רוז הרגישה איך כל מה שהרגישה מתפוצץ לה בפנים, היא רצתה לחבק מישהו… היא רצתה את אמא שלה, היא רצתה שהיא תכעס עליה שוב, שתדבר איתה, היא רצתה לראות את החיוך שלה ושתגיד לה שוב שהיא לא לבד, שתגיד לה שוב לעמוד זקופה שהיא חזקה ושמותר לטעות.
מותר לטעות.
הקול של אמא של רוז מילא את אוזניה. היא ישבה כל כך רחוק מהם, הכי שיכלה. ברכיה מקופלות, עיניה עצומות ואצבעותיה מעסות את רקותיה.
"לא, רוז. תני לי להסביר לך משהו, מותר לטעות.
מותר לטעות.
הכל בסדר אם את טועה, את יכולה וככה, רק ככה, את מכירה את עצמך…
מותר לך לטעות ומותר לך לפשל ומותר לך לשבור הכל - ואני סומכת עלייך שתתקני את זה אחר כך…"
החיוך עלה על שפתיה באופן כמעט טבעי.
היא כל כך רצתה לבכות שוב בגלל הגעגועים שחתכו את ליבה כשהיא חשבה כמה היא רוצה לחבק את אבא שלה. היא רצתה לשאול אותו מה לעשות… מה לעשות עכשיו? עכשיו כשהיא בשפל של השפל, פיזית, חברתית ובכלל, מכל הבחינות.
היא רצתה לפרק הכל כי מי בכלל צריך אותם! אני אצא מפה לבד!
אבל היא יודעת שאבא שלה בחיים לא היה נותן לה לעשות דבר כזה, הוא היה מסתכל על זה גם מנקודת המבט של מי שפגע בה ומנסה לגרום לה להבין את כל הצדדים.
"בעצם," היא זקפה את ראשה ואפילו פקחה את עיניה. "מי אמר שהודיה היא זאת שממשיכה את המסע עם האוכל והציוד? מי אמר שמייק וג'ייסון יודעים שהודיה לא התחרפנה, אני יכולה להגיד להם שהיא סתם מוזרה שהיא חושבת שאני מאוהבת במייק…" הקול של רוז דעך. "לא אכפת לי לשקר," היא אמרה לעצמה. אם זה מה שצריך לעשות כדי להחזיר לעצמי את מה שמגיע לי, אז אני אעשה את זה. היא חשבה. חשבה, אבל לא אמרה את זה בקול.
"כן. אני אתקן את הטעויות שלי," רוז רצתה להרגיש התחדשות במילים שלה, אבל היא הרגישה כאילו היא רוצה לבכות ולהתקפל שוב. להישבר שוב. אבל מתישהו כל השברים האלה הופכים לצלקת, ורוז לא רוצה שזה יקרה. לא מגיע להם לצלק אותה.
לא מגיע להם את הניצחון הזה.
היא תלחם עד הרגע האחרון.
גם אם היא לא הייתה כזאת בהתחלה, אין לה שום ברירה עכשיו. היא נלחמת, נלחמת על הזכות לראות שוב את ההורים שלה, לחבק את המשפחה שלה, נלחמת על הזכות לצחוק בלי רגשות אשם, נלחמת על עצמה. היא לא תוותר.
"אני לא אוותר עד לנשימה האחרונה שלי."
את זה היא הפעם כן אמרה בקול.
"ואני מתכוונת לזה."
____
(נקודת מבט: מייק)
מייק הרחיק את השפתיים שלו מאלה של הודיה, הוא היה המום. "מ-מה?" הוא גמגם. הודיה צמצמה את עיניה, היא לא ידעה מה לענות. "אני מצטער, לא בקטע של לפגוע אבל אין לי ראש לחברה עכשיו, טוב?" הוא ניסה איכשהו לדבר רגיל ולהתגבר על ההלם.
למה בדיוק הודיה נישקה אותו? ולמה זה אמור לגרום לרוז לכעוס?
