי שאני לא אבכה,
לא משנה מה יהיה, כי לא רציתי להלחיץ את סם עוד יותר.
אז פשוט הסתכלתי עליה כשהיא ארזה וניסיתי לשים לב לכמה שיותר פרטים. לשיער הארוך שלה ולפרקי הידיים הדקים שלה ולעיניים הירוקות שלה. רציתי לזכור הכל. במיוחד את צליל הקול שלה.
סם דיברה על הרבה דברים בנסיון להסיח את דעתה. היא סיפרה איזה נסיעה ארוכה תהיה להם מחר ושההורים שלה שכרו מכונית מסחרית. היא תהתה איך יהיו הקורסים
שהיא תלמד בהם, ומה יהיה תחום ההתמחות הראשי שלה.
היא אמרה שהיא לא רוצה להתטרף לאחווה ושהיא כבר מחכה למשחקי הפוטבול. היא פשוט נעשתה יותר ויותר עצובה. בסוף היא הסתובבה.
"למה לא הצעת לי לצאת איתך כשכל הסיפור הזה עם קרייג קרה?"
אני ישבתי שם בלי להגיד כלום. לא ידעתי מה לומר. היא אמרה את זה בשקט.
"צ'ארלי... אחרי הסיפור עם מרי אליזבת במסיבה... ואחרי שרקדנו במועדון והכל..."
לא ידעתי מה לומר. בחיי. הייתי המום.
"בסדר, צ'ארלי... אנסח את זה בצורה יותר פשוטה. כשכל הסיפור עם קרייג קרה, מה חשבת?" היא באמת רצתה לדעת.
אמרתי, "טוב... חשבתי על הרבה דברים. אבל בעיקר חשבתי שהעובדה שאת עצובה הרבה יותר משמעותית בעיני מהעובדה שקרייג כבר לא חבר שלך. ושאם זה אומר שאני לא אוכל לחשוב עלייך בצורה כזאת, אז כל עוד את מאושרת זה בסדר מבחינתי. ואז הבנתי שאני אוהב אותך."
היא התיישבה לידי על הרצפה. היא דיברה בשקט.
"אתה לא מבין, צ'ארלי? אני לא יכולה לנחש את זה. זה מתוק והכל, אבל לפעמים אתה פשוט לא כאן. אז יופי שאתה יכול להקשיב לאחרים ולתת להם כתף בשעת צרה, אבל אם מישהו לא צריך שיתנו לו כתף? אם הוא צריך את הידיים או משהו כזה? אי אפשר פשוט לשבת ולחשוב שהחיים של אנשים אחרים תמיד יותר חשובים מהחיים שלך, ושזאת נקראת אהבה. פשוט אי אפשר. אתה צריך לעשות כל מיני דברים. "
"מה למשל?" שאלתי. הפה שלי היה יבש.
"אני לא יודעת. למשל, להחזיק להם את הידיים כשפתאום יש ריקוד סלואו. או להיות זה שמזמין מישהי לצאת איתו. או להגיד לאנשים מה אתה צריך. או מה אתה רוצה. כמו שהיה ברחבת הריקודים למשל, רצית לנשק אותי אז?"
"כן," אמרתי.
"אז למה לא עשית את זה?" היא שאלה את זה ממש ברצינות.
" כי לא חשבתי שאת רוצה שאני אעשה את זה."
"למה חשבת ככה?"
"בגלל מה שאמרת."
"מה שאמרתי לפני תשעה חודשים? כשאמרתי לך לא לחשוב עלי ככה?"
הינהנתי.
"צ'ארלי, אמרתי לך גם לא להגיד למרי אליזבת שהיא יפה. ולשאול אותה הרבה שאול ולא לקטוע אותה. עכשיו היא עם בחור שעושה את ההפך הגמור. וזה מצליח, כי פיטר הוא כזה.
הוא פשוט מתנהג כמו שהוא. והוא עושה דברים."
"אבל לא אהבתי את מרי אליזבת."
"אתה מפספס את הנקודה, צ'ארלי. הנקודה היא שאני לא חושבת שהיית מתנהג אחרת גם אם היית אוהב את מרי אליזבת. אתה יכול לדוגמה לבוא ולעזור לפטריק ולהרביץ לשני בחורים שמנסים לפגוע בו,
אבל מה קורה כשפטריק פוגע בעצמו? למשל, כששניכם הלכתם לפארק? או כשהוא נישק אותך? רצית שהוא ינשק אותך?"
עשיתי "לא" עם הראש.
"אז למה נתת לו?"
"פשוט ניסיתי לעזור לו, בתור חבר," אמרתי.
"אבל לא עזרת לו, צ'ארלי. במקרים האלה לא עזרת לו בכלל. כי לא היית ישר איתו."
