צאי מזה!

היי בנות,
קוראים לי נטע אני בת עוד מעט 18. כבר יותר משנתיים שאני סובלת ממחלת האנורקסיה. לפני תחילת הדיאטה שקלתי 45 קילו, ירדתי לקצת פחות מ-36 והגובה שלי הוא 157 ס"מ. עד לפני חצי שנה הייתי בטיפול בית שכלל: תזונאית, רופא ופסיכיאטרית פעם בשבוע. לקראת פורים שעבר הגעתי למשקל יעד וקיבלתי מחזור חודשי, אבל מהר מאד ירדתי הכל בחזרה. המצב הדרדר והפך לבלתי נשלט. שנאתי את עצמי, לא הייתי מסוגלת להסתכל במראה, התביישתי לצאת מהבית ובעיקר לא יכולתי לאכול. כמה שניסיתי וכמה שרציתי, שיקרתי כל הזמן לכולם ובעיקר לעצמי.

הפחתתי והפחתתי אוכל וקלוריות וכשהבנתי שלבד אני לא אצליח לצאת מזה, ביקשתי מהפסיכיאטרית שלי להתאשפז. כעבור כמה ימים התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית בהדסה עין כרם. תקופת האשפוז לא הייתה קלה. בהתחלה סירבתי לאכול ולשתף פעולה. איימו עלי בזונדה (צינור האכלה שנכנס לקיבה). המצב הקרדיאולוגי שלי לא היה טוב בכלל בתחילת האשפוז, לא הרשו לי לקום מהמיטה, וחלק מהזמן והסיעו אותי בכסא גלגלים כי פחדו שאקבל דום לב!

עם הזמן הבנתי שאין ברירה ואני צריכה להחלים, ככה אי אפשר לחיות! היום אחרי חצי שנה של אשפוז ארוך עם מעט יציאות מבית החולים, אני כבר שבוע בבית. אני יודעת שאני לא לגמרי בריאה והמחלה תמיד יכולה לתקוף אותי שוב, אבל אני מלאת תקווה! שוב יש לי שמחת חיים אני מצפה לפגוש חברים, לצאת לבלות, ללכת לבית הספר ולחיות! אני כבר לא סופרת מספר קלוריות שאני מכניסה ומוציאה, מחפשת כל הזמן משלשלים, בודקת דיאטות שונות, מתבישת לאכול ליד אנשים ופוגעת בעצמי.