אני יושבת עכשיו בחדר שלי, כותבת את זה עם דמעות בעיניים, ועדיין לא מאמינה שזה באמת קרה. אני והוא... נפרדנו.
זה התחיל ביום חמישי. היינו אמורים להיפגש אחרי בית הספר כמו תמיד, אבל הוא כתב לי שהוא לא יכול. בהתחלה חשבתי שזה סתם, שהוא עסוק או עייף, אבל אז ראיתי בסטורי שלו שהוא היה עם החברים שלו. ניסיתי לא לקחת ללב, אבל בפנים... זה כאב.
כשדיברנו בערב, אמרתי לו שזה לא היה יפה שהוא לא סיפר לי קודם ושאני מרגישה קצת... לא חשובה. הוא ישר התעצבן ואמר שאני מגזימה, ושאני כל הזמן "עושה עניין מכל דבר". ניסיתי להסביר לו שזה לא שאני כועסת עליו, פשוט רציתי שיגיד לי מראש. אבל הוא לא הקשיב. הוא רק המשיך להגיד שאני לא מבינה אותו, שאני לא נותנת לו מרחב.
ואז הוא פשוט אמר: "אולי עדיף שניקח הפסקה".
זה היה כאילו מישהו נתן לי סטירה. לא ידעתי מה להגיד. שאלתי אותו אם הוא באמת מתכוון לזה, והוא אמר שכן. שזה "יותר מדי בשבילו עכשיו".
מאז עברו כמה ימים ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. אני מתה לדעת אם עשיתי משהו לא בסדר. אולי באמת לחצתי עליו יותר מדי? אולי אני זו שגרמתי לזה לקרות? אני מתחילה לחשוב על כל הרגעים שבהם אולי הייתי צריכה לשתוק, לוותר, לא לעשות עניין.
אני כל כך מתגעגעת אליו, עד שזה כואב. אני מוכנה לשנות הכל. לוותר כל מה שחשוב לי, העיקר שהוא יחזור אליי. אני אפילו לא בטוחה מה נכון ומה לא נכון, אני רק יודעת שאני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו.
איך ממשיכים מכאן?
מישהי עברה משהו דומה?
אני לא יודעת אם לדבר איתו,
אם לנסות לשכנע אותו, או פשוט... לחכות שהוא יבין לבד.