ישבתי שם בשקט מוחלט. הסתכלתי על הרצפה. לא אמרתי שום דבר. הרגשי מאוד לא נוח.
"צ'ארלי, אמרתי לך לפני תשעה חודשים לא לחשוב עלי בצורה כזאת בגלל מה שאני אומרת עכשיו. לא בגלל קרייג. לא בגלל שלא חשבתי אז שאתה נהדר.
אני פשוט לא רוצה להיות אהבה נכזבת של מישהו. אם אני מוצאת חן בעיני מישהו אני רוצה שהאני האמיתי שלי ימצא חן בעיניו, ולא מה שהוא חושב שאני. ואני לא רוצה שהיא יחזיק את זה בפנים.
אני רוצה שהוא יראה לי את זה כדי שגם אני ארגיש את זה. אני רוצה שהוא יוכל לעשות לידי כל מה שהוא רוצה.
ואם הוא עושה משהו שלא מוצא חן בעיני אני כבר אגיד לו."
היא התחילה לבכות קצת. אבל היא לא הייתה עצובה.
"אתה יודע שהאשמתי את קרייג בזה שהוא לא נתן לי לעשות כל מיני דברים? אתה יודע איזה אדיוטית אני מרגישה עכשיו בגלל זה?
אולי הוא לא ממש עודד אותי לעשות דברים אבל הוא גם לא מנע ממני לעשות אותם. אלא שאחרי כמה זמן לא עשיתי דברים כי רציתי שהוא יראה אותי בצורה אחרת.
אבל הנקודה היא שלא הייתי כנה. אז למה שיהיה לי אכפת לי בכלל אם הוא אהב אותי או לא, כשהוא אפילו לא הכיר אותי באמת?"
הרמתי את העיניים והסתכלתי עליה. היא הפסיקה לבכות.
"אז מחר אני נוסעת. ואני לא מתכוונת להרשות לזה לקרות שוב עפ אף אחד אחר. אני מתכוונת לעשות מה שאינ רוצה. אני מתכוונת להיות מי שאני באמת. ואני מתכוונת להבין מי אני באמת.
אבל ברגע הזה אני נמצאת כאן, איתך. ואני רוצה לדעת איפה אתה, מה אתה צריך, ומה אתה רוצה לעשות."
היא חיכתה בסבלנות לתשובה שלי. אבל אחרי כל מה שהיא אמרה הבנתי שאני פשוט צריך לעשות מה שאני רוצה לעשות. לא לחשוב על זה.
לא להגיד את זה בקול. ואם זה לא ימצא חן בעיניה היא תוכל פשןט להגיד את זה. ונוכל לחזור לארוז.
אז נישקתי אותה. והיא נישקה אותי בחזרה. ונשכבנו על הרצפה והמשכנו להתנשק. והכל היה בשקט. ועשינו רעשים שקטים.
ונשארנו שקטים. ודוממים. ניגשנו למיטה ונשכבנו על כל הדברים שלא היו בתוך המזוודות. ונגענו אחד בשני, מהמותניים ומעלה, על הבגדים. ואז מתחת לבגדים. ואז בלי בגדים. וזה היה כל כך יפה.
היא היתה כל כך יפה. היא לקחה את היד שלי והחליקה אותה לתוך המכנסיים שלה. ונגעתי בה. ופשוט לא יכולתי להאמין. הכל כאילו הרגיש כל כך נכון.
עד שהיא הכניסה את היד שלה למכנסיים שלי ונגעה בי.
ואז עצרתי אותה.
"מה קרה?" היא שאלה. "זה כאב?"
עשיתי "לא" עם הראש. האמת שזה היה דווקא נעים. לא ידעתי מה קרה.
"אני מצטערת. לא התכוונתי ל..."
"לא. אל תצטערי," אמרתי.
"בבקשה, אל תרגישי רע. זה היה מאוד נעים," אמרתי. התחלתי להרגיש ממש רע.
"אתה לא מוכן עדיין?" היא שאלה.
הינהנתי. אבל זה לה היה העניין. ולא ידעתי מה העניין.
"זה בסדר שאתה לא מוכן," היא אמרה. היא היתה ממש נחמדה אלי אבל אני פשוט הרגשתי כל כך נורא.
"צ'ארלי, אתה רוצה ללכת הביתה?" היא שאלה.
כנראה שהינהנתיכי היא עזרה לי להתלבש. ואחר כך היא לבשה את החולצה שלה. ואני רציתי לבעוט בעצמי כי אני כזה תינוק.
כי אני אוהב את סם. וכי היינו ביחד. ואני הרסתי את זה. פשוט הרסתי את זה. הרגשתי נורא. הרגשתי ממש נורא.
היא לקחה אותי החוצה.
"אתה צריך טרמפ?" היא שאלה.

