הם ישבו שם, מחובקים.
היא נתנה לו נשיקה קטנה, ואני עמדתי בפינת הרחוב, מביטה בהם, בקנאה. הוא הבחור שלי והיא ידעה את זה.
דמעות החלו עולות בעיני, לא סבלתי אותה.
חברה גם כן. היינו החברות הכי טובות מכיתה א' עד שנה שעברה, כיתה ז'.
היא נוראית! אף אחד אף פעם לא חשב שהיא תעשה דבר כזה, אבל הוא לא אשם ,אף פעם לא האשמתי אותו, כי היא מכשפה! היא מכשפת את כל הבנים! שנאתי אותה.
נהיה לי קר, מאוד קר, ולא היה לי מעיל או מישהו שיחבק אותי. התחלתי לצעוד במורד הרחוב.
"איימי!" שמעתי את קולו מהצד השני של הכביש, הסתובבתי בשמחה. ראיתי את מבטה הכועס של מאיה, שמחתי. "בואי, תשבי איתנו!" הוא אמר לי.
צעדתי לכיוונם עם חיוך מרוח על פני. התיישבתי לידו, "מה קורה?" שאלתי, "הכל מצוין כשאת לידי" הוא ענה עם חיוך גדול. "טוב אני זזה.. יש לי הרבה דברים לעשות! ביי!" מאיה אמרה בקנאה והלכה בצעדים כועסים.
שמחתי יותר. אני ורון, לבד, על ספסל, בסתיו, הכי רומנטי שקיים.
"קר לך?" הוא שאל בהתחשבות
"כן, אבל לא משנה, אני הולכת הביתה" קמתי והתחלתי להתרחק. הוא ישב שם.
"חכי! אני אבוא איתך, אני גר קרוב לבית שלך" הוא אמר לי, וידעתי שהוא גר בכיוון ההפוך.
"טוב" חייכתי, והתקדמנו.
דיברנו, ריכלנו, צחקנו, צעקנו, השתוללנו.
עד ששאלתי את השאלה הכי לא נכונה, ברגע הכי לא נכון , במקום הכי לא נכון, את האיש הכי לא נכון: "למה אתה עם מאיה?" פלטתי. השתתקנו.
"כי.. אני .. אני לא יודע..." הסתכלתי עליו בפליאה
"אתה לא אוהב אותה?" ידעתי שלא, ידעתי. הוא היה מכושף!הייתי חייבת להציל אותו ממנה.
"לא ,ממש לא! אני אוהב מישהי אחרת, מהשכבה, היא חמודה, יפה, מצחיקה, נחמדה, אוהבת, ואני ממש אוהב אותה. פשוט מאוהב בה." הוא אמר, הסתכלתי אל תוך עיניו הכחולות כים, הורדתי את ראשי והבטתי בנעליי.
הוא הרים את ראשי, והתקרב לשפתיי, הם נגעו, התרגשתי, ליבי דפק במהירות רבה.
זה קורה! החלום, הפנטזיה, התשוקה, הכל קורה! זה מתגשם! אני ורון, מתנשקים!
התנתקתי ממנו, למרות שאני אוהבת אותו, הוא חבר של מאיה הזאת.
"למה?" הוא שאל והתקרב שוב.
עצרתי אותו ."אתה חבר של מאיה" עניתי
"אז מה? את שונאת אותה.." הוא אמר בחוסר רגישות
"עדיין, אחוות בנות. כבר שברו לי את הלב, אני יודעת איך זה. תיפרד ממנה ואז נהיה ביחד כמה שתרצה!" אמרתי בלב שלם
"טוב.." הוא הוציא את הפלאפון מהכיס והחל לתקתק מספרים.
"פנים מול פנים" אמרתי.
הלכתי ולא ידעתי מה להרגיש, עצב? שמחה? כעס? רוגע? מה?! השתגעתי. הגעתי הביתה, נכנסתי ישר לחדר. נשכבתי על הכרית ובכיתי, בכיתי עד שנרדמתי. אף אחד לא העיר אותי.
רעות,
בסה"כ הסיפור נחמד. אין כל כך עלילה ולא מבינים כל כך על מה הוא, אבל לפי מה שהבנתי שלחת פרק מתוך סיפור שלם שכתבת, אז כנראה שיש משהו לפני הפרק או אחריו. בכל מקרה, כשאת שולחת פרק שלא מתאר יותר מדי מה הולך, הקורא לא מבין מה את רוצה מחייו כי הוא לא נמצא בתוך הראש שלך ולא יודע מה תכננת לדמויות בעתיד או מה קרה להם בעבר.
דבר שני, כתבת המון סימני קריאה. לא צריך כל כך הרבה. סימן קריאה משמש בקריאה או ציווי, ולכן לא צריך להשתמש בו לאורך כל הטקסט כל כך הרבה פעמים.
דבר שלישי ואחרון, כתבת עם סימני פיסוק אבל לא הכנסת אותם במקום הנכון. תיקנתי לך את הסימנים.
המון בהצלחה בהמשך,
רוני שינקמן.
רוצה לשלוח גם את קטע לרוני?
roni.shinkmn@gmail.com