מה נשאר לו חוץ מלכתוב?
הוא כותב מילות אהבה חובבניות בכתב מפוזר במחברת החצי קרועה שלו. הן לא מוקדשות לאף אחת, סתם מילים קיטשיות זרוקות במחברת חצי קרועה. בחוץ גשם וחושך וברקים ורעמים וקר. הוא בפנים, כותב מילות אהבה במחברת החצי קרועה שלו. המילים האלה לא מיועדות לאף אחת, שוכבות שם על הדפים המצהיבים בכתב מרושל. הסיגריה בין האצבעות מעלה עשן עם ריח מפתה, מרגיעה אותו, גורמת לו להיות יותר מצונזר מבדרך כלל ולהשלים. להשלים עם העולם, עם האכזריות, עם הקור, עם האנושיות. בסיגריה אין שום דבר מיוחד, השילוב של הקור, הרעש של הרעמים, האור המהבהב של הברקים, הקיטשיות של המילים, כל אלו מוציאים ממנו את זה. הוא משלים עם הטיפות האחדות שנופלות על פניו, וממשיך לעשן את הסיגריה ולכתוב מילות אהבה פאטתיות שלא מיועדות לאף אחת באמצע שדה קרב. הוא יודע שהמילים שלו לא ישנו כלום, הוא גם לא רוצה. הדבר האחרון שהוא רוצה זה שמישהו יתן למילותיו משמעות. המילים שלו, שייכות רק לו, בכתב מרושל לא מוקדשות לאף אחת, קיימות בתוך הרעש והשקט של האנדרלמוסיה, של סוף העולם. בין הטיפות והברקים והרעמים והקור רק שם הן קיימות.
המילים שלו נשארו שם בשבילו, במחברת מצהיבה חצי קרועה, מלאה במילות אהבה. מילות אהבה שקיימות רק בשבילו, בין הרעש והשקט של האנדרלמוסיה והסיגריה שבטוח אין בה משהו מיוחד.
כי מה שנשאר לו חוץ מלכתוב?