האזעקה מתחילה ואני לא חושבת על עצמי. הצלילים החזקים נשמעים. אלו שעולים ויורדים וחודרים לכל בית חם בעיר הקטנה שלי שבמרכז הארץ. הם כמעט ומתעלים על המחשבות שנודדות אליו, אבל הם לא מצליחים. הוא הדבר היחידי שאני חושבת עליו כרגע.
מה עובר עליו עכשיו, ברגעים אלו, ברגעים שאימא דוחפת אותי מהסלון אל חדר המדרגות?
אני מנסה לדמות את הסיטואציה שעכשיו עוברת עליו, ואני מצליחה לראות אותה בבירור.
אני מצליחה לראות אותו בבירור, שם, בחולות של עזה, שוכב על הרצפה עם המדים המלוכלכים והצבעים על הפנים והנשק ביד. העיניים החומות-ירוקות שלו שהביטו בי כל-כך הרבה פעמים כעת מביטות באויב. היד שאחזה בשלי בחודש שעבר, כשחיפשנו מקום לשבת בו בחוף הים בשעת לילה מאוחרת כמו השעה הזאת, כעת אוחזת בקנה, מוכנה כל רגע להתקפה. ואני?
אני פשוט מצטופפת במקלט. העיניים שלי נעולות על השכנים ובעיקר על האימא שמפחדת ומצמידה אליה את ילדיה ואותה האימא כל-כך מעריכה את הדבר הפשוט ביותר הזה - לחבק את הילדים. אותה האימא דואגת רק לשלומם, כי רק הם שלה. אבל אותה האימא לא חושבת על האימא שלו. זאת שפגשתי לראשונה בחודש שעבר, החודש הרחוק הזה בו הכול היה כל-כך הרבה יותר טוב לעומת עכשיו. אני דיברתי עם אימא שלו בשעה שידו אחזה בגבי, וחייכנו אחת אל השנייה כאילו החיים תמיד יהיו כאלו טובים ובטוחים. לא ידענו איפה הוא הולך להיות ולא ידענו איזה גיהינום הוא הולך לראות. היא אפילו הביאה לי קרם פנים שהיא קיבלה במתנה, סתם כי היא לא משתמשת וכי יש לה רק בנים. המחווה הזאת עכשיו נראית לי כל-כך תמימה, כי היא פשוט לא ידעה, וגם אני לא. אבל הוא ידע, והוא אמר לי, אבל אני לא רציתי להאמין. אני חיבקתי אותו הכי קרוב שאפשר ואמרתי בקול הכי חלש שלי - "אל תדבר ככה, אין מצב שתהיה מלחמה", והוא חייך אליי ואמר שאני צודקת, ואחרי ששתקנו הוא אמר שהוא אוהב את זה שאני תמיד צודקת. אבל טעיתי, ואכזבתי אותו. אכזבתי אותו כי לא צדקתי, אכזבתי אותו כי פרצה מלחמה, אכזבתי אותו כי הוא עכשיו נלחם, והוא כבר לעולם לא יצא מזה כמו שהוא נכנס. הבום החזק שבשמיים מעיר אותי ממחשבותיי. כל דיירי הבניין קוראים את אותו ה- "יואו" שחוזר על עצמו בכל סוף אזעקה בכל החודש האחרון. הילדים של אותה האימא בוכים והיא מרגיעה. וגם אימא שלי מתחילה ללטף לי את הגב, אבל אני לא מצליחה להרגיש את זה ואני לא מצליחה להרגיש כלום. ה-"יואו" הזה כבר לא מרגש אותי, וגם לא הבכי, וגם לא הדאגה. אני כל-כך דואגת לו שאני לא מצליחה להרגיש שום דבר. והחוסר ידיעה... שיואו, כמה שהחוסר ידיעה הזה משגע אותי. ושלא נדבר על ההרגשה הנוראה הזאת ששומעים בטלוויזיה על עוד חייל שנקטף, אבל לא מוכנים עדיין לגלות את שמו, והמוח שלי כבר מתחיל להריץ סרטים שאולי הפעם זה כן יהיה הוא. וכשמוסרים את שם החייל... אני נושמת לרווחה. וכל פעם מחדש אני שונאת את עצמי על ההקלה הנוראה הזאת כי החייל שלי עדיין בסדר, אבל אהוב של נערה אחרת לא. אנחנו יוצאים מהמקלט וחוזרים בחזרה לבתים. כל שכן חוזר אל העיסוקים שלו ומנסה לשכוח מעשר הדקות האלו במרחב המוגן. 10 הדקות האלו בהן אנחנו מתחברים למציאות האיומה. אז עכשיו אנחנו כבר בבתים, הרחק מהמציאות, בתוך הבועה של המרכז, מדליקים את הטלוויזיה וצופים בשדרנים שמודיעים על האזעקה הזו ועל זה ששום נזק לא נגרם. עוד יירוט מוצלח של כיפת ברזל ששומרת עלינו.
אבל איך אפשר לחשוב על עצמנו, איך אפשר לא להגיד שום דבר על החיילים? על אלו שאין להם כיפת ברזל?
ופתאום, משום מקום, השדרן עובר לנושא אחר. להחלטה שרק לפני דקות אחדות התקבלה אצל הממשלה. ההחלטה שאולי הצילה את חייו ובוודאי עוד חיים של כאלו שאיני מכירה. החיילים יוצאים מהרצועה. וזו ההקלה הגדולה ביותר שחוויתי בכל המלחמה, בעיקר בגלל שעכשיו בקושי יש לי רגשות אשמה. והלילה אני מצליחה להירדם בקלות עם הרגשה שזורחת בתוכי, הרגשה של תקווה. וכשאני מתעוררת בבוקר מצלצול הפלאפון שלי ואני עייפה מדי בשביל להסתכל על השם של המתקשר, אני שומעת את הקול הבריא והשלם של אהובי שאומר לי - אני בדרך הביתה.
קרדיט: lola1234