"אנחנו יודעים איך לצאת!"
כשג'ייסון צעק את זה, רוז הרגישה בכל תא ותא בגופה שהם נחשפו.
התיש ניצב מולם באגרופים קמוצים. מאחוריו נפרש חניון ריק מאדם, אותו החניון שהיה ויהיה. רוז מעולם לא ראתה את התיש ככה, בצורה הזו, כשהוא נושם בכבדות ופניו אדומות מכעס. ריח מגעיל של זיעה חזקה עלתה לאפה של רוז, היא לא הייתה בטוחה מאיפה הוא מגיע - כי כולם, אבל כולם שם הזיעו. אבל היא כן הייתה בטוחה שראתה ניצוצות זיעה על מצחו של התיש.
משהו בהופעתו המרושלת והעצבנית נראתה כל כך מאיימת, כל כך… אנושית.
רוז לא ידעה איזה רגש מתעורר בה, גבורה או פחד. טוב נו, זה בלי ספק פחד.
רק המחשבה על לאבד את כל מה שהיא השיגה עד עכשיו… לא… לא! אסור לי, אסור לי לאבד את הכל… היא נשכה את שפתה התחתונה והיבשה. רק עכשיו כשעמדה מול התיש יחד עם חבריה היא הרגישה כל כך מגעילה, הבל פיה היה מסריח והיא לא התקלחה ימים! אולי שבועות!
או חודשים…
תחושת הזמן אבדה אצלה לפני הרבה מאוד זמן. היא לא ספרה כמה.
"מה - אתה - רוצה?" סיננה הודיה בכעס. מהמבט העצבני שלה ושל רוז היה אפשר להבין שבדיוק אותה מחשבה עוברת להן בראש, הן לא יאבדו את מה שהשיגו עד עכשיו!
רוז הסיטה את מבטה אל ג'ייסון… הוא היה נראה… זחוח. בטוח בעצמו. באיזשהו מובן זה גרם לרוז לרצות להעיף לו סטירה, אבל מצד שני זה כן הקל עליה. לפחות יש פה בקבוצה הזאת אחד שבטוח בעצמו.
מייק, לעומת ג'ייסון, היה נראה כאילו הוא רוצה לשאוג על התיש… ומצד שני היה משהו בעיניו שאמר: "אתה סיימת להפחיד אותי".
היא העריצה את זה.
"א-אתם! תחזרו! למשחק!" הוא שאג עליהם בשיניים חשופות, זה היה נראה ממש כאילו התיש מנסה לרסן את עצמו מלהגיב בצורה אלימה.
רוז רעדה.
"א-איך יצאתם? א-אני לא מבין… כל העבודה שלי, הניסוי לא הסתיים! אתם חייבים לחזור לשם!" הוא נראה כאילו לא ישן לילות ארוכים למרות שראו אותו לא לפני הרבה זמן. עיניו בלטו מחוריהן ושערו שתמיד סודר היטב על קרקפתו, היה פרוע.
"אנחנו לא חייבים כלום," אמר ג'ייסון בזחיחות וברוגע ושילב את ידיו. הלוואי שהייתי יכולה לתת לו סטירה… אבל רוז מצד שני לא יכלה להסתיר את הגיחוך בתוכה, נו… אוקיי, בעצם טוב שמישהו מעז לענות ליצור הזה!
הודיה שלחה לרוז מבט שואל… מה עושים עכשיו?
לא היה לה מושג.
כולם החליפו מבטים, אפילו ג'ייסון.
"תסביר." רוז אמרה בקרירות ובשקט מאיים. היא ידעה שעכשיו הכוח שייך לה, לה ולחבריה. "מה זאת אומרת ניסוי?"
"מממ!" התיש נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא התחיל ללכת הלוך ושוב לצדדים ולהעביר את ידיו בשיערו השחור. "הניסוי… הניסוי שבו נתתי לכם את הכוחות שלכם!"
"מ-מה?" גמגמה הודיה, היא הביטה בו במבט מלא תמיהה. כולם ידעו שעכשיו אין לו שום ברירה. הוא חייב לענות על השאלות.