------------------

מוזמנות להעלות גם :)
-----------------

הקטע הראשון זה קטע שאומרים בקבוצות של מכורים וכד'.

-----------------



"אני אנוכית, חסרת סבלנות וקצת חסרת ביטחון. אני עושה טעויות, אני יוצאת משליטה ולפעמים קשה להתמודד איתי, אבל אם אתה לא יכול לקבל אותי כשאני במצב גרוע, אז בוודאי שלא מגיע לך לקבל אותי כשאני במיטבי."

"החיים הם מתנה שאסור לזלזל בה. מתנה מלאה מסתורין, שבה סבל ואושר כרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה, וכל ניסיון לקבל את האחד בלי האחר ייכשל בהכרח".

(מתוך: אמנות ההקשבה לפעימות הלב/יאן פיליפ סנדקר)
-----------------

זה בלתי אפשרי ללכת על חוף הים מבלי להשאיר טביעות רגליים על החול, החיים הם בדיוק אותו הדבר. אם נשים לב לזה, אנחנו נהיה מודעים יותר למילים שאנחנו אומרים ולמעשים שאנחנו עושים..
------
לא חשבתי שאני מושלמת, אבל חיפשתי משהו שלא קיים. רציתי משהו שראיתי בסרטים, אבל המציאות היא שונה, לא מושלמת, רציתי לרחף כל הזמן, להתאהב וללכת על עננים. ומצאתי את עצמי מתוסכלת. ואז הבנתי שאם לא מצאתי, כנראה שהבעיה היא בי ולא להאשים את כל העולם


(לא יודעת מאיפה המקור, שמור על המחשב מ2010..)

-----------------

עוד! :)
-----------------

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין

לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום

על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא

מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש

מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין

ערימות המילים שעולות לך בראש. בוחר את

הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים

בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו

להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו

בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני

נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מלה.

מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת",

"ונטולין" או אפילו "אמבולנס".

מתוך "צינורות" של אתגר קרת.
חברה שלי קראה את זה בהלוויה של אבא שלה, מאז זה תפס אותי בצורה שונה.
אבל זה קטע מדהים בלי קשר :)
-----------------



Without you, today`s emotions would be the scurf of yesterday`s.

