גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

תמיד חלמתי לעוף - פרק 23 חלק א': הקרב הסופי

אז עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהעלתי - שינוי קטן בתכנית, יהיו עוד שני פרקים לפחות בנוסף לזה --- אני מרגישה לא החלטית חחחח (זה יצא פרק דיי ארוך)

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
יולי 15, 2022 15:11
photo

לפרק הראשון>>

לפרק הקודם>>

"אוקיי, יש דבר אחד שאני לא מבינה," אמרה הודיה וחתכה את הדממה, הקול שלה רעד ונשבר כאילו ניפצו אותו עם פטיש. היא משכה באפה וניסתה למקד את מבטה עם עיניה האפורות כמו ענניי סופה, אבל בכל זאת היה בהן קמצוץ ירוק, כמו הדשא הצומח לאחר הסופה - חזק יותר, איתן יותר ובריא יותר.

לדעתה של רוז, היה בזה משהו שתיאר את הודיה, ברגע המסוים הזה, שהקול שלה נשבר כמו השבירות בחייה האישיים, שם נפגעה כל כך הרבה מעצמה וממשפחתה - ההורים שלה התגרשו. רוז ידעה שאמא של הודיה לא רצתה את זה, היא הייתה מוכנה לשים את זה בצד כדי לא לקרוע את המשפחה, אבל אביה חשב אחרת.

ברגע המסוים הזה שהיא הסתכלה לתוך עיניה ובחנה את הצבע שלהן. הסופות שעברה הודיה כל חייה והצמיחה שאחריהן. רוז אהבה את הודיה בכל ליבה, לפעמים יותר מדי… יותר מדי עד שהן התחילו לריב כי חסר לשתיהן האיזון הזה, הן פחדו לאבד זו את זו, שהגורל יגרום להן לאבד זו את זו - אז הן עשו את זה בעצמן, מתוך הפחד.

"מה את לא מבינה?" רוז הפסיקה לבכות, אצבעותיה עזבו את פניו של ג'ייסון ומבטה כבר מזמן חלף ממנו. עיניה סרקו עכשיו גם את מייק, העיניים האטומות שלו. כמעט קשה להאמין שלא הכירה אותו קודם, לפעמים היא הייתה רוצה לבוא אליו ולצעוק לו את כל מה שהוא בשבילה, אבל אין את ההגדרה של זה במילים - זה משהו אחר, לא מילולי. לא חבר או ידיד, מישהו שחשוב לה כל כך למרות שהוא רחוק ממנה. סוג של קשר בין בן אדם למישהו אחר, כאילו היא מותחת חבל בינם שלא יקרע לעולם. ללא מילים.

גם אם היו מילים לתאר את מה שהיא מרגישה כלפיו, היא לא הייתה באה אליו וצועקת את זה לעברו. היא לא מסוגלת. היא צריכה חיבוק, ממנו, מהודיה או מג'ייסון… אפילו מליבי. היא צריכה לחבק מישהו, להריח את הריח שלו עד שיכרון חושים ולהרגיש על גבה את המגע החמים של זרועותיו. "הודיה," היא לחשה וחיוך עלה לאט לאט על פניה, כאילו תופס לו מקום נחמד להתפרש בו, קטן, אבל מביע כל כך הרבה. כמו למשל מבט מובך, או ציחקוק או גלגול עיניים - שהם לכאורה חסרי משמעות, אבל מלאים בתוכן ובאיזשהו מסר שמסתתר מאחוריהם.

"הודיה, אנחנו נצא מפה…" עיניה של רוז היטשטשו מהדמעות שהתחילו אחת אחרי השנייה להציף אותה, היא כבר לא הצליחה לראות את המבט של הודיה, רק את הדמעות שזולגות זו אחר זו ומחממות את לחייה. "אנחנו… - עוד היום," הקול שלה נשבר כמו זרד בידיו של ילד.