רוז עם ג'ייסון, הוא יודע את זה. ג'ייסון סיפר לו על הנשיקה שלהם.
האמת היא שמייק הספיק להתחבר הרבה יותר עם הודיה מאשר עם רוז, אולי בגלל הביטחון העצמי היותר גבוה של הודיה לידו ואולי בגלל זה שרוז נעלמה ומאז שחזרה היא מתנהגת מוזר.
"למה רבתן?" מייק שאל את הודיה אחרי שהיא התרחקה ממנו בשתיקה.
"אתם שמעתם. רבנו בגלל שהיא לא מסוגלת לקבל את ליבי, היא מתנהגת כמו ילדה קטנה וקנאית." אמרה הודיה בקול חצי יציב אבל לא הסתכלה בעיניו. מייק ידע שהיא משקרת.
"מעניין איפה ליבי עכשיו," הוא תהה כדי לשנות נושא, רואה את הקושי של הודיה להמשיך לדבר. מייק סרק את הסביבה, אבל מבטו נעצר על ג'ייסון.
"על מה אתה מסתכל, אה?!" ג'ייסון התפרץ, אבל עצר את עצמו ורק המשיך להביט במייק ששלח אליו מבט אטום, אטום עד כמה שיכל. מייק כבר לא יכול, הוא ידע שהוא לא יכול יותר… הוא רצה לחזור להורים שלו, הוא רצה לשמוע שוב את סבתא שלו שגרה איתם באותו הבית קוראת לו שוב "מיכאל", הוא רצה ששוב הוא יסביר לה בחצי קוצר רוח וחצי גיחוך שכולם קוראים לו מייק עכשיו כי ככה הוא מעדיף.
הוא רצה שהיא שוב תשאל אותו אם הוא בטוח, כי השם עושה את האדם.
הוא רצה לענות לה שוב, שכן.
הוא רצה שמפה לשם השיחה תהפוך להיות שוב על סבא, שהיה גיבור מלחמה. גיבור שנפל.
הוא רצה ששוב יצלצל לו הטלפון ושוב עוד חבר שלו ישאל אותו "מייק, רוצה לרדת למגרש?"
אם זה היה קורה שוב, הפעם, רק הפעם… הוא היה מסרב. הוא היה אומר שהוא באמצע משהו עכשיו.
הוא היה נהנה מלשמוע כמה גיבור היה סבא שלו.
סבא מיכאל.
"מייק?!" הקול של ג'ייסון העיר אותו מהמחשבות.
"מ-מה?" הוא שאל, לא מרוכז… זה גרם להודיה לחייך. למה היא מחייכת?
"דיברתי איתך!" ג'ייסון נשף בזעם.
"אה," למייק לא היה מה לענות. הוא לא היה מרוכז, בכלל.
"עזוב, אין לי כוח לדבר איתך," אמר ג'ייסון בעייפות, למרות העייפות הייתה בקול שלו גם נחישות מסויימת, כאילו הוא חייב להשיג משהו - מייק ידע טוב טוב מה המשהו הזה, והוא פשוט מאוד היה: את החיים שלו בחזרה. החיים של כולם התהפכו מאז שהם נכנסו לשם, נחטפו למחסן הזה… זאת הסיבה שהוא לא מאשים את הודיה על מה שהיא עשתה, היא השתגעה.
מייק והודיה דיברו הרבה על מה שהם עוברים שם, הוא הרגיש שהוא גם היה יכול לדבר עם רוז אבל היא לא נתנה לו את הפתח זה, את הדלת הזאת שהודיה נתנה לו. גם את רוז הוא הבין, זה לא פשוט להיפתח, במיוחד לא למין השני, עם הפחד הזה שהוא או היא יפגעו בך…
"אין לי כוח בשבילך בכלל." המשיך ג'ייסון. "אתה תמיד עושה דרמות וחושב שהכל סובב סביבך," הוא סינן.
מייק הרגיש איך במשפט האחרון של ג'ייסון התחושות מציפות אותו. אוי לא…
הוא יודע מה קורה שהתחושות מציפות אותו.