אנדי הוא בחור באמצע שנות העשרים לחייו. נהניתי מנוכחותו בשיעור שלי - הוא שאל שאלות נבונות, ונראה היה שהוא מפנים הכל ברצינות רבה. דיברנו בקצרה אחרי השיעור, והתרשמתי שהוא רגיש ונבון באופן מיוחד. לאחר מכן נודע לי שהוא ממשיך ללמוד תורה. יום אחד, זמן לא רב אחרי פגישתנו הראשונה, הופיע אנדי בביתנו. "הרגשתי שאני חייב לך את הביקור הזה", הוא אמר, ונראה כאילו משהו רציני מעיק על לבו, "בגלל שקרה לי משהו די מדהים בשבועיים האחרונים, וזה קשור לדברים שדיברת עליהם".

"נשמע מעניין", חייכתי, "דבר!". "דבר ראשון", אמר אנדי, "אם לא אמרתי קודם, אז כל מה שאמרת על 'פגישות' וכאלה, נשמע לי מאוד הגיוני. כמובן שאני לא יכול להגיד שהייתי ממש מוכן להתחיל ליישם את זה, בעיקר בקטע של הקשר הפיזי, אבל אני חייב להודות שהרגשתי את ההיגיון שבדבר".
הוא נשם נשימה עמוקה. "לפני שבועיים יצא לי להכיר בחורה אחת, שמה דבורה. היא התקרבה לדת בארה"ב, עוד בשנה שעברה, ובאה הנה ללמוד. נראה לי שהיא מאוד נבונה וחברותית, ומאחר שהייתי סקרן בכל מה שקשור לנושא, שאלתי אותה איך ולמה היא התעניינה ביהדות. התחלנו לדבר. היא מאוד הרשימה אותי. דיברנו שעתיים. זה היה נהדר. שידרנו על אותו גל. ועם זה בהתחלה בכלל לא הייתי מעוניין בבחורה הזו. למען האמת, לא חשבתי עליה בהקשר של זוגיות. אבל היא ממש מצאה חן בעיני כבן אדם. ומפני שהיא דתייה, לא היה כל מגע בינינו. היה לי משונה שאסור לי לגעת בה, אפילו כבדרך אגב - משהו כמו טפיחה על השכם, למשל - אבל כיבדתי את המניעים שלה. בכל אופן, שאלתי אותה אם נוכל לדבר למחרת, ודיברנו כשש שעות על כל מיני דברים. גם למחרת, וגם לאחר מכן.

"בסך הכל, אני מעריך ששוחחנו המון בשבועיים האחרים. נהנינו לדבר ופשוט להיות ביחד. וגם אז לא רצינו להפסיק. במשך כל הזמן הזה לא נגעתי בה, אף לא בקצה האצבע".

הוא המשיך, מבויש משהו, "אני לא אומר את זה כדי להשתחצן, אבל אני חייב להודות שהייתי די מבוקש בין הנערות. תמיד יצאתי עם הרבה בנות נאות במיוחד, פחות או יותר עם מי שרציתי. החברה האחרונה שלי נראתה ממש טוב. אני מניח שאין צורך לומר שמערכות היחסים שלי לא היו רוחניות במיוחד, ואפשר גם להגיד שרובן לא היו ממש עמוקות. אבל עכשיו, בפעם הראשונה, קורה בדיוק ההפך. כמו שאמרתי, בהתחלה אפילו לא חשבתי שהבחורה הזו מושכת במיוחד. בעיקר משכו אותי הראש והאישיות שלה. אבל עכשיו אני גם אוהב מאוד את איך שהיא נראית. הנה תמונה שלה שצילמתי. אני לוקח אותה איתי לכל מקום. חמודה, לא?".

אנדי הוציא מכיסו תמונה, הסתכל בה בחום, והראה לי. נראתה בחורה מחייכת, בעלת מראה רגיל למדי. "היא חמודה", הסכמתי איתו.

הוא זרח מאושר, ולאחר מבט נוסף בתמונה החזיר אותה לכיסו. "אבל לא זה העיקר", הוסיף אנדי ושתק, כי גם הוא נזקק לרגע כדי לעכל את מה שעמד לחלוק עמי. "מה שהכי משגע אותי בכל זה הוא שמעולם לא כיבדתי אישה כל כך. מעולם גם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי תוך זמן כל כך קצר. אני יכול לומר בכל הכנות, שאני אוהב אותה".