"ו…" מייק פצה את פיו לפתע, נראה מופתע ומבוהל, אבל יותר מכל, הוא נראה מאושר ולא מאמין. שום דבר בפה שלו לא השתנו, שפתיו לא התעקלו לחיוך, זה היה כאילו פניו לבשו צורה אחרת, איזשהו ניצוץ התווסף לעיניו כאילו עמדה לידו פיה קסומה והוסיפה כוכב שביט לעיניו… עוד כוכב ועוד כוכב, עד שעיניו יאירו ויזרחו כמו השמש או כמו הירח בלילה אפל. "ו… מה עם ג'ייסון?"

ליבה של רוז פעם כמו שמתופף מכה על התוף בקרנבל, החיוך שלה רק התגבר יותר ויותר, היא הרגישה שהוא נשפך מהעיניים שלה  - למעשה, הוא באמת נשפך מהעיניים שלה, בצורת דמעות. דמעות אושר.

"ג'ייסון," היא חזרה על שמו בהתרגשות. לא להאמין שזה הילד שהיה לה קראש עליו לפני שכל זה התחיל, כל כך הרבה השתנה, הרגשות שלה - מרב שהיו רבים - נדחסו אחד בשני והתערבבו זה בזה. יש רגע אחד שמאוד זכור לה, שקרה עוד כשרק התכוננה למסיבה של תנועת הנוער. היא חשבה על רגשות, מה מרכיב את הביטחון העצמי, או את העצב, את האושר או את הכעס. עכשיו היא הרגישה שהיא למדה מפה שלמה של רגשות, לא מפה, ספר שלם על רגשות… למדה ושיננה טוב טוב, שחס וחלילה לא תשכח, מה גם שלמדה את זה על בשרה, או אולי יותר נכון - על שפתיה.

"ג'ייסון יתעורר עוד מעט," היא אמרה בהתרגשות, האור קורן ממנה החוצה, את זה כולם יכלו לראות. אולי האור הוא לא כמו הרגשות, הוא לא רק בתוך הלב, הוא לא מסתפק במקום אחד קטן, הוא מופץ לכל עבר ולכל כיוון, ככה ככל שהוא יותר גדול. "ני-נילי אמרה לי," רוז המשיכה. "לא טעיתי, היא הייתה בתוכו. " היא סיפרה, כמעט לעצמה. "הודיה," רוז הרגישה שהיא חייבת לעשות את זה, היא לא מסוגלת לשמור בתוכה את הפצצה הזאת, הפצצה שהתפוצצה, וההריסות האלה בתוכה רק מחרבות את הכל עוד יותר ועוד יותר.

"כן?" הודיה שאלה בשקט אבל בעניין.

"אני מצטערת."

 

הייתה דממה.

שקט מוחלט.

ואז? ואז הודיה התחילה לצחוק. זה התחיל מחיוך קטנטן, ואז גיחוך, ואז צחוק של ממש.

"מ-מה?" שאלה רוז. "למה את צוחקת?"

"זה צחוק של הקלה," נאנחה הודיה. "כל כך חיכיתי שתגידי את זה כבר, זה כירסם אותי מבפנים…" היא המשיכה לצחקק, זה גרם גם לרוז לשמחה, לא לכזאת רגשנית - כי לא הכל חייב להיות מרגש ומלא. זה גרם לה לשמחה מלאת הקלה, כאילו נפלו, זו אחרי זו, אבנים מהלב שלה, אולי הן היו האבנים האלה שהרכיבו את החומות שגוננו עליו - הרי לכולנו יש חומות… ואולי זו הכוונה כשאומרים שנפלה אבן מהלב - שנשברה חומה, אבל במובן הטוב של המשפט.

