גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

תמיד חלמתי לעוף - פרק 1: מסיבה!

אני ממש השקעתי ואני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לסיים סיפור שלם ואני באמת אהיה אסירת תודה אם תאהבו אותו ותעזרו לי בזה!! ❤

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
ינואר 16, 2022 20:29
photo

רוז טפחה בעדינות סומק ורדרד אדמומי על לחייה ומרחה שפתון בצבע דובדבן על שפתיה. היא הביטה בבואתה המשתקפת במראה.

היא רצתה שהכל יהיה יותר פשוט; היא רצתה להתנתק לרגע מהמצפון שלה, היא רצתה שדברים יפסיקו להיות מסובכים… אבל זה לא אפשרי, היא מוקפת באנשים ובני אדם הם יצורים מסובכים ומלאים בקשרים.

 

כולם מזייפים כדי להתאים לסביבה; לנסות לתת הזדמנות. לנסות…

כולם בסוף גם רצים הביתה בוכים.

 

היא שפשפה את הלחיים הבהירות שלה ועשתה תנועות בשפתיה.

רוז בחרה במהירות קשת יפה לשיער שאמא שלה קנתה לה במיוחד בשביל האירוע בתנועה, ואפילו העזה לצייר על לחייה נמשים אחדים, נמשים שכל כך קיוותה שיהיו לה.

 

שיערה הגלי והשטני-בהיר גלש על כתפיה כשניסתה להבריש אותו, מזל שלפחות היום אין בו קשרים - מסתבר שהמרכך ששמה בקצוות והקרם לשיער ששאלה מהודיה באמת עזר!

היא חייכה והביטה בעיניי הדבש שלה. רוז ניסתה לאתר פצעונים או כתמים אדומים קטנים שלא הצליחה לכסות ושמחה לגלות שעשתה עבודה יפה מאוד, אך עדיין לא איבדה מהמראה הטבעי שלה.

"עכשיו…" היא מלמלה בקולה שהיה מעט צרוד וחלש, (מה שבהתחלה הטעה אנשים, כי רוז ידעה לצעוק). "השמלה".

היא נשמה עמוק.

רוז אהבה לקרוא ספרים על בנות שהצליחו בגדול, על רומנטיקה ודרמה, אבל גם על המון המון אקשן וקרב… כמעט תמיד כשקראה אותם, היא לא הבינה למה הבנות מנסות להיות מורדות שמתעקשות בכוונה לא לאהוב את הצבע הוורוד או ללבוש שמלות… זה כאילו הן רק רוצות להוכיח שהן גדולות, אבל זה יוצר את ההפך הגמור.

היא שלפה את השמלה הפרחונית מהארון והחליפה בגדים. היא הביטה במראה.

הכתפיות היו דקיקות כיאה למזג האוויר החמים של סוף הקיץ, אך הן חשפו את כתפיה הלבנות שעליהן היה אפשר לראות כתמי אדמומיות בהירים ונקודות חן קלושות.

רוז לא אהבה את זה.

היא לא אהבה את הבעיה הזו בעור שלה שנוטה לאדמומיות בזרועות ובאזור הכתפיים.

עיניי הדבש שלה עפעפו בריסיהן הבהירים מול המראה כשרוז לא הפסיקה לעשות פוזות. "פחחח!" היא צחקה על עצמה כשהרימה את אפה וגרמה לעצמה להיראות כמו חזרזיר, עם צורת הפנים העגלגלה שלה והנחיריים שמעכה כלפי מעלה באצבעותיה.

היא השחילה שתי טבעות כסופות על הקמיצה, אחת בחלק העליון שלה ואחת בחלק התחתון, ועוד אחת באצבע המורה של היד השנייה.

"הנה," רוז מילמלה לעצמה וסידרה את השמלה. היא גיחכה לעצמה כשהסתובבה בה והרגישה את הרוח מדגדגת את עורה… היא הרגישה כמו בסרטים.

שפריץ קטן של בושם ריחני ולא מעט דאודורנט… והנה, היא מוכנה!

 

היא דילגה אל עבר  המטבח רק כדי שאמה תחייך ותלטף את זרועותיה. "יפה מאמוש, לבשי ג'קט שחור או משהו יפה, נעלי את נעלי הבובה היפות שסבתא קנתה לך ובואי נצא."

השעה הייתה חמש אחר הצהריים והשמים היו בהירים. השמש שלחה קרנים חמימות ובוהקות אל עבר שיערה של רוז וגרמה לו להיראות בהיר יותר.

