מחר לעולם לא יגיע.
מתי זה התחיל?
אני לא זוכרת בדיוק, נראה לי שבשלב מסוים בכיתה ו'.
הבנים והבנות התקרבו, ורק אני נדחקתי לפינה. היו לי חברות וידידים, אבל רציתי חבר. רציתי להיות בין החבר'ה ההם, אלה שתמיד הסתכלתי בהם מהצד. החבר'ה של יואב, אמיר, מאיה, שירן ותומר.
יואב, הילד שאהבתי, זרק לעברי מידי פעם עקיצות קטנות, 'שמנה' הוא קרא לי. לא הייתי שמנה, אבל האמנתי לו. אני זוכרת את אותו היום.
כשחזרתי הביתה, התפשטתי ובחנתי את עצמי מול המראה. הבטן שלי נראתה מלאה יותר, כך גם הרגליים, הידיים, הישבן וצידי הירכיים. מקומות שעד אז לא הסתכלתי בהם כלל, ונראו לי נאים. כך היה יום-יום במשך שלושה ימים, ובסופו של דבר אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עם זה משהו, לא אוכל להמשיך להראות כך. דפדפתי בין דפי האינטרנט, כבר לא התייחסתי למשפטים המזהירים מפני כל סכנה, הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה.
את הפעם הראשונה שהכל התחיל אני לא זוכרת בוודאות. כי אחרי הפעם ההיא זה המשיך והמשיך בקצב מסחרר. בקושי אכלתי, אולי פרי קטן ביום. כשסיימתי, נכנסתי לחדרי ולקחתי כדורים משלשלים. בפעמים הראשונות לא יכולתי לסבול את זה, אך המשכתי, על אף שהמשקל לא הראה על ירידה משמעותית.
הכל המשיך כרגיל, בימים הראשונים, איש לא הבחין בהבדל. רק חברתי הטובה, מיטל, הבחינה כי החיוך נעלם מפניי. מיטל הייתה יפה, ממש יפה. תלתליה החומים התעופפו לכל עבר, וחיוכה הענוג תמיד משך אליה את הבנים. הרגשתי מעוכה על ידה. היא הייתה כה יפה ורזה, ואני שמנה כזו.
"את באה לחצר?" שאלה בעודה מושיטה לעברי את ידה,
"לא, אני מעדיפה להישאר כאן היום" עניתי. האמת שרציתי ללכת, אבל גופי התפתל מכאבים, כך שהעדפתי לשבת במקומי בחוסר ברירה למשך ההפסקה.
"טוב, איך שאת רוצה" אמרה, ויצאה מפתח הכיתה.
עם הזמן הכל השתנה. המשקל הראה את התוצאה לה ייחלתי, ירדתי הרבה, אבל עדיין לא חשתי בשינוי. המשכתי, כבכל יום, להתבונן במראה ולבחון את מראה גופי, הרגשתי שמנה. נכנסתי לכיתה עם חיוך מאולץ, רציתי ללכת משם ולשכב עד שהכאב יעזוב. הבנים החלו להתקרב אליי, וקיבלתי את תשומת הלב שרציתי.
יואב כבר הפסיק לקרוא לי בשמות גנאי, והתחלתי לצאת עם איתו ועם חבריו. הכל השתנה. לא רציתי שזה יפסיק לפתע, אז לקחתי כמות כפולה של כדורים משלשלים, ובחזרה הביתה, ירדתי מהאוטובוס בתחנה רחוקה יותר והלכתי במרץ. אנשים הבחינו בהבדל, ראו שירדתי במשקל, וזה מה שנתן לי את המוטיבציה להמשיך.
'הם אוהבים אותי ככה', שיננתי לעצמי, 'אני לא יכולה להרשות לעצמי לעלות ואפילו לא גרם אחד מיותר, עליי להוריד את כל המשקל המיותר', וכך עשיתי.
הוריי היו עסוקים בעבודה עד שעות הערב המאוחרות, כך שדבר לא עמד בדרכי. 'אני ארד וארד, עד שאהיה רזה מספיק ויואב יאהב אותי, הוא אוהב בנות רזות ויפות', שיננתי שוב ושוב. אסור היה לי להפסיק.