"אני יודע", הוא מיהר להוסיף כדי לא לפגוע באמינותו, "שבטח אין מה להשוות את זה לאהבה שמרגישים אחרי כמה שנות נישואים. ובכל זאת", הוא רכן קדימה והוסיף בהחלטיות, "אין לי ספק שאין כאן סתם התאהבות. זה הדבר האמיתי. כשאהיה - זאת אומרת אם אהיה - דתי, אני רוצה להתחתן עם הבחורה הזו. ואני עדיין לא יודע איך היא נראית מתחת לשמלה הרחבה הזו. גם לא אכפת לי".

תראו-תראו, חשבתי לעצמי, הלך עוד מאצ'ו! תמיד טענתי שאחת ההוכחות המשכנעות ביותר לאמיתותה של דרך התורה היא יכולה להפוך בחורים לבני אדם.

"רציתי לספר לך את כל זה", סיכם אנדי, "בגלל שנגנבתי לגמרי מהעניין הזה. יש לכם ביד חומר נפץ רציני. איך אתם קוראים לזה, 'שמירת נגיעה'? אז אני רוצה להגיד לך שזה שיקוי האהבה החזק ביותר שיש. כדאי לכם לשים את החומר הזה בבקבוקים ולשווק אותו. אני מתכוון לזה ברצינות".


-----------------



האהבה היא כעשן העשוי מאדים של אנחות.
כאשר טהורה היא, האש מפעפעת בעיני האוהבים. כאשר כעוסה היא, הים מוזן מדמעות האוהבים.
ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנשמרת.

indigolia, אתגר קרת טוב! הזכרת לי עוד קטעים!

------------------

טיפות / אתגר קרת

חברה שלי אומרת שמישהו באמריקה המציא טיפות נגד להרגיש לבד.
היא שמעה על זה אתמול בשישים שניות בגלי-צה"ל,ועכשיו היא כבר
שולחת מכתב אקספרס לאחותה שתקנה לה מה זה ארגז! ושתשלח לה בדואר.
בשישים שניות אמרו שבחוף המזרחי מוכרים את זה בכל רשתות השיווק,ושבניו יורק
זה כבר ממש להיט. זה בא בשני אריזות-טיפות ותרסיס. חברה שלי ביקשה טיפות,
היא אולי לא רוצה להרגיש לבד,אבל גם לא לפגוע באוזון.

את הטיפות אתה מטפטף לאוזן ותוך 20 דקות אתה מפסיק להרגיש בודד. זה עובד על איזה
קטע כימי במוח,הסבירו על זה ברדיו,אולי חברה שלי לא הבינה.היא לא בדיוק מארי קירי,וחברה שלי,היא אפילו
קצת מטומטמת.כל הזמן רק יושבת וחושבת שאני הולך לבגוד בה ולעזוב רותה וכאלה.
אבל אני אוהב אותה,אוהב אותה כמו משוגע.עכשיו היא אומרת כשהיא חוזרת מהדואר,היא כבר יכולה
להפסיק לגור איתי.כי הטיפות או-טו-טו יגיעו,היא כבר לא מפחדת להיות לבד.

לעזוב אותי?אני אומר,בשביל טיפות?למה?אני הרי אוהב אותה,אוהב אותה כמו מטורף.תלכי אם את רוצה,
אני אומר לה,אבל שתדעי לך ששום טיפות אוזניים מסריחות לא יאהבו אותך כמו שאני אהבתי.אר שטיפות אוזניים
גם אף-פעם לא יבגדו בה.זה מה שהיא אומרת,ואחר כך הולכת.כאילו שאני כן.

עכשיו היא שכרה דירת גג בפלורנטין,ומחכה כל היום לדוור.אני,אין לי כלום מהדואר,זה לא מרגש אותי,
וגם אין לי חברים מחו"ל שישלחו לי דברים. אם היו לי מזמן הייתי נוסע אליהם.הייתי יוצא איתם לשתות ביחד
ומספר להם את הצרות שלי. הייתי מתחבק איתם הרבה ולא מתבייש לבכות לידם וכאלה.יכולנו לבלות ככה
שנים,להעביר את כל החיים שלנו.
טבעי מהטבע,יותר טוב מטיפות.