כשרוז רק נולדה, אמא שלה רצתה למלא את הבית בוורדים; אבל אז התגלה שרוז אלרגית לורדים… בגיל שש נתנו לה לבחור איזה סוג של פרח היא רוצה לשתול ורוז בחרה בפרחי היסמין. בתקופה האחרונה היא העניקה להם יחס מיוחד ותשומת לב אישית.

אצבעה המעוטרת בטבעת הכסף החליקה על המקשים בטלפון הנייד ולחצה על השם הודיה.

"הלו?"

"היי רוז,"

"אממ, את כבר במסיבה הזאת של התנועה?" רוז היססה.

"כן, אני ממש עוד שתי דקות מגיעה. את?" הקול נשמע בוטח מהצד השני של הקו.

"אני עוד מעט אצא," אמרה וניסתה לחקות את הביטחון בו חברתה מדברת. "אני רק מחכה לאמא שלי שתבוא".

"אה, טוב ביי…" אמרה.

"ביי," השיבה רוז בקול מלווה בהנהון קל מתוך אינסטינקט.

 

רוז נכנסה אל תוך הרכב בטריקת דלת ובכתפיים שמוטות. היא לא יודעת איך, בנשיפה אחת, כל מצב הרוח יצא ממנה, הכל נראה לה כל כך מזויף. ביטחון ואור שמש נראו כאשליה או תעתוע חושים.

כאילו ברגע אחד השמש תיפול והשמים יהיו קודרים, כאילו ברגע אחד יתלשו לה את הביטחון מתוך ליבה וישאר רק עצב… אולי הביטחון הוא רק מעטפת שמכסה על העצב? שומרת עליו שלא ייחשף שוב… אולי לילדים קטנים יש רגשות בסיסיים כמו עצב ושמחה; אז נוסף הכעס, ואולי אחר כך תחושות אחרות עוטפות את הרגשות הבסיסיים, רגשות חדשים שנוצרו מהבסיס. הדיכאון עוטף את הכעס, כעס שקפא. הבדידות והביטחון עוטפים את העצב. אושר עוטף את השמחה… ואולי גם האהבה? חיוך קטן וטיפשי נמרח על פניה של רוז, אך דעך במהרה כשהשמש התכסתה בענן כמו שמיכה דקיקה שכיסתה כמה מקרניה.

היא הצמידה את קרקפתה אל זגוגית החלון ונשפה כששמעה את המכונית מתניעה. "טוב רוזי, יש לך הכל בתיק? גם את מדי התנועה? אולי יעשו לכם מסדר, אני יודעת…"

רוז מלמלה להסכמה ונשכה את פנים לחיה. היו לדמעות שלה כל כך הרבה סיבות לפרוץ מעיניה החוצה, אבל היא החזיקה אותן בפנים. זה יגמר לפני שבכלל אשים לב. הבטיחה לעצמה

בלחיצת כפתור אמה הדליקה את הרדיו רגע אחרי שלחצה על הגז. "עומס בכבישים בחיפה ובתל אביב כפי שצינו קודם," אמרה שדרנית הרדיו בקול נעים. "ןנמשיך לשירים מבקשת המאזינים.."

לקחו כמה שניות עד שהמוזיקה פעלה, אבל כשפעלה היא הייתה נעימה. כמו מים צלולים זורמים בנחל היא סחפה את המחשבות של רוז הלאה והרגיעה אותה.

לפתע, הרכב נעצר בחריקת בלמים מפתיעה. "על החיים ועל המוות," סיננה רוז ויצאה מהמכונית.

"רוז!" הודיה קפצה עליה בחיבוק וכך גם נילי, ילדה בהירת שיער ובעלת צבע עיניים שחור. "בואי!" הן משכו אותה. תחושה חמימה חיבקה את ליבה של רוז כשראתה את החיוכים המדבקים של הבנות.

הודיה הייתה יפיפיה, תלתליה השחורים והנפוחים הגיעו בעדינות עד כתפיה השחומות. עיניה הירוקות אפורות ונקודת החן מעל גבתה… היא הייתה מדהימה.

היא לבשה שמלה מבד עבה בצבע מנגו ונעליים לבנות מעוטרות בעיטורי זהב.

שערותיה של נילי היו בהירות ועיניה כהות עם חיוך מתוק. עורה היה חיוור וחלק ומידותיה קטנות, רוז לא יכלה להכחיש שלפעמים קינאה בה, למרות שהיא נמוכה ממנה בראש.

הבנות נכנסו אל תוך אולם גדול מלא בבלונים בצבעי ירוק וצהוב. שלטים כתובים בגיר הופיעו בכל מקום ושולחנות ארוכים של כיבוד.