"כן, אתם יודעים, שנים אני עובד על נסיוב שנותן כוחות על טבעיים," הוא שתק לשנייה,המבט שלו היה נראה לפתע אנושי בצורה מזעזעת. "כשסוף סוף הצלחתי ליצור את הנסיוב יחד עם עוד כמה מדענים, נאלצתי לנסות על עצמי ראשון. הם אמרו שטעיתי, שמשהו בחישוב לא מדויק…"
הוא תפס בשערו ונשם עוד נשימה עמוקה. נראה היה שקשה לו. חוסר הסכמה מצד החברה זה משהו קשה, הם בטח לעגו לו. זה כואב. אבל זה עדיין לא מסביר כלום. "אבל אני הייתי בטוח שזה עובד. שכרתי שותפים - בין היתר הדי ג'יי במסיבה שלכם - שיעזרו לי ל… לשתף פעולה עם כמה ילדים ל-"
"לשתף פעולה?!" ג'ייסון קטע אותו. "אתה נורמלי?! חטפת אותנו ותקעת אותנו באמצע שום מקום… ואתה מוכן להסביר מה עשית לנילי?!" הוא התעצבן, המילים שלו בערו, הוא התכוון לכל דבר שאמר.
התיש נאנח אנחת תבוסה ארוכה. "עליה הנסיוב לא עבד."
רוז הייתה מופתעת מהישירות, ויכלה לראות את זה גם על פני השאר. "ו… למה אותנו?"
התיש משך בכתפיו, "זה מה שיצא. איתרנו את הילדים עם הכי הרבה פוטנציאל,"
"כן… אולי פוטנציאל להיחטף!!!" ג'ייסון שוב קטע אותו, אבל התיש התעלם ממנו.
"בכל מקרה, כמו שעשיתי עם קטי וגאיה ושני החברים האחרים שלהם… פשוט קטי נשארה במשחק והיה עם זה סיבוך ענקי, בכל מקרה, הקבוצה שלהם לא ממש עמדה עם הכוחות ו… כן."
רוז פערה את עיניה יותר משידעה שהיא יכולה לפעור אותן. "למה אתה קורא לזה משחק?"
התיש נשף, לא היה לו כוח לשאלות המתישות שלהם. אבל גם לא הייתה לו ברירה. לפחות לא עכשיו.
"כי בעיקרון המטרה של כל הניסוי הזה הוא למצוא את האחד שיקבל את הכוח לרפא מחלות." התיש נשם עמוק, הוא נראה מובס הפעם, כמעט מעורר רחמים.
רוז נשכה את שפתה התחתונה. "למה?" היא לא ידעה מדוע יש במילה הזאת שאמרה כל כך הרבה כוח להרעיד את התיש. הוא ממש הצטמרר לשמע השאלה.
"כי… כי…" עיניו לא הישירו מבט אל אף אחד מהם, אבל מצד שני הן גם לא השפילו מבט. התיש כחכח בגרונו וזקף את כתפיו עד כמה שיכל, אבל ללא ספק רוז ראתה שהתנועה הזאת מוצפת בחוסר ביטחון.
"למה?" הודיה חזרה על שאלה של רוז, אבל בקול נוקשה ויציב יותר. לפעמים רוז העריצה אותה, איך תשומת ליבה נשארת ממוקדת על הדבר החשוב ומחשבותיה לא גולשות לדברים אחרים, תפלים. היא יודעת הרבה יותר טוב מרוז להבחין בין התפל לעיקר, ללא ספק, הודיה למדה זאת על בשרה.
"לפני שבע שנים, אשתי ילדה את הבן שלי. שמונה ימים לאחר מכן היא נפטרה בגלל מחלה שאין לה מרפא." התיש התחיל, הוא הרכין את ראשו אבל התחרט על זה מייד. "הרופאים אמרו שהמחלה הזאת עבר גם לבן שלנו."
הייתה שתיקה. דממת מוות.
אף אחד לא העז לפצות את פיו.
היה איזשהו רגע אחד שרוז חשבה לעצמה למה הם לא עוברים אותו. היא ידעה שהמחשבה הזאת עברה במוחם של כל אחת ואחד מחבריה, אבל מהר מאוד הגיעה התשובה.
פחד.
הם מפחדים ממנו.
רוז לא ידעה אם זה התת מודע שלה או לא, אבל היא ידעה שכל פעם שתשמע את הקול שלו, שתראה פנים דומות לשלו… היא תפחד. תרעד מפחד. היא הייתה בטוחה שהוא עשה להם איזה משהו פסיכולוגי… אבל עכשיו התיש היה כל כך שבור עד שהוא בקושי הצליח לדבר, בטח ובטח שלו להתחיל עליהם מניפולציות.
לפחות ככה רוז קיוותה…
"אני נשבעתי," התיש המשיך וקטע את השתיקה המאיימת שטמנה בחובה הבנה מחרידה. "אני נשבעתי לאשתי 24 שעות לפני מותה שאני אדאג שהבן שלנו לא ימות מהמחלה הזאת."