זה כמו מערבולת שלא נפסקת, רק הופכת מהירה והרסנית יותר. לקחתי איתי את הכדורים גם לבית הספר, לכל מקום בעצם. בבית הם היו איתי תמיד, גם כשיצאתי עם חברים הם היו איתי, שחלילה לא אשמין אפילו גרם אחד, אסור לי. האוכל הוא האויב הכי גדול שלי. בשיעורי הספורט כבר הייתי מצטיינת. בריצות, כשרציתי להפסיק לא הפסקתי, רק הגברתי את הקצב.
"חימום!" קרא מורה הספורט ושרק במשרוקית שהייתה תלויה על צווארו. רצתי, כבר השגתי את כולם, לא הרגשתי את הרגליים זזות, הן רצו מעצמן.
"את בסדר?" נשמעו קולות מוכרים, ראיתי את חברי הכיתה עומדים סביבי במטושטש.
"מה קרה לי?" שאלתי בבהלה,
"התעלפת" אמר המורה לספורט. לא האמנתי למשמע אזני, אט- אט כל אותם האזהרות שקראתי באינטרנט התממשו.
"כן, אני בסדר גמור, רק סחרחורת קלה" פלטתי במהירות בתקווה לסלק מהם כל דאגה. הכל התרחש בסודי סודות, אסור היה לאף אחד לדעת מה עבר עליי אז. צלצול בית הספר נשמע והורה על סיום יום הלימודים.
"מה קרה לך שם?" שאלה מיטל,
"לא קרה כלום, באמת"
"אז את באה מחר בערב למסיבה, כן?"
"ברור שאני אבוא" עניתי, ועליתי לביתי.
למחרת בערב, מיטל כבר המתינה לי בחדרי, ואני הסתרקתי מול המראה. כבר התרגלתי למסרק המלא בשערות שנשרו מראשי ללא הפסק. עכשיו כבר הייתי מוכנה למסיבה. נכנסתי לחדרי וראיתי את עיניה של מיטל עומדות קפואות
"מה קרה לך?" שאלתי,
"מה קרה לי? מה קרה לך? מה זה הכדורים האלה?". היא גילתה, היא גילתה הכל,
"סתם כדורים, ממזמן" גמגמתי,
"סתם כדורים? אני לא מאמינה עלייך", קולה גבר וגבר, "ככה הרזית? עם הכדורים האלה?"
לא עניתי, התביישתי כל- כך,
"זה מה שאת רוצה? ככה את רוצה להרזות? ככה?".
"את לא אמא שלי, את לא יכולה לצעוק עליי ככה, להחליט עליי ככה" גוננתי על עצמי, "תתעסקי בעניינים שלך!" צעקתי בקולי קולות,
"אולי באמת הגיע הזמן שאמא שלך תדע מזה, לא?". היא שתקה לרגע, וחזרה לקולה הרגיל, "אני דואגת לך, אני לא רוצה שיקרה לך כלום, את לא מבינה? זה הכל לטובתך",
"אם את באמת רוצה לטובתי אל תערבי את אמא שלי", השפלתי מבט. דמעות החלו להציף את עיניי, פתאום הבנתי מה קרה לי, איך הכל הסתובב סביב האוכל, האויב הנורא ההוא. לא העזתי להרים את מבטי. צעדים בודדים נשמעו עד לטריקת הדלת. היא הלכה. שוב התבוננתי במראה ובחנתי את עצמי, הצלעות היו בולטות כלפי חוץ, והחיוך אבד לי.
אחר- כך הכל היה אחר, הוריי ידעו על הכל ושלחו אותי לאשפוז,
"אחרי זה הכל יחזור למה שהיה פעם" הם לא הפסיקו להגיד, ואני הנהנתי, אבל בתוך- תוכי ידעתי שכלום לא יחזור לעצמו. זה כמו מערבולת שלא נפסקת, רק הופכת מהירה והרסנית יותר.
נכתב על ידי:
"הילדה ההיא"
כתבת נוער ב4girls
הצטרפו לעצומה שלנו הקוראת לטיפול ממשלתי באנורקסיה ובהפרעות אכילה!!!
לעצומה לחצי כאן