אני כל כך מתרגשת!!!! כן, זה הפרק אחד לפני האחרון (כתבתי את האחרון ואני לא יכולה לחכות להעלות אותו!!!) אני מקווה שאתן מתרגשות כמוני כי הנה זה באא! גיים אובר בייבי!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רוז עמדה שם, בעיניים רושפות ובאגרופים קמוצים. הכל היה כל כך ברור, משונן היטב במוחה. היא יכלה לראות את זה לנגד עיניה. בשלב מסוים התיש יעלם. זה הסיכוי היחיד שלהם.
הודיה תקפה ראשונה, היא כביכול לא הצליחה להחזיק את עצמה ושלפה נטיפי קרח מהאדמה החולית. ג'ייסון עצם את עיניו וריכז את הכוח שלו בה. התיש חייך, ברור שהוא לא ישאר לעשות את העבודה המלוכלכת.
ככל שהחיוך שלו נפרש על פניו כך לאט לאט עלו מן החול דמויות של אנשים, מלאים בגרגירים זהובים בוהקים - עשויים מהם. הנה הצבא שלו…
הוא יעלם בקרוב, עוד דקה… עוד שנייה…
אבל ברגע שהוא התחיל מעט להתערפל, הצבא שלו הסתער עליהם. הודיה שגרה לעברם גבישים חדים של קרח סגול ורוז עשתה אשליה שבה היא, הודיה, מייק וג'ייסון משתכפלים, בעוד ג'ייסון מחזק את כוחותיהן של הבנות.
למייק היה תפקיד לא פחות חשוב. הוא עשה את זה מעולה בפעם הקודמת, לכן הם סמכו עליו גם הפעם. מייק התכופף וזחל בתוך כל המון היצורים החוליים. כל פעם שעבר ליד יצור כזה נעתקה נשימתו, הוא היה בטוח שהוא שם לב אליו, אבל היצורים האלה כנראה היו מאוד טיפשים, הם לא הסתכלו למטה יותר מדי וההמון בהחלט הסתיר אותו.
ריח האשפה הציק למייק, הוא לא ידע להסביר את זה, אבל איכשהו נדף מהיצורים האלה ריח חזק של סירחון או ביוב… משהו שגרם לו חלחלה. מייק ניסה לאתר במבטו את התיש, משתיק את מחשבותיו שנשלחות למוחו זו אחרי זו כמו חצים למטרה.
הוא לא יכול לפספס אותו! אסור לו!
מייק זחל בדיוק למקום שבו התיש עמד קודם וראה בדיוק את מה שקיווה בכל ליבו לראות. דמותו של התיש הייתה מעורפלת ולא ברורה, אך מייק היה בטוח שזה הוא. התיש התקדם לעבר איזושהי גומה בחול, זו הייתה נראית גומה טבעית, אבל מייק לא היה בטוח שנוצרות בטבע סתם ככה גומות עגולות ומשורטטות להפליא. הוא נעמד בתוך הגומה, כופף את ברכיו ו…
האדמה בלעה אותו.
מייק הצטמרר, הוא רעד בכל גופו, כי שנייה לפני שהאדמה בלעה את התיש הוא שלח אליו מבט. מייק לא הצליח לפענח אותו, אבל הוא ידע שהוא ראה אותו. אוי לא אוי לא! מה אני עושה עכשיו?!
מייק נשם עמוק, הוא חייב לספר לשאר.
הוא הרגיש את הזיעה הקרה על מצחו בזמן שזחל שם על ברכיו המשופשפות, הוא רעד.
הפחד אחז בו. הוא לא אמור לפחד. הוא חזק יותר מזה.
אבל עובדה זו עובדה.
הוא מפחד.
