תמיד הייתי בין לבין. במראה, רגשות, במצב, כבין אדם.
בתיכון למדתי בכיתת מופת, שם הייתי תמיד בין לבין. הייתי תלמידה טובה, אבל לא הכי טובה. היו לי חברים אבל אף פעם לא הרגשתי מקובלת. לפעמים הרגשתי בודדה למרות שהייתי בין אנשים. בין חברים לבדידות. בין עבודה ללימודים. בעבודה הייתי טובה. אבל לא הייתי הכי טובה. תמיד היו לי פאשלות קטנות והצלחות קטנות. הייתי בין הצלחות לפאשלות.
יש לי שיער שחור-חום. הוא חלק-גלי, עבה וארוך. מגיע לי כמעט עד סוף הגב. את השיער קיבלתי מאמא שלי, הוא גורם לי להיראות כמו בתמונות הישנות שלה מנעוריה במושב. אני אוהבת לסרק אותו, לקלוע בו צמות רופפות ארוכות. הרבה מחמיאים לי על השיער, אומרים שהוא מבליט את העיניים החומות-ירוקות שלי ואת העור הלבן-שזוף שלי. גם במראה אני בין לבין.
בצבא אני לא חיילת רעה. אני לא מורדת, עושה בסופו של יום מה שאומרים לי. מנסה לא לעורר מהומות. אבל אף פעם לא בלטתי יותר מידי, לא לרעה ולא לטובה. בטירונות לא הובלתי ולקורס פיקוד לא יצאתי. כומתה בסוף הקורס לא קיבלתי מאף מפקדת. אבל גם לא עליתי משפט ולא קיבלתי שעות ביציאה או שבת. הייתי בין לבין, בין החיילות המצטיינות לחיילות הבעייתיות.
עם בנים אף פעם לא הרגשתי מחוזרת מידי. היו לי אהבות וגם שברונות לב. אבל לא תמיד הייתי נאהבת. האהבות שלי גרמו ללב שלי לקפץ, להתרגש, לרוץ ולאהוב אבל כלפי חוץ לא הייתי מסוגלת להראות את מה שהלב שלי מרגיש.
תמיד בתוך הראש שלי היו מלא תסריטים ועולם פנימי פורח. בכל שנייה כאילו מבוצעת הצגה בתוך הראש שלי. אני יכולה להיבלע בתוכו שעות, מנותקת מהמציאות וממציאה אחת מיוחדת משלי. בראש שלי בחיים לא הייתי בין לבין. אבל כלפי חוץ לא הייתי כמעט קיימת, הייתי נבלעת בין ההמון ובוחרת לחיות במציאות משלי שבה הכל הגיוני לי מאשר באנדרלמוסיה והבלאגן שהולך בחוץ.
במלחמה אני זוכרת שעוד הייתי בחמל. הייתי כוננית וישבתי בחוץ. אהבתי להיות במשמרת 12-4, הכוננות הייתה באמצע הלילה. אהבתי לטייל באמצע הלילה בבסיס, זה היה מרגיע אותי. אהבתי לראות את הזריחה לשקוע בעולם משלי. בשעות האלו הבסיס היה כל כך רגוע, הייתי יושבת בחוץ ושותה קפה מסתכלת על השמש עולה לאט בין ההרים. לאט לאט אנשים היו מתחילים להגיע אומרים בוקר טוב. אלו מהזכרונות הטובים שלי בחמל.
הכוננות שלי התחילה בארבע לפנות בוקר. בשש התחילו השמועות על חדירה לארץ. זה עוד היה כשאף אחד לא הבין מה קורה. העניין הוא שכמשרתים בתור תצפיתנית בין משמרות וכוננות ורדיפה אחרי שעות שינה, בבסיס כל כך רחוק ומנותק מהמציאות בבקעה נורא קל להתנתק מהעולם האמיתי. עליתי למשמרת בשמונה בבוקר וסיימתי אותה בשתיים עשרה בבוקר ישר לתוך מלחמה. בשעות שינה שלי לא הצלחתי לישון.
יום לפני זה הגיעו ילדים מהיישוב ליד לרקוד בחמל ולחלק לנו ממתקים. הייתי שמחה. בחמל בחגים תמיד דאגו שיהיה לנו כיף, שנהיה ביחד ואף אחד לא תהיה בודדה. היינו מכינות אוכל, אופות, מקשטות את החמל. ברגעים האלה היה לי טוב, ברגעים האחרים הרגשתי כמו בכלא כשנמנעת ממני היכולת להסתכל. היום אני מעריכה את הרגעים האלה שאני יכולה לראות מה שאני רוצה.
יום אחרי זה כבר הקפיצו את כולן. היו הרבה בנות ככה שעלינו פחות משמרות. גם אז לא הצלחתי לישון. פחדתי שיכנסו לבסיס, שיכנסו לחדר שלי ואני אהיה לכודה. כמה ימים אחרי זה גיליתי שאחת החברות שלי מהטירונות נרצחה ואחרת נחטפה.
הייתי יושבת במגורים עם קפה, שומעת את השיר שלי בלופים, זה גרם לי להרגיש בטוחה. לא הצלחתי לאכול כמעט כלום, הייתי ניזונה מלחם עם גבינה ומלפפון ועגבניה. הרגשתי שאני רוצה להקיא את הנשמה, חייתי בפחד וצללתי למציאות משלי. במשמרות חייתי בעולם אחר, לא הייתי מרוכזת. רציתי לברוח רק לראות את אותה זריחה ולחיות בתוך הראש שלי, להיות בעולם שבין לבין. בין מציאות לדימיון, בין מלחמה לשלום. במקום הבטוח שלי.