"רוז תסתכלי עליי," הודיה אמרה לה והסתובבה עם כל גופה לעברה. "תקשיבי לי, אנחנו עברנו פה זמן מטורף, לא משנה עם מה נתמודד - אנחנו נעבור את זה ביחד… לא אכפת לי מה!" היא שלחה מבט חטוף למייק. "תקשיבו, אנחנו מטורפים! באמת! את יכולה אשכרה לעוף וליצור אשליות, אני יכולה להקפיא," היא אמרה בגאווה. "וזה לא קרח רגיל, הוא גם סגול," היא ציחקקה, ובזווית העין זה גרם גם למייק לחייך. אפילו, רוז קיוותה שהיא לא דמיינה, אבל יכול להיות שגם לשפתיו של ג'ייסון הוגנב חיוך זעיר. "מייק," הודיה נאנחה וכיווצה את גבותיה, כאילו משתוקקת לספר לו את הערך שלו - כאילו הוא לא מכיר בו. כאילו היא יודעת משהו עליו שהם לא. "אתה שולט במזג האוויר לפי מצב הרוח שלך! אתה רוצה להגיד לי שזה לא מטורף?!" היא ציחקקה.

"ג'ייסון, אני לא יודעת אם אתה ער או לא, אבל…" היא נשענה אחורנית. "אתה אשכרה מגביר ומחזק כל אחד מהכוחות שלנו כשאתה משקיע בזה קצת מאמץ! נו, חבר'ה שכן יכולים לדבר, זה לא אחד הדברים הכי מגניבים ששמעתם עליהם?"

"אם הוא היה יכול לחזק ככה גם את הכישרון שלו בכדורגל זה היה נחמד," מייק התלוצץ בשקט. הרוח השמחה של הודיה חדרה לתוכו… וואו, יש!

כולם צחקו.

"מ-מייק," זה היה ג'ייסון, הוא דיבר לאט וכחכח בגרונו. "שוב התבלבלת ביני לבינך?" הוא פתח את עיניו לחריץ קטן וחייך בשובבות קצת.

"ו…" רוז תהתה לרגע בשקט, "מה עם ליבי?"

הודיה יישרה אליה מבט שלא יכלה לפענח. "מה איתה?"

הייתה שתיקה מביכה עד שג'ייסון קטע אותה. "רגע, חכו שנייה, מה בעצם קרה פה עכשיו?"

רוז נתקפה פרץ צחקוקים. "אז גילינו שהילדה הזאת הייתה נילי והיא בעצם דיי הייתה בתוכך ו…-" רוז עצרה את עצמה כשהבחינה במבטו ההמום. "טוב, לא נורא, סיפור ארוך," היא משכה בכתפייה.

"כן, אבל…" תהה מייק. "איך את יודעת שנצא מפה?" היה רגע שבו היה אפשר לחתוך את המתח עם מספריים, כמו בסרטים.

"אה! ואת זה לא חשבתם לספר לי!"

ו… ג'ייסון קטע אותו.

"כן כן," אמרה הודיה והביטה בו. "אנחנו יוצאים מכאן."

"אבל איך?" מייק שאל שוב. כולם חיכו בציפייה לתשובה של רוז.

היא הרגישה איך כל העיניים נעוצות בה, כל זוג עיניים מספר סיפור אחר עם חוויות שונות ונקודת מבט שונה. גם זוג עיניה שלה מספר סיפור. על ילדה, שתמיד חלמה לעוף.

 

"אתם זוכרים," היא פתחה. "שממש ממש בהתחלה התיש כלא אותנו בחדר?"

אמנם הייתה שתיקה, אבל כולם הנהנו. צל של פחד ושינוי חלף בעיניים ונצץ במבטם.

"ואז משכנו את המנורה בתקרה…" קולה היה רגוע ודמיננטי והיא ישבה בגב זקוף. "ואז הצלחנו לצאת משם. זה קרה בגלל סיבה כלשהי, שהתגלתה לי." מבטה רפרף עליהם. "בזכות נילי, אני יודעת שזה הכוח של התיש, אני עדיין לא בטוחה במאה אחוז מה הוא, או למה הוא עושה את זה, אבל אני כן יודעת מה כוח שלו - וברגע שאתם תדעו זה יראה לכם הרבה הרבה יותר הגיוני."