הוא מרגיש לבד, הוא מרגיש שהוא לא מבין כלום והכי גרוע, הוא מרגיש שהוא לא יכול לעשות כלום עם זה. כאילו האדמה החולית שהוא מדשדש עליה שואבת ממנו כל אנרגיה, כל טיפת רצון לשינוי. הוא לא יודע מה קרה לו, מייק הרגיש כאילו כל מילימטר של כוח נשאב מתוכו…
"א-אני…" הוא נעצר לשתי שניות, לאט לאט היה לו יותר ויותר קשה לנשום. עיניו נעצמו למחצה כשהוא כבר ראה בבירור את הדמויות של חבריו. "ל-ל-לא…" הוא לחש כל כך בשקט, כמעט לעצמו. מייק נעצר כי סחרחורת שתקפה אותו גרמה לו לאבד כיוון.
אני חייב להגיע…
מייק ניסה להתקדם אבל הוא מעד. כאילו החשק נשאב ממנו.
הוא קיווה שמישהו ישים לב שהוא חסר… כי כרגע, הוא לא יכול לעשות כלום.
___
העיניים של רוז הוצפו דמעות, היא הייתה צריכה שנייה לבלוע אותן בחזרה. לא היה לה שמץ של מושג אם היא מתרגשת או עצובה.
רוז סרקה את סביבתה, ריח מבחיל הגיע לאפה. התוכנית… תזכרי את התוכנית!
נכון! אבל, השלב הבא בתוכנית זה שמייק מגלה איפה התיש… ומייק עדיין לא חזר. רוז עמדה שם דרוכה, מחכה ומצפה לראות את מייק זוחל מתוך קהל היצורים עם חיוך קורן ועיניי טורקיז נוצצות. רוז! אוף איתך! תפסיקי להיות אובססיבית לעיניים שלו! רוז נשכה את שפתה, כמעט חותכת אותה. זה לא הזמן.
אוףף! איפה הוא?? רוז תהתה בעצבנות הולכת וגוברת. עיני הדבש שלה הפכו כמעט לגמרי זהובות באור השמש המסנוור אז היא כיווצה את גבותיה כדי לראות טוב יותר. "ממממף!" רוז נהמה כשראתה שמייק לא נראה באופק. "למה אתה לא מגיע?!" רוז הייתה דיי בטוחה שמעולם לא רצתה לראות אותו יותר.
"רוז, האשליות שלך מתעמעמות," העירה הודיה שעמדה כמה מטרים ממנה בידיים מושטות ופנים מכווצות ממאמץ. הודיה שלחה אליה מבט חטוף שאומר: "תתאפסי על עצמך", זה נראה כמעט כאילו עיניה נוצצות בסגול.
"כן כן," רוז הנהנה ועצמה לשנייה את עיניה, כדי ליצור אשליות חדשות שיסיחו את דעת היצורים הטיפשים. ברור שהיצורים האלה הם הסחת דעת, הסחת דעת מהאחד והיחיד, התיש. הוא לא מזלזל בהם, הוא יודע שהם לא טיפשים ושהם בטח רוצים לעקוב אחריו… כנראה שבגלל זה הוא יצר את צבא היצורים הגדול הזה. "אני רק רוצה כבר שמייק יחזור ויגיד לנו איפה התיש… הוא נעלם להרבה זמן."
הודיה משכה בכתפיה, שפתיה הורדרדות התכווצו כששלחה פרץ גבישים סגולים וקפואים, מלכותיים כמעט, אל עבר המוטציות שיצר התיש. "בתור אחת שהתנשקה כל כך מוקדם עם מישהו אחר, את חושבת הרבה על מייק."
הריכוז של רוז התערער וכך גם שיווי המשקל שלה. "ממש לא, זה בגלל ה-" רוז נעצרה לרגע, היא הריצה לאחור בראשה את מה שהודיה אמרה לה. "רגע, איך את יודעת ש…" היא שאלה באיטיות והודיה קטעה אותה.
"אני יודעת." היא פסקה ואפילו לא זיכתה את רוז המהורהרת במבט נוסף. ניכר בקולה שהיא לא אהבה את הקטע עם ג'ייסון ומייק, אבל לא אמרה את זה. "אל תדאגי למייק, הוא יסתדר."