סערה רגשית.
פחד.
עצב.
כעס.
שחרור.
עוד פחד…
מהמוות.
מזה שהוא אולי לעולם לא יצא משם.
מזה שהוא אולי לעולם לא יראה את מי שחשוב לו.
מזה שהוא לעולם לא ישן על מיטה נורמלית.
סערה רגשית.
הוא יודע מה קורה כשהוא עובר סערה רגשית.
הלב שלו התחיל לפעום חזק יותר ויותר עד שהפעימות שלו מילאו את אוזניו של מייק וידיו התכווצו ואגרופים. לא מכעס, זה אף פעם לא קורה מכעס. זה קורה כי הוא לא יכול להחליט מה הוא מרגיש, אז התחושה הדומיננטית ביותר משתלטת עליו, והתחושה הזאת היא הכוח שלו.
תרתי משמע.
טפטופים החלו לרדת מהשמיים על ג'ייסון ועל מייק, מרטיבים את השיער והחולצה. מייק היה עם מבט מושפל, מסתכל על הרצפה ושקוע במחשבות עמוק עמוק, כאילו זקוק למציל שיוציא אותו משם.
ג'ייסון לעומתו של מייק, הרים את מבטו והבין שהטפטופים האלה מגיעים בגללו. עברו שתי דקות של דממה מוחלטת עד שג'ייסון אמר בשקט, "אני הולך לראות מה עם רוז. עדיף שתישאר פה עם חברה שלך," הוא עשה תנועה בראשו לכיוון האוהל שאליו נכנסה הודיה.
____
(נקודת מבט: רוז)
רוז הייתה כבר בחצי הדרך לעבר האוהל עד שהיא ראתה את ג'ייסון מתקרב לעברה. "מ-מה אתה עושה פה?" היא התחילה בגמגום, אבל אז התגברה על הבושה ודיברה בקול יציב - היא אפילו הישירה מבט לתוך עיניו עם עיני הדבש שלה.
ג'ייסון חייך, אבל אז חיוכו דעך. "רוז… רוז…" הוא מלמל.
"מ-מה?" היא הזדעקה כשראתה שהוא מתחיל להתכופף. הוא שם את שתי ידיו על בטנו ונראה לפתע כמעט חולה.
"רוז…" הוא מלמל. "א-אני לא יודע מה קרה," הוא השתנק כשראה את הבהלה קופצת לעיניה של רוז כמו בטרמפולינה. "אני מרגיש לא טוב," הוא נשען עליה, עיניו חצי עצומות.
רוז הניחה לו להישען על הכתף שלה, הוא נראה כאילו יש לו חום; הוא היה חיוור והמצח שלו היה לוהט.
"בוא ניקח אותך לכולם," אמרה רוז ועזרה לו ללכת ברגליים כושלות, ובכלל, להתקדם. "תגיד, אתה הרגשת ככה גם קודם? אתה לא נראית חולה,"
ג'ייסון הניד בראשו לשלילה. אצבעותיו דקרו את הכתף שלה וזה כאב לה, אבל היא ידעה טוב מאוד שאם תעזוב אותו הוא יפול על החול. "יש לי סחרחורת רוז, רוז, אני מרגיש רע…" הוא ייבב, רוז בחיים לא ראתה אותו ככה.
"אל תדאג," היא ניסתה להיות יציבה ולשוות לקול שלה את אותו ביטחון שהייתה רוצה שיהיה לקול שלו אם המצב שלהם היה הפוך. "אל תדאג, אני אקח אותך לכולם ונדאג לך, אני מבטיחה."
הם הלכו קצת, רוז הרגישה איך הרגליים שלה שוקעות בחול עם כל צעד. לפתע, היא ראתה את טביעות הרגליים שלהם, איזה יופי. והשמש… כל כך גדולה ויפה בשמים… בשמים!
כן! זה הפתרון!