הודיה נשכה את שפתה התחתונה במתח ומייק תופף על ברכיו באצבעותיו, רק ג'ייסון נראה הכי פחות מבין מה קורה שם, אך הוא לא הוציא מילה מפיו. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," רוז עצמה את עיניה לשמונה שניות בדיוק, היא ספרה. "נילי סיפרה לי ש…" היא המשיכה, יודעת בדיוק מה היא עומדת להגיד… כל מילה, כל משפט… כל הסבר. בדיוק במקום.

חיוך טיפס על פניה כשנזכרה בזה שהם יצאו מפה, הוא עודד אותה כמו זריחה או נקודת אור בחדר חשוך.

"נילי סיפרה לי שהכוח של התיש הוא ליצור חדרים ומקומות סגורים, מה שהוא עושה זה בעצם גם סוגר על עצמו, אתם מבינים?" רוז אמרה, ניצוץ של אש בער בעיניה. "נגיד, מה שקרה לנו בחדר שבו הוא כלא אותנו בהתחלה, גם הוא היה שם ולא יכל לצאת, לכן הוא עמעם את האורות שלא נבחין בו משתמש ביציאת המילוט שהוא תמיד תמיד יוצר, כי אחרת גם הוא לא יכול לצאת, מבינים?"

היה זה הפעם ג'ייסון שהנהן באיטיות. "כן!" הוא קרא לפתע. "מייק, אתה בטח ראית אותו יוצא מה…"

"מנורה!" מייק המשיך אותו.

"כן! בדיוק," אמרה רוז. "המנורה הייתה פתח המילוט שלו, הוא היה צריך למשוך בה כדי לצאת החוצה וזאת הסיבה שהוא עמעם את האורות."

"וזה מה שאומר…" אמרה הודיה בהבנה מתגברת, "שיש גם מפה דרך מילוט!"

"כן!" רוז כבר ממש התלהבה, וכך גם חבריה. "כמו בכל החדרים… למשל קרה לי שגאיה חטפה אותי, רק שתינו, אבל בעצם זה לא היינו רק שתינו, גם התיש היה שם כי הוא זה שיצר את החדר! גם המקום הזה וההילות האלה שגאיה וקטי דיברו איתנו עליהם, הכל זה התיש יצר!"

"וואי, כן! אנחנו נצא מפה! אבל… איך נמצא את הדרך מילוט?" שאלה הודיה.

רוז הסתכלה לצדדים בערמומיות, היא כבר ידעה טוב מאוד מה לעשות. הייתה לה תוכנית ברורה בראש.

___

 

אש התפשטה שם בכל מקום, מציאותית ואמיתית… כמעט לגמרי. אש צועקת וזועקת וקוראת בצבעיה החמים והלוהטים. היא גדלה והתעצמה, ככה באמצע מדבר ריק ושומם פרצה להבה ענקית!

והיה שם עוד משהו… קול של פצפוץ כמעט ממעמקי האש מזדחל לו בחול… לפתע, גבישי קרח ענקיים פרצו ממעמקי האש, אבל היא נשארה בוערת. גבישים חדים כמו סכינים ומבריקים כמו חרבות, שלופים אל עבר השמים, כאילו אומרים בגודלם ועוצמתם "תזהרו". גבישים סגולים.

אבל כמובן שזה לא היה רק מחזה מטורף לעיניים, גם חוש השמיעה הצטרף לחגיגה כשרוח עוצמתית שרקה וקראה בקול, מייללת ובוכה, ככה שכולם ישמעו אותה.

הכל היה מלא עוצמה וכוח.

 

מאחורי זה עמדו שני נערים ושתי נערות. כל אחד מהם עוצם עיניים, ממוקד, בטוח בעצמו. סבלני.

 

"מה זה?!"

זה היה הקול המבוהל של ליבי.

רוז אמנם לא ציפתה לה, אבל ידעה שהיא עלולה לצוץ. לכן הם נערכו לזה.

"עלינו עלייך, ליבי." אמרה רוז בעיניים עצומות ובריכוז אינסופי.

"נכון," אמר מייק.