רוז הנהנה, לא התחשק לה להמשיך את השיחה הזאת. אני מקווה שהיא צודקת…
רוז החזירה את המיקוד לאשליות שיצרה. משהו לא הגיש לה נכון. "אני חושבת שאני אלך לבדוק מה עם מייק."
הודיה נאנחה ושלחה לעברה מבט מלא משמעות. "אנחנו צריכים אותך פה, את לא יכולה פשוט להחליט שאת הולכת."
"אבל אולי מייק צריך אותי," רוז השיבה ושילבה את ידיה, היא לא הבינה את הירידה הזאת במוטיבציה של חברתה, זה יעבור לה…
"טוב, תלכי אליו, אבל אני לא מבינה למה."
"בגלל…" רוז ענתה. "בגלל שהוא מתעכב ממש, והייתי בודקת מה נסגר באותה מידה אם זה היה ג'ייסון או את או כל אחד אחר! אנחנו מחכים פה מלא זמן עד שהוא יועיל בטובו להגיע, אני הולכת לבדוק פשוט מה מעכב אותו כל כך."
רוז התכופפה והתחילה לזחול בין היצורים עוד לפני שהודיה בכלל הספיקה לענות. בהתחלה היא לא ראתה כלום, אבל אז… היא איתרה משהו שונה שם… כן! זה מייק! אבל הוא פשוט שכב על החול ולא זז.
רוז התקדמה לעברו, היא לא ידעה שהיא מסוגלת לזחול כל כך מהר, חול שיפשף את ברכיה ויצר גומות קטנטנות בזרועותיה, שנהפכו לפתע למלאות באדמומיות. מה יש לו? רק שהוא לא התעלף, לא מספיק ג'ייסון…
אבל מייק לא התעלף, הוא פשוט שכב שם על הבטן בעיניים פקוחות למחצה. "מייק!" רוז קראה בלחש כדי לא להסב את תשומת ליבם של היצורים - הם לא הביטו מטה, אבל ליתר ביטחון. "מייק! מה יש לך?" היא התקרב אליו.
בשניה שמייק ראה את רוז עיניו נפערו. "א-אני לא מרגיש טוב…" הוא מלמל, הקול שלו היה צרוד וחלש כל כך שלקחו לרוז כמה שניות להבין מה הוא אמר.
"מה? מה זאת אומרת לא מרגיש טוב?" רוז נבהלה, שערה נצמד לערפה והיא חזרה לנשוך את שפתה התחתונה. "אנחנו צריכים אותך!"
עיניו התרוממו אליה בשתיקה, זיעה קרה עטפה אותה והיא יכלה לשמוע את ליבה פועם מרוב הלחץ. "רוז," הוא מלמל. "יש בהמשך גומה," מייק לקח נשימה עמוקה והתרומם לישיבה. הוא עצם את עיניו לרגע ארוך והמשיך, "התיש עמד שם ונעלם, כאילו החול משך אותו."
"אז מה אתה מציע לעשות? אני לא אלך לשם בעצמי, כולנו חייבים ללכת." היא לחשה.
מייק התבונן עליה בעיניים עייפות, הוא נראה חיוור וחולה. "אני אנסה להתקדם לכולם ואקרא להם, אבל את צריכה להמשיך ללכת אל התיש," הוא אמר.
המחשבה הראשונה של רוז הייתה שבתוכנית הזאת יש כל כך הרבה בעיות… "אבל למה אני? אתה יכול ללכת, אתה גם יודע יותר טוב איפה זה," היא נלחצה, הלב שלה פעם יותר ויותר חזק.
"רוז,"
"חוץ מזה, שמה אם שוב תתקע באמצע הדרך כי תרגיש לא טוב?"
"רוז…"
"אני לא רוצה להיות גם שוב לבד, הייתי לבד יותר מדי זמן ו-"
"רוז!" מייק סוף סוף הצליח להשיג את תשומת ליבה. הוא הסתכל עליה בעיני הטורקיז שלו, זה הרגיש לפתע כאילו ריחם המגעיל של היצורים התנדף, כאילו הם כבר לא בטעות נוגעים בהם או נתקלים בהם, כאילו זה רק רוז ומייק. היא ניסתה להעיף את המחשבות האלה מהראש שלה, אבל זה היה קשה מידי. "תקשיבי, ת תעשי את זה טוב? את לא לבד ליותר מדי זמן, אני סומך עליך." הוא אמר, ועוד לפני שבכלל הספיקה לענות הוא עקף אותה, והתקדם בזחילה לעבר הודיה וג'ייסון.