------------------

קטע אמנם מיום הזכרון לשואה ולגבורה אבל מאוד אמיתי.

"אלוהים, מי ברא את אושוויץ?!"

ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד עירום בין
שלדים עירומים, נשלח עכשיו על-ידי הגרמני
המפהק אל הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו,
ופתאום שואל עצמי: האם הוא שונא אותי? הרי
הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו
יודע. אני מוסיף להביט בו ושואל עצמי: האם
אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני
יודע, כשם שאין אני יודע את שמות כולנו,
המובלים עכשיו לקרמטוריון. כל מה שאני יודע
על הגרמני הזה הוא שבוודאי היה רוצה עכשיו,
בבוקר קר זה, להישאר במיטתו החמה, בלי
להשכים עם-שחר משום שמשאית עמוסת חומר
צריכה לצאת לקרמטוריון.

בו-ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי
מעודי: אם כך הוא, הרי יכול היה הוא לעמוד
כאן במקומי, שלד עירום במשאית, ואילו אני,
אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר
כזה, דואג לשלוח אותו, ומיליונים כמוהו,
לקרמטוריון - וכמוהו הייתי גם אני מפהק,
משום שהייתי מעדיף, כמוהו, להוסיף ולשכב
במיטה בבוקר קר שכזה.

והוא, כמוני עכשיו, היה מביט לעברי מתוך
המשאית המתרחקת?
והאם היה הוא, המוזולמן, חושב אז אודות,
איש-הס.ס., כפי שאני חושב עכשיו אודותיו?
אהה, אלוהים, אל רחום וחנון, כלום אני הוא,
אני הוא שבראתי את אושוויץ?! שהרי לא די
שגרמני זה שלעיני, סמל גולגולת-המוות על
כובעו וידיו תקועות בכיסי מעיל-ס.ס. שחור,
יכול היה להיות במקומי, אלא שאני - וזו
הנוראה בזוועות - אני הייתי יכול להיות
במקומו!?
אהה, אלוהים, אל-אלוהי שמי-אושוויץ! האר-נא
פניך ליציר-כפיך למען אדע מיהו היושב בתוכי
ונשלח עכשיו לקרמטוריון - ומדוע? ומיהו
היושב בתוכו ושולח אותי לקרמטוריון - ומדוע?
אתה היודע כי ברגע זה שנינו, השולח והנשלח,
שווים אנחנו כבני-אדם! יצורי-כפיך, בדמותך ובצלמך.


ק. צטניק, צופן: אדמע, הוצאת הקיבוץ המאוחד

---------------------

עוד קצת שואה,

נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת
פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד
הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה,
לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות
רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית.

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו
עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס
להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם
להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות
לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות
שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את
עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה
כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת
כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות
זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז,
על כרחנו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים
וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה,
מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את
הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות.
ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה
מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה.
מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה,
להכריע בצעמו, מה הוא יהיה - מן הבחינה הנפשית והרוחנית
גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז.

- ויקטור פרנקל

{ מתוך הספר "האדם מחפש משמעות" }

-----------------------

שתהיי לי הסכין / דוד גרוסמן

הלוואי שיכולתי לכתוב לך אחרת, הלוואי שהייתי איש שכותב
אחרת.
כל כך הרבה מילים עבות. בעצם זה היה יכול להיות גם נורא
פשוט, לא?
זה כמו 'תגיד לי ילד איפה כואב?' ואני עוצם עיניים בכל
הכוח וכותב מהר: הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות
עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל הצמרת
הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק-עמוק בנשמה, ושניה
כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת-אמת והם מוכרחים לומר אותה
סוף-סוף, כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני
לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה, מלה שלך, בכלל לא זכרתי
שהיא מותרת, צליל כל-כך עדין ורך, מלה בלי עור
(אם אומרים אותה כמה פעמים בקול, אפשר להרגיש כמו אדמה
מלוחה, וקשה ברגע שהמים מתחילים לפעפע בחריצים שלה).
את עייפה, אני מכריח את עצמי לומר לילה טוב.