זוכרת? הקול של רוז הדהד בראשה של הודיה לפני שאמרה את המילים שהייתה אמורה להגיד. אם זאת טעות, אז לא יהיה לה אכפת, נמצא פתרון לפייס אותה, אבל זאת לא טעות. את חייבת לסמוך עליי הפעם.

"אנחנו יודעים הכל." אמר ג'ייסון. זה תורה של הודיה עכשיו, חשב. אני מקווה שהיא תצליח…

ארבעתם היו עצומי עיניים ומרוכזים, כך שלא יכלו לראות את ליבי, אבל הם זיהו את הקול שלה ואת הבהלה ששכנה בתוכו.

"על מה אתם מדברים?!" היא קראה.

"על זה ש…" אמרה רוז, מאפשרת להודיה לסיים את המשפט.

הודיה לקחה נשימה עמוקה וכמעט בלתי נראית, מקווה שליבי לא תראה את ההיסוס שלה. "על זה ששיקרת לנו, ליבי." אמרה בכעס. "או יותר נכון… גאיה."

 

הייתה שתיקה מתוחה, זה היה הימור, אף אחד לא היה בטוח שזאת באמת גאיה - גם לא רוז. אבל ממה שהיא הצליחה להבין מנילי זאת כנראה היא.

השקט שלף ציפורניים, רוז לא ידעה שהוא יכול להיות כל כך מפחיד, היא תמיד התפללה לשקט, לדממה… אבל זה לא מה שציפתה לו. זה היה מלחיץ והמתח שרר באוויר כמו אפלה בחדר חשוך.

כשנילי סיפרה לה את זה, החלקים במוחה של רוז התחילו להתחבר - רק אחרי שגאיה וקטי נעלמו ליבי הופיעה… ואולי זה הגיוני, אולי הכוח שלה הוא גם לשנות צורה וקול… אולי בגלל שקטי מתה.

הן אהבו אחת את השנייה.

הן שמרו אחת על השנייה.

הן כמעט היו בן אדם אחד… הן יכלו לחיות חיים כל כך מאושרים יחד… אבל… בגללו…

בגללו האושר הזה נגנז מהן!

זה רק העצים את הכעס של רוז על התיש.

מעניין.

מעניין שלא פגשה אותו כל כך הרבה זמן אבל הכעס שלה עליו רק גדל.

"איך את יכולה לחשוב דבר כזה?" הסתייגה ליבי.

"אין לך מה להכחיש…" אמר מייק בטון לוחש אפל.

"טוב!" נשמעה עייפות בקול שלה. ידעתי! רוז חשבה לעצמה וחיוך זעיר טיפס לפניה. אף אחד לא יכול להיות מישהו אחר כל כך הרבה זמן ולהחזיק ככה מעמד… איזה מזל שהכוח שלי הוא לא לשנות צורה… זה היה מכניס אותי לתסביכים עם עצמי. אף אחד לא יכול להחזיק הרבה זמן בהעמדת פנים שהוא מישהו אחר.

וזה תמיד תמיד נגמר רע.

"אתם צודקים," היא לחשה בקול כל כך עדין וחלש שרוז בקושי שמעה, או בכלל הבינה למי הקול הזה שייך - לליבי או לגאיה. "אותי היה לכם קל להביס," היא המשיכה את דבריה. הטון שלה התגבר אבל הוא היה נשמע כל כך עייף וכל כך כל כך מותש. "כי אני עייפה, מובסת ואין בי יותר כוחות להחזיק מעמד…"

אני יודעת שהוא פה, התיש בטוח פה! הוא יצר את המקום, סימן שהוא פה… הוא חייב להיות פה…

"אבל מולו… יהיה לכם כבר הרבה יותר קשה להתמודד, הוא חזק יותר ומנוסה יותר."

זה העביר ברוז צמרמורת.

"אם הייתי יכולה, הייתי עוזרת לכם.

אבל אני אומרת לכם את האמת," היא כמעט בכתה, הקול שלה היה שבור. "אני באמת באמת לא יכולה…"

 

רוז השתנקה.

