שלום!
קוראים לי שמרית, אני בת 13.5 ויש לי הפרעת אכילה.
זה התחיל כשהייתי בכיתה ו', ממש קטנטונת. למדנו קצת על תזונה בבית הספר, ושיעורי המדעים הוקדשו לתזונה נכונה וספורט. על הפרעות האכילה לא דיברו איתנו. לא אמרו לנו שגם להיות רזה מדי זה לא טוב- הראו לנו רק צד אחד.
זו הייתה טעות, אם תשאלו אותי.
אני זוכרת עד עכשיו את הוויתור הראשון שלי, ה"שליטה" הראשונה שלי. זה היה בפארק, כשהייתי עם חברה ואמא קנתה לשתינו דליי פופקורן. הוא היה ממש טעים והכל, אבל הרגשתי כל הזמן שעדיף יהיה אם אוותר עליו. אחרי הכל הוא מלא שמן, מלא קלוריות והוא גם בכלל לא בריא... אז במקום לסיים, זרקתי אותו באמצע.
בהמשך, היו לי עוד כל מיני וויתורים קטנים כאלה: במקום ארטיק שוקולד גדול ושמן, בחרתי בארטיק פירות. במקום פאנטה, בחרתי דיאט קולה. כששיחקנו במשחק עם שוקולד בבית הספר, נתתי לחברה את כל השוקולד שזכיתי בו. ובהמשך אפילו התגברתי על ריח של פיצה, וויתרתי על ארוחה במקדונלדס, נמנעתי מלבקר במקס ברנר...
הרמז הראשון שההורים שלי קיבלו היה כשרטנתי שאני רעבה.
"אז תאכלי." זו הייתה אמא.
"אבל אכלתי ארוחת בוקר לפני שעה... כמה בנאדם יכול לאכול?"
הנורה האדומה הודלקה.
סכנה.
אמא לקחה אותי לרופא. הרופא שקל אותי וגילה שירדתי קילו וחצי (!). ממש לא התביישתי, להפך. לא הרגשתי רע עם עצמי. והמטרה: לרדת עוד, עוד, עוד, בלי להפסיק, בלי להכנע לפיתויים, ללחצים...
למרות שאמא הייתה מודאגת, המשכתי להוריד. זרקתי סנדוויצים בבית הספר (הוויתור הקלאסי) הורדתי את כמות הארוחות ונמנעתי ממאכלים עתירי קלוריות.
מדי פעם, מרוב הרצון לשלוט ולהחליט, הרגשתי שאני לא יכולה עוד. הורדתי את כל המחסומים ואכלתי בלי הפסקה. אתן בטח מכירות את התופעה בשם אחר- בולמוסים. כן, כן, היו לי בולמוסים, אבל לעיתים רחוקות מאד. כל כך כעסתי על עצמי במקרים הללו עד שצמתי יום שלם אחריהם. זו הייתה שיטת הטיהור שלי. אצל אחרות אלו הקאות, שילשולים ויש עוד אינסוף שיטות לטיהור הכל כך מלוכלך הזה.
השיא היה כשהחלפתי את ארוחת הצהריים שלי, שכללה פחמימות, ירקות ולעיתים שניצל- במרק של אוסם, שהכיל פחות מ-100 קלוריות מסכנות. לזה אמא כבר לא הייתה מוכנה, והחלטנו יחד שאלך לדיאטנית.
את הדיאטנית אני מתעבת עד היום. היא בכלל לא הקשיבה לי! היא נתנה לי תפריט שלא יכולתי, פשוט לא יכולתי לעמוד בו. כל שבוע, כשהיא שקלה אותי ואיימה לשלוח אותי לאישפוז, קיללתי אותה בקללות אחרות. אבל בלב, כדי שהיא לא תכעס.
החיים שלי הפכו לגיהנום: אמא ואבא היו כמו שוטרים, רק כעסו כל הזמן ושמרו שאני אוכל את התפריט שקיבלתי מהדיאטנית. אבל גם אז, מצאתי לעצמי טריקים ונמנעתי מלאכול. חשבתי רק על איך להוריד, איך להמנע, איך להציל את עצמי מהאוכל של התזונאית.
הראש שלי השתנה עם הזמן. קראתי מידע על הפרעות אכילה, למדתי על הנזקים ואפילו התחיל לנשור לי השיער. ידעתי שאם אני לא אקח את עצמי בידיים אז אף אחד לא יקח. לכן, במפגש הבא עם הדיאטנית, פשוט לא הסכמתי לבוא. הסברתי לאמא שלי שאני רוצה לבד. אמרתי לה שתיתן לי שבועיים- אם אעלה במשקל, אמשיך בדרך שלי, בכוחות עצמי, ואם ארד- אשלח לאישפוז בבית חולים במחלקה להפרעות אכילה. אחרי מאבק לא קל, הצלחתי. ומאותו רגע הייתי תלויה רק בעצמי.
הייתי להוטה להבריא, לחזור לחיים הפשוטים והיפים של פעם. הכנתי לי תפריט של -לא תאמינו- 1800 קלוריות. אולי זה נראה לכם כלום, אבל תשוו את זה ל-1000 קלוריות שאכלתי לפני שנה...
כיום אני ממשיכה להיאבק, לגמרי בכוחות עצמי. ואפשר לומר שאני אפילו מצליחה. עליתי 3 קילו, ולמרות שהדרך עוד ארוכה- אני אופטימית.
בנות, על תוותרו אף פעם. תלחמו, גם אם זה על החיים שלכן- וגם אם זה פשוט על משהו שחשוב לכן=]
שלכן,
המחלימה המאושרת-
שמרית
באותו הקשר אני רוצה לספר לכן על אליה. נערה בת 16 שמתה במשקל 27 ק"ג, אנורקסית.
אליה נאבקה עד יומה האחרון ותיעדה, בעזרת חברה שלה (היא כבר לא יכלה להקליד במחשב אפילו) את המלחמה שלה בהפרעות האכילה.
אליה נפטרה ממחלת האנורקסיה ב24.7.08
זה הבלוג שלה, אם אתן חושבות להיכנס למחלה הארורה הזו או שאתן כבר שם כדאי שתכנסו לכאן
אם עוד לא חתמתן על העצומה למען טיפול בהפרעות אכילה, חתמו למען אלפי בנות בארץ שמתקרבות למצב של אליה לחתימה לחצי כאן ושלחו לכל רשימות התפוצה שלכן!