טוב, זאת רק אני והתיש עכשיו. שוב.
_
רוז התקדמה הרבה בזחילה, היא הייתה בטוחה שזה לא יגמר. היא דשדשה בין היצורים המגעילים וכמעט התעלפה מה… ניחוחות, נקרא לזה ככה, שיצאו מהם. הלב שלה לא הפסיק לפעום בחוזקה מרוב לחץ ואדרנלין. אוף! קדימה! אני חייבת להגיע לשם, איפה המקום הזה כבר?
רוז המשיכה לזחול כשהיא נושכת את שפתה התחתונה, עד שלפתע ראתה את הגומה שעליה מייק דיבר, "כן!" היא לחשה לעצמה וחייכה חיוך מלא גאווה עצמית. רוז התרוממה. מטרים מסביב לגומה לא היו בכלל יצורים. הסחת דעת טיפשית.
רוז התרוממה על ברכה, ואז קמה והלכה לעבר הגומה. "אז מייק אמר שצריך לעמוד על זה," רוז תיפסה באיטיות, היא הרגישה כאילו היא סרט. החול מתחת לרגליה הרגיש שונה, טובעני.
רוז התחילה לרעוד, לא היה לה שמץ של מושג למה היא נכנסת. בדיוק כמו שזה יכל להיות איזשהו שער ליציאה מן המדבר הזה, זה יכל גם להיות חול טובעני. הסרטים שרצו במוחה של רוז התגברו.
עד מהרה היא שקעה עד שכבר כל הירכיים שלה היו בתוך החול. היא קפאה והדבר היחיד שיכלה לעשות זה לסרוק את האופק.
הנוף המדברי כל כך יפה, ציורי, פסטורלי. הרים של חול, אולי טומנים בחובם סכנה, אולי איזשהו נס… מה שבטוח, החול מסתיר דברים, יש לו סודות. הוא מאזין, שומע, מקשיב… לומד את בני האדם, את טביעות רגליהם, כפות ידיהם. מחשבות, מילים, שקרים וכנות… הכל חבוי בחריצים הקטנים בין הגרגירים המיניאטורים של החול.
רוז כבר הייתה עד כתפיה שקועה בתוך החול הטובעני, זהו. כל שנותר לה זה לקוות. לקוות לטוב.
החול עטף כבר את צווארה. "חבר'ה!" היא צעקה בהחלטה של שנייה. "הודיה ומייק וג'ייסון!" היא לא ידעה למה היא צועקת, והיא ידעה מה הסיכון שהיא לוקחת בצעקות האלה, אבל היא פשוט לא חשבה על זה. "אני כאן!"
_
תוך שניות אחדות רוז הרגישה שהחול בולע אותה. כל הגוף שלה עיקצץ והתמלא בנימולים כמו של יד או רגל שנרדמה. רוז רעדה, איכשהו כשהחול עטף אותה ועקצץ בכל גופה, היא הרגישה לפתע שקריר לה.
בום!
רוז נחתה בחבטה על ישבנה ועצמה את עיניה בבהלה, צווחת הפתעה נפלטה מפיה. הרצפה שהיא נפלה עליה הייתה קרה, ומהמזג הנעים ששרר שם רוז יכלה לנחש שזה מקום ממוזג. היא פחדה לפקוח את עיניה.
"זה בסדר," היא שמעה קול מעומעם. זה היה כאילו הוא מגיע מרחוק, אבל מכל מקום.
רוז פקחה את עיניה בבת אחת אך בחשש, היא נשכה את פנים לחייה וכתפייה היו קפוצות ודרוכות. "לא…" היא לחשה ולאט לאט התרוממה על רגליה. "לא יכול להיות,"
זה היה האולם שבו הכל התחיל, המסיבה, האורות, הדי ג'יי.
