בחופשת הקיץ האחרונה, כמו כל שנה מאז שההורים שלי התגרשו, טסתי לפגוש את אבא שלי בבית שלו בקנדה. מאז ומתמיד החודש הזה היה דבר שחיכיתי לו במשך כל השנה, וכשהגעתי לשם היה לי הכי כיף בעולם. אבא ואני היינו רוכבים על סוסים, יוצאים לדוג, מטיילים ומה בעצם לא? אבל הדבר הכי כיפי שעשיתי היה בעצם לראות את אבא שלי.
אבל השנה.. מה שהתחיל בתור חודש של כיף, נגמר כמעט בהפרעת אכילה.
הכל התחיל כשאני ואמי החורגת הלכנו ליום כיף ושופינג. נכנסנו לאחת החנויות וראינו שיש מבצע על החולצות. חיפשתי טישרט חמודה בערימה ומצאתי אחת חמודה וגם במידה שלי.
"תראי מה מצאתי!" אמרתי לה מאושרת.
היא עיקמה את האף והושיטה את ידיה אל החולצה. "את בטוחה שזה יעלה עלייך?" היא אמרה בעודה מותחת את החולצה.
נכנסתי בדיכאון לתא ומדדתי את החולצה. כן, היא עלתה עלי.
כשהגיע הזמן לארוחת צהריים הלכנו לאכול במקדונלדס. ברגע שהושטתי את ידי לקחת לי צ'יפס, היא פתחה את עיניה ואמרה בקול רם "צ'יפס? צ'יפס את אוכלת?! את לא מתנהגת כמו מישהי שצריכה דיאטה."
הסתכלתי עליה בשוק, לא האמנתי שהיא אמרה לי דבר כזה. מישהי שצריכה דיאטה? מישהו שאל את דעתך?
אחרי שסיימנו את השופינג היא אמרה לי שהיא צריכה ללכת לסופר לקנות כמה דברים. אחרי שעה שחיכיתי באוטו, היא הואילה לבוא. יצאתי מהאוטו כדי לעזור לה להעמיס את הדברים וראיתי את החברה שלה לידה.
"אני ופולין (ככה קוראים לחברה שלה) דיברנו, והחלטנו שנחבר אותך להליכון בבית שלה ואז כשתחזרי לארץ אף אחד לא יזהה אותך" היא אמרה. התאמצתי כל כך לא לבכות מולה, שלא תראה שהיא פגעה בי, שתראה שאני חזקה.
אבל זה לא גרם לה להפסיק. בנסיעה חזרה הביתה היא התחילה לומר "אני לא רוצה למתוח עלייך ביקורת, אבל.." היא לקחה נשימה "אני באמת לא מבינה איך את אוכלת את כל הדברים האלה. אני במקומך הייתי סותמת את הפה ולא מפסיקה לזוז. את שמנה, את לא מבינה?"
"יש לי תפריט מסודר מהדיאטנית, ואני בפיקוח מלא לגבי מה שאני אוכלת." אמרתי בקול רועד.
"תפריט מסודר? תפריט מסודר?! לגלידות ולצ'יפס את קוראת תפריט מסודר?!"
"אני יודעת מה אני אוכלת ואיך אני מסדרת את זה עם התפריט." אמרתי והפנתי אליה את הגב. לא יכולתי יותר להחזיק את הדמעות בפנים... העמדתי פני ישנה ובינתיים הוצאתי אותן אחת אחת.
בארוחת הערב היא הגישה לי צלחת מלאה בסלט וצלוחית קטנה עם אורז. "החלטתי להביא לך את זה בגלל הצ'יפס" היא אמרה מול כל המשפחה.
"אני לא מרגישה טוב." שיקרתי וקמתי מהשולחן.
"זה בטח בגלל כל האוכל שטחנת..." היא אמרה.
ואבא שלי? לא היה לא אכפת בכלל.
זה שבר אותי. רצתי לשירותים בוכה, נעמדתי מול האסלה, התכופפתי מעט, הכנסתי את האצבע ו..