מהמילים של גאיה וגם, גם מעצם העובדה ש…

הנה

התיש

בא.

רוז עצרה את האשליה שיצרה ועשו כמוה גם השאר. "אני לא מפחדת," היא סיננה לעצמה כשערפל הופיע ואפף הכל עד כדי כך שהיא בקושי יכלה לראות את ג'ייסון, הודיה ומייק.

"אני לא מפחדת!"

היא הוסיפה עוד משפט לערימת השקרים. מקווה שאם תזייף את זה, דברים באמת באמת יקרו כמו שקיוותה.

למרות שהתווספו לערמה עוד ועוד שקרים, נערמים אחד על גבו של השני… האמת הזדחלה ביניהם - כמו מחט בערימה של שחת. מלחששת, משתדלת להחזיר את האמונה של רוז למילים שיוצאות לה מהפה…

"לא משנה מה," היא שמעה קול לוחש לה, רוז כבר לא הייתה בטוחה למי הוא שייך, המוח שלה לא היה צלול במיוחד כרגע. "אנחנו ביחד."

זה היה ג'ייסון.

רוז הסמיקה, היא לא ידעה איך להגיב למצב. היא שלחה אליו מבט חטוף, אבל עיניה קלטו את מייק שזע באי נוחות במקומו… היא רצתה ללכת לחבק אותו, אבל…

"בוא נעשה את זה," היא חייכה לג'ייסון.

 

"נו נו נו," הקול הזה, הקול הזה שרוז מצד אחד כל כך השתוקקה לשמוע ומצד שני כל כך פחדה ממנו… הקול הזה עכשיו הגיע לאוזניה ושבר את המחסומים, ניפץ את קירות הזכוכית והשתיק את רעשי הרקע. "אז אני רואה ששתיים מהבנות שכרתתי איתן ברית בגדו בי," הקול שלו הדהד בכל מקום, אבל רוז לא ראתה זכר ממנו. הוא פה… אני מרגישה את זה, אני בטוחה בזה.

"כמה כואב…." הוא אמר בטון דרמטי, ואז…

ערפל שחור וכהה אפף איזור מסוים בדיוק מול רוז… לא! גאיה נשענה שם על החול, עייפה ומותשת… בדיוק איפה שהערפל השחור נוצר. הוא כיסה אותה ולקח אותה! רוז לא הייתה בטוחה ששמעה את זה, אבל כמעט נשבעה ששמעה את התיש מסנן, "זה מה שקורה לבוגדים."

הערפל התעבה והתפשט עד שהיה אפשר לראות מבעד אליו צל של בן אדם, אם אפשר לקרוא לתיש "בן אדם".

"אתה טועה!" רוז הזדעקה עוד מלפני שהערפל הספיק להתפוגג לגמרי.

"למה?" הוא הרים גבה, ניכר בבירור במבטו שהיא הרסה לו את הכניסה המלחיצה שהוא תכנן לעצמו.

רוז חשבה לרגע, כל מה שעברה… כל הפרצופים והפנים שראתה הופיעו לנגד עיניה. היא לא תאכזב אותם. לא הפעם. "בגלל שאתה סחטת אותם!" היא אמרה, האש בעיניה בוערת והרעד צורם ועובר בכל גופה.

"תמשיכי," הוא אמר בשקט אבל בחוזק, כאילו היא לעולם לא תצליח לשבור את מנהיגותו.

"ב-בגלל שאתה לקחת אנשים מאושרים והרסת להם את החיים!" היא דיברה מתשוקה, מדם ליבה… כאילו לא יכלה לשאת את זה עוד, את הכאב שנגרם לאנשים - את הכאב שנגרם לה! "אתה באת ולקחת ילדים - אשכרה ילדים! שמעולם מעולם לא פגעו בך, עם צרות שונות ובעיות שונות, עם רגעים שונים, אהבות שונות וחיים שונים… ואתה באת והרסת להם את החיים - ואז, יותר גרוע אתה גם מנסה לסחוט אותם ולהצדיק את זה?!"