המסיבה של הצופים.
רוז סרקה את המקום, כוסות מיץ היו מפוזרות על הרצפה יחד עם הרבה מרשמלואים וחטיפים. זה היה נראה כאילו כולם עזבו הכל וברחו.
משהו אבל היה שם מוזר לרוז, כשהיא חשבה על זה עכשיו לא יכול להיות שהסטיק לייטים כבו כל כך מהר, הם מחזיקים ל-24 שעות ואולי יותר. רוז התכופפה להרים אחד מהמוני המקלות הזוהרים הכבויים ששכבו על הרצפה הקרה של האולם. "וואו, איפה הם קנו את הדבר הזה?" היא לחשה לעצמה. "מביך לקרוא לזה סטיק לייט…"
רוז עזבה את הסטיק לייט והמשיכה לצעוד שם באיטיות. "יש פה מישהו? מי דיבר אליי קודם?"
עברו כמה שניות של דממה. רוז נשכה את שפתה הורדרדה, "אני לא מאמינה שאני פה שוב…" היא החזיקה את ראשה ועצמה את עיניה. המקום הזה הזכיר לה טוב ורע יחדיו, התחלה וסיום… הוא הזכיר לה דברים שלא ידעה, שלא ניחשה…
אוי, אם רק הייתה יודעת למה נילי תהפוך היא הייתה מחבקת אותה שוב ושוב ולא מרפה.
אם היא הייתה יודעת שהיא הולכת לא לראות לכל כך הרבה זמן את משפחתה היא הייתה נותנת לאמה עוד חיבוק ארוך כמו הנצח לפני שהייתה יוצאת.
אם היא הייתה רק יודעת שהיו עומדים לחטוף אותם היא הייתה מגיעה עם שאלות, מנסה להבין יותר…
"גם אני," הקול הבהיל את רוז, הוא הגיע מאחוריה.
זאת הייתה דמותה של נילי, היא זהרה בלבן. "גם אני הייתי משנה, אם הייתי יכולה."
נילי חייכה אליה בסבלנות, חיוך תמים, חיוך מבין. היא הייתה נראית כל כך בריאה ושלמה, לא הנערה הדקיקה והחולה שהפכה אליה. "אבל אני לא."
דמותה של נילי הסתובבה אחרונית ותוך כדי שצעדה, כמו מובילה את רוז אחריה, היא הבהבה.
רוז עקבה אחר הדמות, היא לא הייתה בטוחה אם זאת הייתה נילי אבל היא באמת קיוותה בכל ליבה שכן. "מה את עושה פה?"
"את יודעת," נילי השיבה מייד אך לא הסתובבה, היא המשיכה ללכת. "מה שזכרונות עושים."
"איפה התיש?" רוז שאלה בעדינות לאחר כדקה שהסתובבו שם. האולם היה גדול מכפי שרוז זכרה אותו, ריח של מיצים ממותקים הגיע לאפה והיא נזהרה מאוד לא לדרוך על כוסות או מקלות זוהרים שכבו מלפני הרבה מאוד זמן.
"בחוץ." נילי השיבה בתבונה. "ובקרוב גם את תהיי,"
רוז השתנקה. היא לא אמורה לחכות לחברים שלה? רגע, ומה זה אומר… כאילו, זהו? זה נגמר? היא חוזרת הביתה? זה מרגיש קל מדי…
"קשה לי להאמין," שיתפה אותה רוז. "את יודעת, אני מבינה שהתיש זומם משהו, אני פשוט לא מבינה מה."
נילי שתקה ונעצרה.
"אני זיכרון."
היא לחשה.
"מ-מה?"
"אני זיכרון."
היא חזרה בשקט מופתי. שוב, זה הרגיש כאילו הקול מגיע מכל מקום, אך עדיין מעומעם.
"איך…-"
"אני לא יודעת איך, טוב?!" נילי הסתובבה בבת אחת, זה הרגיש שסבלנותה פקעה.