רוז חייכה בשמחה, הרעש והמוזיקה הסיחו את דעתה, אבל היא תרה בעינייה אחר מישהו מסוים.

"מה קורה בנות?" זה היה לירון, ראש הגדוד שלהם. "נילי תקראי לכולם," הוא ביקש. נילי גלשה על רצפת האולם אל עבר החניות, רק אז הבחינה רוז שהיא הייתה יחפה.

לירון הצביע על החלל שבו כל מי שהגיע מהגדוד שלהם הניחו את תיקיהם, "שימו אותם שם", ציווה.

רוז והודיה הניחו שם את הדברים שלהן ודיברו עם לירון על מה עומד להיות כשלפתע כבה האור ופנסים צבעוניים האירו מכל עבר.

"כו-לם, לקחת לייט סטיק!" הקול של הדי ג'יי נשמע מכל הרמקולים באולם. עיניה של רוז לא הפסיקו לסרוק את הסביבה ולוודא שהודיה לצידה כשלקחו לייט סטיק וכרכו כמה מהם, מחוברים סביב צווארן להם הוסיפו, שש על כל יד. המוזיקה שדעכה הלכה והתגברה לרמיקס צעקני. הודיה דחפה לפיה נחשי גומי ורוז בלסה מרשמלו עד שאחת הבנות נדנדה להן שיבואו לרקוד.

הקולות היו חזקים, הודיה לא הפסיקה לצחוק ולקפוץ וכך גם כל השכבה ורוז פשוט נדבקה באנרגיה שלהם. כולם קפצו ואגרופים התעופפו באוויר. המוזיקה הייתה רועשת וקופצנית וקולות של ילדים שמנסים להתגבר על הרעש.

אורות צבעוניים.

קולות.

רעש.

הבהובי האורות של הלייט סטיק.

 

בום!

 

כל האורות הצבעוניים נכבו בבת אחת. הדלת הייתה סגורה ושום אור לא נכנס מבחוץ.

כנראה שרוב האנשים חשבו שזה תרגיל של הדי ג'יי להוסיף לאווירה והמשיכו לרקוד, אבל אף אחד לא המשיך לרקוד שכל הלייט סטיק כבו אף הם.

"יש לי פה טלפון," מלמלה הילדה שלקחה אותן לרחבה. רוז גירדה בצווארה ושיחקה בשפתיה כששמעה את קולה המתפלא של הילדה , "מה? אין לי סוללה…"

"היי! גם לי! איך אין לי סוללה?!" נשמע עוד קול של ילד ואז עוד כמה קולות מופתעים.

רוז ניסתה לגשת לחלל שבו הונחו התיקים אבל להפתעה הרבה, ערימות התיקים בגדלים השונים נעלמו כלא היו, לא היה כלום.

המוזיקה רק התחזקה והיה נראה שהחושך גובר יותר ויותר, אם זה בכלל אפשרי.

בום!!

מישהו חבט בראשה של רוז, ואז, ואז הכל הסתובב…

ונעלם.

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
20 תגובות
?CoolGirl יולי 08, 2023 15:16
תוכן פגעוני
אמאל'ה זה מדהיםםם
פולי אוגוסט 07, 2022 18:13
תוכן פגעוני
סיפור מדהים ומוטח
סיפור מדהים אוגוסט 07, 2022 18:13
תוכן פגעוני
פולי
Fler מרס 22, 2022 15:56
תוכן פגעוני
תודהההה, אני ממש שמחה שאתן עדיין קוראות את זה ❤❤???
writing מרס 22, 2022 15:52
תוכן פגעוני
ווואוווו זה מדהים!!
4גירלסית פברואר 07, 2022 16:13
תוכן פגעוני
אומיגדדדדדדדד זה מותר זה דהים וזה אחד הנדירים!!!! זה הספר הכי יפה שקראתי בעולםםםם
תגובות: 252
מרחפת?️? פברואר 05, 2022 12:46
תוכן פגעוני
וואוו איזה מדעימה את אני ממש נשעבתע לספר!!!?
סידני פברואר 02, 2022 15:31
תוכן פגעוני
וואו זה מדהים.
תגובות: 118
!lovely girl ינואר 29, 2022 11:17
תוכן פגעוני
יואוו הכתיבה שלך פשוט מדהימה באמת היא פשוט מהממת
~Dark Fairy~ ינואר 18, 2022 19:53
תוכן פגעוני
באיחור, אבל מצטרפת למחמאות דאאאם ילדה זה טוב, אני עכשיו הולכת לקרוא את החלק השני והשלישי, כדאי לך להמשיך כי כבר יש לך פה מעריצה ;)
טעני עוד תגובות