רוז לא יכלה לעצור את החיוך הזה של ההרגשה הטובה, ההרגשה הזאת שיש לך רעיון מעולה, ההרגשה הזאת שאת עוזרת לחבר שלך, לידיד שלך… חבר לחיים.
"ג'ייסון," היא יציבה אותו מולה. הוא היה נראה ממש רע. עיניו היו מזוגגות וחצי עצומות, עורו היה כל כך חיוור, אפילו הנמשים על פניו התבהרו. המצח שלו והצוואר היו לוהטים פשוט, גבו היה שפוף והוא היה נראה כל כך חלש, מסוחרר וחסר אונים. "אני הולכת לעשות משהו, אבל אני חייבת שתסמוך עליי בזה."
היא הסתכלה ישר לעיניו, מנסה לתפוס את מבטו… ולא לחשוב על הילדה שראתה קודם בעיניו.
היא חייבת לעזור לו.
אסור לה להפקיר אותו.
אני מקווה שאני יכולה לעשות את זה…
רוז נשמה עמוק והסתכלה עליו כשאמרה, "ג'ייסון, תן לי חיבוק. תן לי ואל תעזוב אותי לא משנה מה קורה."
ג'ייסון צחק, זה העלה חיוך על הפנים שלו, והוא כשל לעברה. "אתה חייב לסמוך עליי,"
יותר מזה, אני חייבת לסמוך על עצמי.
ג'ייסון חיבק אותה ורוז שידלה את כל הכוח בגופה לעלות לאט לאט למעלה. קדימה, אסור לי להיכשל… אסור לי!
לאט לאט הם עלו ביחד, גבוה יותר וגבוה יותר, עד שהם היו במרחק בטוח מהחול וראו באופק את האוהל.
רוז, באיטיות רבה ובזהירות אינסופית, החלה להטות את פלג גופה העליון קדימה כדי לנוע לעבר האוהל. זה עבד! אבל רוז לא חגגה מוקדם מידי. בריכוז בלתי נגמר היא המשיכה לרחף קדימה, לעוף.
בדיוק כשהתחילה לחשוב שהולך לה טוב, היא הרגישה איך היא מתחילה למעוד למטה, "לא!" היא הזדעקה בלחש.
"מ-מה? מ-מה קרה?" זה היה כאילו ג'ייסון התעורר לפתע, אבל רוז לא אמרה לו מה קרה.
ג'ייסון התחיל להתנשף כשרוז המשיכה להתקדם קדימה באוויר. "ר-רוז, אני לא יכול יותר, תעזבי אותי…"
"לא."
"רוז, בבקשה. אני מרגיש שיש בתוכי משהו… היא מדברת אליי! רוז! רוז!" ג'ייסון קרא. רוז הסתכלה אליו לרגע וראתה שפניו היו שטופות דמעות. הוא בכה.
ליבה התכווץ.
"ג'ייסון, זה עוד מעט נגמר, אני רואה את האוהל ג'ייסון," אמרה רוז וניסתה לא לחשוב על הילדה הזאת שראתה בעיניו.
היא ניסתה לא לחשוב על הסרטים שרצו לה בראש.
ש…
אוי לא.
רוז הרגישה איך היא שוב מועדת למטה… היא חייבת להניח אותו. ג'ייסון המשיך לבכות בשקט ולהתנשף. הוא ניסה להמשיך להגיד לה על מה שהוא מרגיש, אבל היא הרגיעה אותו והבטיחה לו הבטחות… הכל כדי לא לשמוע שוב על הילדה הזאת.
"את לא יכולה יותר לברוח ממני…"
הקול של הילדה הדהד בתוך ראשה של רוז בזמן שצנחה בעדינות ובזהירות והניחה את ג'ייסון, שוכב וכואב, על החול החם.
רוז פחדה.
בכל הגוף שלה עברו צמרמורות כשהקול קרא שנית:
"אם את לא רוצה שחבר שלך יפגע יותר,
אז תהיי מוכנה לזה שאני באה,
עכשיו."