"אה אה… סליחה…" רוז התכווצה. לפתע נילי נראתה מאיימת, גבותיה התכווצו וחיוך זדוני הופיע על פניה, בנוסף לכל מן כדורי אור משונים הופיעו בשתי כפות ידיה, אבל הדבר שהכי הלחיץ את רוז היו עיניה, שברקו בצורה… צורה שקשה לה להסביר. כאילו הפסידה כבר את הכל, ועכשיו מה שעליה לעשות זה לגרום גם לרוז להפסיד, או לפחות לא לצאת, אבל גם יותר מזה היה במבטה. כאילו היא חייבת.
"אני נפלתי, וגם את תיפלי רוז, את שומעת אותי?!" היא צרחה. רוז הנהנה בשתיקה מוחלטת. "את שומעת?!" נילי צעקה שוב.
לפתע, היא נפלה על הרצפה והתחילה לבכות. "לא… אני בסך הכל זיכרון… לא…"
רוז הייתה מבוהלת, היא הסתובבה בעדינות והלכה משם בצעדים מהירים ובלתי מורגשים… מה קרה הרגע?!
"רוז!" זה היה הקול של מייק שהתגבר על יבבותיה הבלתי פוסקות של נילי, או של הזכרון הזה… מי שלא תהיה.
"רוז, את פה?" זה הפעם היה קולו של ג'ייסון. הקולות העלו חיוך על שפתיה למרות שהיו רחוקים. "אני באה!" היא קראה לעברם והתקדמה במהירות, כמעט בריצה, לעבר הקולות.
כשראתה אותם עיניה של רוז אורו. "אנחנו ככה קרובים מלצאת," לחשה להם בחיוך דק, שומר סוד.
"כן! מסתבר שהדרך החוצה הייתה כל הזמן מתחת לאף שלנו…" הסכימה הודיה, "אבל אנחנו חייבים למצוא את התיש…"
"מה דעתכן, ליידיז, שנצא מהאולם קודם?" הציע ג'ייסון. "לא אכפת לי מהגדי הזה כבר…-"
"תיש ג'ייסון…" הודיה נאנחה וגילגלה אליו עיניים.
ג'ייסון צמצם את עיניו. "תיש, גדי או אנטילופה. שיהיה מה שבא לו מבחינתי, הנקודה היא שכבר לא אכפת לי!!!" הוא צהל בחלק האחרון של המשפט. "אנחנו חופשיים!"
הוא ומייק התחילו לרוץ לעבר היציאה. כן. פשוט לרוץ ביחד בלי שום תיאום מראש או אזהרה.
"או מיי גאד," הודיה צחקה והסתכלה על רוז המתפקעת.
"כן…" אמרה רוז אחרי שנרגעה קצת. "אנחנו באמת אשכרה יוצאים מפה."
הודיה הסתכלה עליה בעיניים אפורות נוצצות. "בנות!" מייק קרא להם והסב את תשומת ליבן. הבנים עמדו ליד הדלת, מוכנים לפתוח אותה לרווחה. "אתן מתכוונות לצאת גם או להישאר?"
"כן!" הסכים ג'ייסון. "כי אנחנו לא חוזרים בשבילכן!"
רוז שלחה להודיה מבט נרגש, לא היה אכפת לה מכלום יותר. אני עומדת ל צ א ת !!!
ההתלהבות הכתה בה כמו גל עצום שמתנפץ על שובר גלים איתן. היא התקדמה בהליכה מהירה, כמעט ריצה אל עבר הבנים. "המשחק נגמר!"
"כן!" מייק עשה תנועת ניצחון וג'ייסון המשיך, "גיים אובר בייבי!" הוא והודיה החליפו כיפים בידיים רועדות מהתרגשות וציפייה.
זהו זה. הם ביחד, ארבעתם. מחליפים מבטים נרגשים ובעיניים נוצצות, מוכנים למה שזה לא יהיה שמצפה להם שם, הם פתחו את הדלת לרווחה.
התיש עמד מולם זועם.