"את מפספסת פה נקודה," אמר התיש בנימה נינוחה, כאילו רוז היא ילדה קטנה שמתעקשת ששתיים ועוד שתיים זה לא ארבע. "אני נתתי לכם את הכוח המדהים הזה, נתתי אותו לעצמי קודם…" הוא אמר. גבותיה של רוז התכווצו בשנאה, אבל היא לא העזה להוציא מילה נוספת מפיה. "שמתי לב שהטבע של כל בן אדם נותן לו כוחות שונים שקשורים לאופי שלו… אני רק הפעלתי את המתג. לא הרסתי לאף אחד שום חיים."

הוא אמיתי?!

הוא באמת מנסה לשכנע אותי, אותנו, שהוא לא הורס לנו את החיים?!

רוז רצתה לצרוח עליו, לצעוק ולהוציא החוצה את כל הכאב שטמון בה ושהיה טמון בה. אבל לא היו לה מילים.

כאילו מה שאמר ניתק לה את מיתרי הקול, המילים שלה נעלמו ולא הייתה לה שום דרך לבטא את עצמה.

הפחד אחז ברוז… באמת אין לה מילים… אחרי כל הזמן הזה, שבו חשבה מה תגיד לתיש כשתצא - אם תצא, מהמקום הזה… אין לה מילים להביע את עצמה!

חסרת אונים…

רוז ניסתה לנער את המחשבה הזאת ממוחה, אבל השקט רק חיזק אותה.

 

"אתה זה שטועה," הקול של הודיה היה כמו קרן אור. רוז הרגישה קטנה וחלשה בתוך כל המחשבות, אבל לפעמים מילה אחת ממישהו חיצוני עוזרת. "כל מה שאנחנו רוצים זה לצאת מפה, אז אפשר להתקדם?"

התיש חייך חיוך גדול, כאילו הוא רואה משהו שהם לא. "כמובן," הוא הנהן. "כמובן שאפשר להתקדם."

הוא עצם את עיניו, כולם ידעו שזה הרגע, הרגע האמיתי שמבדיל בין מציאות לאשליה.

חיים ומוות.

חופש וכליאה.

הקו הדקיק שמסמל את הגבול, נמתח לאורך עולמות שונים, מסמן מתי הם עוצרים ומתי הם מתחילים.

עכשיו הגיע הזמן לחצות את הקו הזה…

לחצות,

ולעולם לעולם - לא להביט אחורה.

 

אנחנו חייבים להיצמד לתוכנית, אסור לתת לו לנצל אותנו שוב…

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
11 תגובות
פולי אוגוסט 10, 2022 04:00
תוכן פגעוני
רותקתי לכיסא
דני122 יולי 22, 2022 18:20
תוכן פגעוני
מהממממת
מלכת הכלום יולי 20, 2022 17:29
תוכן פגעוני
וואו הפרק הכי ארוך ומעניין
היילי ⭐️ יולי 18, 2022 17:21
תוכן פגעוני
יש עשית המשך.. ??
תגובות: 366
מיוחדת כמו כולם יולי 17, 2022 11:03
תוכן פגעוני
משבעת בא לי להדפיס את הכל כדי שיהיה לי ספר
Fler יולי 17, 2022 10:56
תוכן פגעוני
חחחח❣️
Fler יולי 17, 2022 10:56
תוכן פגעוני
כמעט איבדתי תקווה שמישהי עוד ממשיכה לקרוא
Fler יולי 17, 2022 10:56
תוכן פגעוני
חחחח תודה ?
* Rain * יולי 17, 2022 10:54
תוכן פגעוני
פרק מדהים. איזה כיף שאת כותבת פרקים ארוכים כי אז יש מה לקרוא
תגובות: 532
《 blond girl 》 יולי 16, 2022 20:56
תוכן פגעוני
מהמם !!! מעניין בטירוף !!! מחכה לפרק הבא ! ???
טעני עוד תגובות