"אז מה עשית גאון? אה? יצרת נסיוב שנותן כוחות על? כי אני בטוח שהבן שלך שתקוע עם מחלה שיכולה להרוג אותו ממש ירצה להקפיא דברים או משהו כזה!" ג'ייסון אמר, היא נראה שהוא לא מאמין לתיש, אבל המילים החדות שלו גרמו לרוז להעלות חיוך קטן, כי היא הבינה אותו - היא הבינה את הרצון הזה להגיד כל מילה שיושבת על הלב אחרי חודשים של שתיקה, של בידוד, של עצב.
מייק דרך על רגלו של ג'ייסון בכוונה וסינן לו שיהיה כבר בשקט.
"תמשיך," רוז אמרה, היא בכל זאת רצתה לשמוע את המשך הסיפור של התיש, למרות שחלק ממנה היה כל כך מאויים ממנו.
"יצרתי נסיוב שנותן כוחות על טבעיים, וניסיתי אותו קודם כל על עצמי. הצטערתי כשגיליתי שאני לא זכיתי בכוח שכל כך רציתי לזכות בו, שהיה יכול לרפא את הבן שלי…"
"שהוא?" מייק שאל בקוצר רוח.
"לרפא מחלות," חיוך נפרש על שפתיו של התיש, אבל רוז ידעה טוב טוב שהוא רק מנסה להשרות עליהם תחושה של זה שהוא שולט בשיחה.
היא לא הייתה מוכנה להכניס אותו למוחה הפעם.
"ולמה לא פשוט ניסית, אתה יודע, ליצור תרופה?" המשיך מייק את שאלותיו.
"הרבה סיבות, אך בין היתר, הייתי צריך הרבה אישורים וחומרים ליצור את התרופה, ותאמינו או לא - כל מה שהייתי צריך בשביל הנסיוב נמצא ממש בהישג יד."
"אז מה שאתה אומר זה ש…" הודיה התחילה, בעיניה היה מבט מבין. "זה שאתה ניסית את הנסיוב כל פעם על קבוצת ילדים אחרת כדי לבדוק אם יתפתח אצלנו כוח לריפוי מחלות בשביל הבן שלך?"
התיש חייך חיוך מהוסס מעט. "בדיוק." הוא העביר יד בשערו ולקח נשימה עמוקה. "אתם מבינים? חלק מהכוחות מתפתחים בזמן השהות ב"משחק", בדיוק כמו שקרה לרוז שלנו" הוא שלח אליה מבט חסר פשר.
"אבל," לאט לאט רוז הרגישה איך קולו של התיש חוזר להיות אפל יותר ויותר, ואיך היא מתכווצת יותר ויותר. "אתם הרסתם הכל!"
"איך אנחנו אלה שהרסנו?!?!" הזדעק ג'ייסון.
"כי אתם עזבתם את המשחק עוד לפני שהוא נגמר!" הוא הסתכל עליהם בכזו שבריריות שרוז באמת ריחמה עליו ועל המצב שלו. אבל היא צריכה להילחם את המלחמות שלה, לא את שלו.
"שיהיה," אמר מייק בקשיחות לאחר כמה רגעים דוממים. "אנחנו עפים מפה ומדווחים עליך למשטרה!"
כל המבטים הופנו אליו בבת אחת.
"רגע!" רוז עצרה אותו. "מה עם שאר האנשים שהיו באולם?"
דממה.
"תענה לה," אמר ג'ייסון בקרירות. לא, הוא כנראה לא ימצא בליבו מקום לסלוח לו על הכל, לא משנה מה התירוץ שלו. לפחות לא עכשיו…
"ברחו. המסיבה נהרסה." התיש אמר, הוא נחת על ישבנו בחבטה, מיואש.
הודיה גילגלה עיניים, "כן כן, שיהיה. אנחנו עפים מפה." היא משכה בידה של רוז.
"חכו!" התיש נאנק בשקט כשעברו אותו.
רוז הבינה אותו, היא באמת הבינה את הקושי שלו, כי אם אלה היו הברירות שלה בתור אמא, היא ללא ספק הייתה עושה את אותו הדבר.
אבל זה היה מאוחר מדי.
ממש מאוחר מדי.
הם סיימו להקשיב לו.
הם סיימו לשחק לפי הכללים שלו.
הם סיימו לסבול.
עכשיו הגיע הזמן לצאת סוף סוף החוצה.
עכשיו הגיע הזמן לחגוג!