בחרתי היום לשתף איתכן שיר שכתבתי בדצמבר, חודשיים אחרי שהתחילה מלחמת 'חרבות ברזל' ששינתה את החיים של כולנו.
אני בוחרת לשתף איתכן דווקא את השיר הזה היום, בגלל שאני מרגישה שרוב האנשים כבר כמעט ולא מרגישים את המלחמה. ורציתי לציין: היא לא נגמרה. אנשים עדיין מתים. יש לנו עדיין 116 חטופים (וגופות) שנמצאות בעזה. ואנחנו לא נעבור על זה בשתיקה.
מחר
מחר זה יקרה
ראשים של אנשים תמימים יפסיקו להיגדע
זה יקרה
והחיוך יחזור אל הפנים של כולנו
יודיעו על זה בחדשות
וכולם יצאו לרחובות עם דגלים
נשיר ונרקוד ונבכה מאושר
כמו שהיה אמור לקרות מזמן
אולי מחר
אני אלבש את השמלה היפה שלי
לכבוד המאורע הגדול
אמא בטח תכין משהו טעים לכבוד כל החיילים שחוזרים לביתם
ואז אני אזכר
איך אתמול בכינו
וחשבנו שאין עוד תקווה
איך נחטפו תינוקות
ואיך ילדים נרצחו במיטתם
ואז אני אנער את הראש ואגיד לעצמי
שכדאי לי להפסיק לחשוב על העבר
ואפתח את הדלת
לאחי החיילים
בצחוק ומעט בכי
ובעוד שנים נשב ונצחק על זה בדמעות שמסוות כאב
אבל כרגע יש חור בלב של כולנו
חור שכלום לא יכול למלא
חור שאולי בעתיד נעדיף לא לדבר עליו
אבל כרגע בכל צליל שמזכיר אזעקה נקפוץ
כל כיסא שנופל יגרום לנו לבכות
אבל מחר..
יהיה ככ נעים מחר..