דרך לאוהל הייתה מהנה, רוז הרגישה שכל הסלעים גלשו מהלב שלב שלה ונבלעו יחד עם הצחוק של הודיה, מייק וג'ייסון… ורוז כמו רוז, נדבקת מהצחוק שלהם למרות שהיא לא כל כך מבינה מה מצחיק.
"אני התגעגעתי לכתום הזוהר המחריד של האוהל הזה!" התמוגגה רוז כשהם ראו את האוהל שלהם.
"יש לי הרגשה רעה," ג'ייסון אמר חרש, עוצר פתאום ומשפשף את מרפקיו.
"זה בטח האוכל מקופסת השימורים הזאת…" מלמל מייק והתקדם לאוהל מבלי להביט לאחור. "אמרתי לך לא לאכול,"
"ממף," ג'ייסון נחר וגילגל את עיניו. "זה לא זה."
"הכל טוב," רוז משכה בכתפיה. "רק בא לי לישון כבר…" היא עצמה את עיניה והתמוגגה על המחשבה בעודה מושכת את המילה האחרונה.
"מסכימה," הנהנה הודיה, הניחה את ידה על גבו ואז התקדמה יחד עם רוז ומייק. "אין לך מה לדאוג, מה כבר יקר…?-"
"לא!" ג'ייסון קטע אותה. "אל תמשיכי את זה," לחש לעצמו, כי כל השאר כבר התקדמו.
__
עצב.
זו מילה עם הרבה משמעות, משמעות שגורמת לדמעות לזלוג ולראש לכאוב, היא גורמת לכך שהרצון יתמקד בלהפחית את הכאב, להפחית אותו כאילו שום דבר כבר לא משנה.
לפעמים אנשים שוקעים בעצב עמוק, וכשהם אומרים את זה, הם לא נראים עצובים. מרוב שהם שקעו שם זה התערבב עם הנשמה שלהם, אולי אפשר לראות גיץ של צער בעיניהם, אבל החיוך הזה על הפנים שלהם, החיוך הזה של בן אדם שוויתר - לא שיחרר, ויתר. הצער הזה בתוכו לוחש באוזניו של האדם את הסיוטים הכי גרועים שלו במילים הכי רכות.
לאט לאט החיוך הזה של הויתור הזה תופס את המקום בשפתיו של האדם.
החיוך הזה על פניה של קטי.
רוז רעדה. הצער בעיניה של קטי היה עמוק, כאילו באוזניה נשמעים בקול בוכה הפחדים הגדולים שלה במילים רכות.
היא נשכה את שפתה התחתונה, מזג האוויר ההפכפך הפך להיות חם ולא נעים, מה שגרם לשערה השטני לחבוק את עורפה ולהיצמד אליו.
הייתה שתיקה מביכה. ג'ייסון כבר הגיע בעיכוב ובמבט מהורהר, הודיה נראתה דוממת… כאילו המחשבות דוהרות בראשה, מייק נראה עצבני והסתכל לכל עבר. כולם ישבו על רצפת האוהל בשקט מול קטי.
"ו…" קולה שבר את הדממה, הוא היה עדין ופגוע, אבל עדיין תוקפני. כאילו נשבר קודם. "היא פשוט לא הייתה פה," עיניה בהו בבד השחור שהיה ברצפת האוהל, ריסיה הארוכים והשחורים הסתלסלו בצורה מושלמת וכיסו את עיניה המושפלות.
"אני לא בטוחה שאני מבינה." רוז עצמה את עיניה לשניות ספורות, מכווצת אותן חזק - הכי חזק שהיא יכולה, כאילו שאם תכווץ אותן יותר התחושות יעלמו, אבל היא טעתה. ברור שהיא טעתה.
הקולה שלה לא רעד, אבל היה מן מתח שכזה בחדר, מתח עצוב.
מדוכא.
"היא אמרה לי שאתם צריכים למצוא את הדרך בעצמכם," הקול של קטי רעד, והיא דיברה כאילו היא רק רצתה לפרוק - כמו שמדברים לכרית או לבובה כאילו מדברים למישהו אמיתי, מישהו שאת משתוקקת לספר לו מה את מרגישה. "היא אמרה לי מראש שזה רעיון גרוע להיחשף."
נשימותיה של רוז היו מואצות והיא ניסתה לשלוט בהן, לשלוט בפעימות הלב שלה… לשלוט במחשבות שלה.