------------------------

וחלק שהוא מאוד אישי לי מ'שתהיי לי הסכין' / דוד גרוסמן

נעמת לי מאוד, גם הכאבת מאוד.לא ידעתי בחיי נועם וכאב כאלה,
ומעורבבים כל-כך. אני מבטיחה שלא אכתוב לך אליך יותר, ולא אנסה ליצור
אתך קשר. לא אטריד אותך עוד לעולם. בלב כבד אסגור את השער
שפתחתי לך בשימחה כזאת.
אבל אם תחליט בכל זאת לבוא, אני רוצה שתדע, שבמקום שבו אני
נמצאת כעת, אני זקוקה מאוד, כאוויר לנשימה, להיענות המלאה שלך,
ולהבנתך הדקה ביותר, ולזרימה שלך אלי, בלי שום מעצור מן החוץ.
ושאם את כל אלה אתה לא מסוגל לתת לי, אל תבוא. באמת: אל תבוא.
כי כנראה טעיתי בך.
(אבל אם זה אתה שקראת אלי, ושאגת ונערת וייללת - אתה תבין.)
שלך, מרים

-------

שתפו עוד, זה נורא כיף לקרוא
-----------------

"רק פעם אחת בחיים,אני באמת מאמין,אתה מוצא מישהו שיכול לחלוטין להפוך את העולם שלך.
אתה מספר לו דברים שמעולם לא חלקת עם נשמה אחרת,הוא סופג את כל מה שאתה אומר ובעצם רוצה לשמוע עוד
אתם חולקים תקוות לעתיד,חלומות שלעולם לא יתגשמו,מטרות שלא הושגו ואת האכזבות שהחיים זרקו עליכם.
כאשר משהו נפלא קורה,אתה לא יכול לחכות כדי לספר לו את זה ,בידיעה שהוא יחלוק את ההתרגשות איתך.
הוא לא מתבייש לבכות איתך כאשר אתה פגוע או לצחוק איתך כאשר אתה עושה צחוק מעצמך.
הוא אף פעם לא יפגע בך או יגרום לך להרגיש כאילו אתה לא מפסיק טוב,אלא יבנה אותך ויראה לך את הדברים הטובים בעצמך שהופכים אותך למיוחד ואפילו יפה.
אף פעם אין שום לחץ,קנאה או תחרות אלא רק שלווה שקטה שהוא בסביבה.
אתה יכול להיות עצמך ולא לדאוג מה הוא יחשוב עלייך כי הוא אוהב אותך בגלל מי שאתה.
הדברים שנראים חסרי משמעות לרוב האנשים כמו פתק,שיר או הליכה הופכים לאוצרות שלא יסולאו בפז נצורים בלב שלך לנצח.
אתה פותח את הלב ויודע שהוא עשוי להישבר יום אחד,וע"י פתיחת הלב אתה חווה אהבה ושמחה שלעולם לא חשבת שאפשריים, אתה מוצא שלהיות פגיע זו הדרך היחידה לאפשר ללב להרגיש הנאה אמיתי ,
זה כל כך אמיתי שזה מפחיד אותך .
אתה שואב כוח מהידיעה שיש לך חבר אמיתי ואולי אף נשמה תאומה שתישאר נאמנה עד הסוף,
החיים נראים אחרת לגמרי ,מרגשים ומרתקים.
אתה רק מקווה ומתמלא ביטחון בידיעה שהוא חלק מהחיים שלך."

אני חושבת שזה של בוב מארלי, אבל אני ממש לא בטוחה.....


