קוראים לי יובל. ולא, זה לא שם בדוי. אני רוצה להיות הכי אמיתית שאפשר עכשיו כי אין דרך אחרת, כי אני לא יודעת מה אפשר לעשות. לפני כמה ימים הרופאה התקשרה אלינו הביתה, תארו לכן כמה חמור יכול להיות המצב אם הרופאה מחפשת אתכן במשך חודש ולא מפסיקה להתקשר.
היא דיברה עם אמא שלי במשך כמה דקות כשכל מה שאני שומעת זה "כן, אה-אה, בסדר,כמובן...". היא הסתכלה עלי במבט כזה של אמא, כשהיא ממש מאוכזבת מהילד שלה, וזה שבר אותי. נכנסנו למכונית, כל הדרך הייתה שתיקה מביכה נורא וכל שנייה היה נדמה לי כאילו אני עומדת לפרוץ בבכי נורא.
הגענו לקופת החולים הרגילה שלנו (אני חולה הרבה), השעה הייתה שש. בשעה שש וחמישה יצאו מהמשרד של הרופאה אבא וילדה קטנה, שחשבתי שהיא בת חמש, אולי שש. הסתכלתי עליהם וחייכתי, לא ידעתי אפילו למה. זה כמו שאתה חושב שיהיה יום חורף גשום וכשאתה יוצא החוצה אתה מגלה שהשמש באמצע השמיים ואתה מחייך. נכנסנו לחדר של הרופאה והיא אמרה לי לצאת. היא ואמא יצאו אחרי. היא פתחה את החדר של האחות ואמרה לי לעמוד על המשקל. התוצאה הייתה 47.45 ק"ג, כשהגובה שלי הוא 1.65. למי שלא יודעת, זה כמעט תשעה קילוגרמים פחות ממה שאני אמורה לשקול באמת.
נכנסנו שוב לחדר של הרופאה והיא התחילה לדבר. עוד לפני שהיא אמרה את המילה "אנורקסיה", הדמעות כבר הציפו את הגרון שלי. כשהיא אמרה אותה הם הציפו את כל החדר. חיבקתי את אמא חזק וידעתי שגם היא מתאפקת לא לבכות. היא סיפרה לי את התסמינים: "חוסר ברזל, נשירת שיער, בעיות בראייה, הפסקת גדילה, בעיות פוריות..." ועוד הרבה דברים "יפים וטובים".
היא אמרה לי שעוד יש לי סיכוי טוב והחלטתי לקחת את עצמי בידיים. החלטתי לקחת את החיים שלי בידיים ולעשות איתם משהו טוב - להציל אותם.
אז התחלתי לאכול את כל הדברים המגעילים שאני חייבת לאכול כדי שיעלה לי הברזל והרופאה רשמה לי גם כדורים.
אתמול הלכתי להישקל ואני שוקלת 53.75. זה מרחק קילוגרם אחד ממשקל תקין. אני כבר לא כולי עור ועצמות, ואני אוהבת את עצמי ככה. הרבה יותר ממה שאהבתי את עצמי כשהייתי רזה.
לא באתי להטיף מוסר ולא כדי שתלמדו איזה מסר (למרות שאם זה קרה אז יותר טוב), באתי כדי לספר לכם את הסיפור שלי.
יובל
גיל: 14