הקאתי את כל מה שאכלתי.
אחרי ששטפתי את הפנים הלכתי לחדר שלי. ישבתי שם לבד בערך שעתיים, אף אחד לא בא לבדוק איך אני מרגישה. אחרי כמה זמן נשמעו דפיקות על הדלת.
"פתוח." אמרתי.
הדלת נפתחה ואמא שלי החורגת נכנסה.
"איך את מרגישה?" היא שאלה.
"יותר טוב."
"רואה, הנה סימן שלא היית צריכה לאכול, אמרתי לך-"
"אמרת יותר מדי." קטעתי אותה.
"סליחה?"
"לא שמעת מה אמרתי?"
"אני אומרת לך את כל הדברים האלה לטובתך." היא אמרה.
"תגידי איריס, אי פעם ביקשתי ממך? ביקשתי ממך שתעזרי לי לעשות דיאטה? ביקשתי לדעת את דעתך על הגוף שלי, אם אני צריכה או לא צריכה דיאטה? ביקשתי ממך להתערב לי ככה בחיים? ביקשתי ממך לערב בזה אנשים אחרים?!"
היא שתקה.
"נו, תעני! ביקשתי ממך משהו, שאת אומרת לי את כל הדברים האלה?! כי לי לא זכור."
היא שלחה אלי מבט מלא בשנאה וצרחה "ילדה חוצפנית שכמותך.. ככה את אומרת תודה?"
לקחתי נשימה ארוכה.. "תודה על מה? על ההערות המטומטמות שלך שאת יודעת מה הן גרמו לי לעשות? אני הכרחתי את עצמי להקיא!" אמרתי והדגשתי כל הבהרה. "הדבר היחיד שמה שאת אומרת גורם זה להתפתחות הפרעת אכילה אצלי!"
"את יודעת מה?!" היא צרחה. "אני לא מתכוונת להקשיב לך אפילו! אני זאת שצריכה לכעוס עלייך, לא את עלי!" היא אמרה ויצאה מהחדר.
התיישבתי על המיטה, מריצה בראש תמונות מהדקות האחרונות. לא האמנתי למה שאמרתי לה. ממתי -לי- יש אומץ להגיד כאלה דברים. הבטן שלי כאבה והתחילה להשמיע רעשים.. המילים "הפרעת אכילה" ו"בולימיה" עלו לי בראש. 'למה?' חשבתי לעצמי. 'למה אני צריכה להקשיב לה בכלל, להקיא כדי שהיא תהיה מרוצה, שתהיה לה בת חורגת רזה. לא מגיעה לה בכלל טיפת סיפוק אחת.' קמתי מהמיטה ונשבעתי לעצמי שאני אף פעם לא אתן לאף אחד לגרום לי לחשוב ככה, לעשות דברים שיפגעו בי כדי שהוא יהיה מרוצה.
ולמה אני מספרת לכן את זה? לא בשביל ניחומים.
אם יש מישהי שאי פעם הרגישה נחותה בגלל המשקל שלה, או בגלל כל דבר אחר; או אם יש מישהי שפיתחה הפרעת אכילה כזאת או אחרת, בגלל הערות של הסביבה, חשוב לי שתקראו את המסר הזה:
אף אחד לא שווה את זה, באמת שאף אחד. לא הבן החתיך שאתן רוצות להרשים, לא הילדה הכי מקובלת שבא לכן להיות חברה שלה, לא ההורים שלוחצים. זה הגוף שלכן, אלו החלטות שלכן, ואסור למישהו להתערב בזה בלי רשותכן.
לפני הטיסה הייתי ילדה שנפגעת מכל דבר קטן שהעירו לה על המשקל. עכשיו, אני נערה חזקה שלא מוכנה להישבר.
באשר לחוויות אחרות מהחודש בקנדה? זה כבר לפעם אחרת.
אז עד לפעם הבאה,
הנסיכה הורודה [והלא שבירה] (:
כתבת נוער ב4girls