"אתה הספרים שאתה קורא, הסרטים שאתה רואה, המוזיקה שאתה שומע, האנשים שאתה מכיר, החלומות שאתה חולם, השיחות שאתה משתתף בהן.
אתה מה שאתה לוקח מאלה.
אתה הצליל של האוקיינוס, הנשימה של אוויר צלול, האור הכי בהיר והפינה הכי חשוכה.
אתה אוסף של כל החוויות שהיו לך בחיים.
אתה כל רגע, בכל יום.
אז השלך את עצמך לים של המידע והקיום, תלמד, תחווה, תחייה.
תן למילים לזרום דרך העורקים שלך ולצבעים למלא את המחשבה שלך."

אין לי מושג מאיפה זה....

אנחנו רק צריכים לא לפחד, לדעת שתמיד יש לנו אופציה,
שאנחנו לא חסרי אונים. דרקון הוא דרקון רק בגלל הפחד שלך ממנו.
כשאתה לא פוחד, הוא הופך ללטאה.


"...'תגיד לי, איפה הוא האלוקים שלך כשצריך אותו?'
היא נשמעה כאדם המחפש פקיד במשרד ממשלתי שיצא לאכול צהריים. 'איפה הוא נמצא?'
שאלה שוב, מסננת את המילים בעוז מבעד לשפתיה.
'את השאלה הזאת בדיוק,' ענה לה רחמים בשקט, 'שאלו פעם את הרבי מקוצק.'
'נו, ומה הוא ענה להם, הרבי מקוצק הזה שלך?' שאלה במרירות.
'הוא ענה להם,' לחש רחמים,
'שאלוקים נמצא איפה שנותנים לו להיכנס'... "

איש עשיר נסע ברכבת מקצה אחד של המדינה לקצה השני.
מכיוון שהמסע ארוך מאוד,
ביקש העשיר ממשרתיו לשים בתוך המזוודה שלו מספר צרורות עם מטבעות זהב כדי שיספיקו לו לכל המסע.
אחד מגנבי העיר שמע זאת והחליט
לעשות לרכבת ולנסוע אחרי האיש העשיר ודאי תהיה לו הזדמנות לגנוב ממנו את כספו הרב.
הגנב סידר לעצמו תא סמוך לתאו של העשיר,
ובכל פעם כשהרכבת עשתה עצירה, הגנב התגנב לתאו של העשיר וחיפש את מטבעות הזהב.
אך בכל פעם שחיפש לא מצב דבר, כך פעם אחר פעם עד שהתייאש וויתר..
הגנב ניגש אל העיר ואמר לו:
"אני מסיר פנייך את הכובע!כל הדרך חיטטתי לך
בחפצים בכדי למצוא את מטבעות הזהב שלך אבל לא מצאתי!
כל הכבוד לך, החבאת אותן מצוין. רק תגלה לי איפה שמת אותן כדי שלא אשתגע מסקרנות?"
לקח אותו העשיר ביד והוביל אותו לתא של הגנב,הרים את המזרן,
ומתחת למזרן,למרבה הפתעתו,ראה את כל מטבעות הזהב!
"כאן החבאתי את הזהב" אמר העשיר,"מפני שידעתי שמתחת למיטה שלך זה המקום האחרון בו יעלה על דעתך לחפש..."

פעמים רבות אנחנו הולכים לחפש את אושרינו,את האוצר,אצל אחרים.
כשלמעשה כל הזמן האוצר נמצא מתחת למיטה שלנו,או במילים אחרות -בתוך ליבנו.


להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע
נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור.
כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:
"חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים...
חבל לכם בכלל להתאמץ!"
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות.
שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה
וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור
ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידים שאין
להם סיכוי... "בחיים לא תצאו מכאן..."
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים,
אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו
בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור
"חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם...".
"הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר...
ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור
כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים:
"איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק..."
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש...
הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם
הנרגשות כמילות עידוד...

מוסר השכל :
בלשוננו יש את הכוח לחיים ויש את הכוח להרוג , מילים הרסניות למי שנמצא למטה לא יעלו אותו למעלה.
-----------------