היא רצתה להגיד כל כך הרבה דברים, אבל החבל שנכרך סביב ראותיה קודם, שב "למקומו".
"והיא צדקה…" המשיכה קטי. היא ישבה בישיבה מזרחית, משחקת באצבעותיה בין רגליה. "היא צדקה כי יש דברים שאתם לא יודעים, סודות… שקרים." היא הידקה את לסתה ואז נשכה את שפתה התחתונה בתיעוב. "הלוואי," היא אמרה והטון שלה הפך לחזק יותר. "הלוואי שהייתי יכולה להאשים את התיש בכל מה שקרה…"
רוז שפשפה את מרפקיה המגורים. לא… לא. דיי! למה דברים לא יכולים להפסיק לרגע?! למה אי אפשר לתת לי לקחת נשימה? דיי! נמאס לי… עיניה היו ממוקדות אך ורק בקטי, וזאת לקחה נשימה עמוקה כאילו מתכוננת לבאות. "אבל זאת לא אשמתו." היא לחשה. "לא אשמתו," קטי עצמה את עיניה בחוזקה ומשכה באפה, כאילו שזה יחזיר את הדמעות לעיניה - כאילו שזה ימנע מהן לזלוג.
"לא חשבתי שהיא תבחר את הצד שלו," רק קטי דיברה, אף אחד לא העז להוציא מילה. האווירה הייתה כל כך מתוחה, מביכה ו… מפחידה. רוז שלחה מבטים אל שאר חבריה, כולם היו בטוחים בוודאות שקטי יודעת משהו שהם לא, אבל אף אחד לא העז לדבר.
"אז אני מניחה שכדאי שגם אני אעזוב אתכם… אמנם זו רק ההתחלה, אבל בשלב הזה הייתם אמורים להכיר את הכוחות שלכם מספיק כדי לשלוט בהם," קטי מילמלה. "כנראה שבגללי הם לא יתנו לכם להתפתח, והכוח עצמו ישאר בפנים וישגע לכם ת'שכל." היא חייכה לעצמה ואז מחקה את החיוך, מבטה עדיין שקוע ברצפת האוהל. "אל תדאגו לי… אני אנסה למצוא אותה, את גאיה."
רוז שפשפה את מרפקיה חזק יותר, היא ידעה שהם אדומים ומכוערים, אבל לא היה לה אכפת. זה הרגיש כאילו הכל סוגר עליה, קטי - ואולי גם גאיה - הביאו איתן סוג של ביטחון עיוור כזה… עכשיו הוא נעלם.
יש דברים שיודעים להעריך רק אחרי שהם נגמרים.
"אז את מתכוונת לעזוב?" שאל ג'ייסון בשקט, עיניו מצומצמות… רוז הייתה בטוחה שהוא חושב לעצמו "ידעתי."
הוא באמת ידע שמשהו רע עומד לקרות.
אינטואיציה כנראה.
קטי שתקה עד שהודיה הפרה את הדממה, "תעני על זה." היא סיננה בשקט ובשמץ של… תיעוב.
רוז הסיטה את מבטה וראתה את מייק. הוא נראה עצוב, כאילו הצער התגבש בתוכו, הוא לא נראה כאילו הוא עומד לבכות… אבל הדבר היחיד שהסגיר אותו הייתה שכבה דקיקה ומבריקה של נוזל בעיניו.
"א-אתה בסדר?" היא שאלה אותו בלחישה; הוא הנהן באיטיות כעבור כמה שניות.
"אני מצטערת חבר'ה," קטי אמרה, מבטה התמקד וסרק אותם, את המבטים שלהם, בזמן שרוז קיוותה שהגב שלה מספיק זקוף לשדר… לשדר משהו. אולי ביטחון? אולי חוסר תלותיות? אולי. "זה לטובתכם." היא אמרה והתרוממה בבת אחת, מנערת את שיערה השחור.
עיניה בהקו כשאמרה בשקט, "המשחק מתחיל."
___
חחחח... היה מסובך לכתוב את הפרק הזה, אבל עשיתי את זה והכל בזכותכן! אלף תודותתת! אני ממש אשמח לשמוע את דעתכן (אימוג'ים של לבבות כי אין לי במחשבבבבב) XD
רוזי אהובתיייי