פרק רביעי של מון!
זה לקח לי זמן, אבל הנה אני מעלה עוד פרק
למי שלא קראה את הפרקים שלפני:
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
מבטיחה לנסות להשתפר ולהעלות את הפרק הבא מהר
תודיעו לי אם אהבתן?
אני מתעוררת. איפה אני נמצאת? לוקח לי רגע להיזכר בקו החיים ואיך הכול השחיר אחרי שעברתי מעליו. אני פותחת באיטיות עין אחת, אני רואה מעליי עצים ושומעת ציוצי ציפורים מרוחקים. אני לא במיטה בחדר לבן. לאט לאט אני מתחילה להבין, הצלחתי לברוח, אני כבר לא שם! ברחתי. ברחתי מהמקום הנורא הזה. אני נושמת נשימות נרעדות ועוצמת ופותחת את עיניי עוד כמה פעמים כדי לוודא שאני לא חולמת.
עכשיו, כשהתעוררתי לגמרי, אני מרגישה תזוזה מאחורי ראשי ושמה לב שהראש שלי מונח על משהו רך וחמים, ושאני מכוסה שמיכה מאולתרת מעלים יבשים.
"קמת", אני שומעת קול מעליי. אני קופצת בבהלה ומסתכלת מסביבי. אני מזהה שהדבר החמים שהנחתי עליו את ראשי היה רגלו של נער שנראה בן שמונה עשרה בערך, עם שיער זהוב ועיניים ירוקות עמוקות. "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך. הם הצליחו לפגוע בך עם אחד מהחצים שלהם, את ישנה כבר כמה שעות, וכשהתחלת לצרוח ולהתפתל חשבתי שעדיף שהראש שלך לא ייפגע מהאדמה הקשה."
"אני חושבת שהחץ שלהם היה לא רק עם חומר מרדים. כל מה שעברתי בזמן האחרון, הכל חזר," אני מבינה תוך כדי דיבור, "אני מון, רק... מי אתה?" אני נזכרת לשאול.
"אה, נכון, אני קאי. הצלחתי לברוח משם גם, הם בטח הביאו אותך אחרי שאני יצאתי. ראיתי אותך קופצת מעל הקו כשהחץ פגע בך, ומשכתי אותך לפני שהם הספיקו."
"אתה בטח ה'מתאים' שהם דיברו עליו. הם אמרו שבטח תגווע ברעב או בצמא כאן, אבל אתה לא נראה רעב במיוחד."
"גם לי הם סיפרו את זה, הם מנסים להפחיד אותנו כדי שלא ננסה לברוח, כמו שאת רואה, זה לא עבד להם עד עכשיו. באמת יש כאן סוג של חומה אלקטרונית, בערך קילומטר מכאן, אבל רק חיות גדולות ובני אדם לא יכולים לעבור דרכה. ציפורים וחרקים לא מרגישים בה בכלל. יש כאן גם נחל קטן, אז הסתדרתי די טוב. את רעבה?"
אני שמה לב שהבטן שלי כאילו נבלעה לתוך עצמה, "מאוד" אני משיבה. קאי לוקח תיק מאולתר מעלים, ומתחיל להוציא דגים עטופים בבד ואגוזים שכנראה ליקט מסביב. "לקחתי איתי כמה דברים כשברחתי, הבאתי בד וכמה חבילות גפרורים, ואם חסר לי דברים אני לפעמים חומק מאחורי הקו ולוקח מהשומרים, הם אף פעם לא מצפים לזה אז זה לא מסובך מדי. לא ממש דיברתי עם מישהו כבר די הרבה זמן, את בהחלט שינוי מרענן, למרות שאת נראית כאילו עברת גיהינום, טוב, אני מניח שזה לא רחוק משם. הייתי שם רק שבוע, את בטח היית יותר, נכון?" תוך כדי הדיבור המהיר הוא הדליק אש קטנה והניח כמה מהדגים מעליה.
"אני חושבת שהייתי שם בערך חודש." אני עונה.
במשך חצי השעה הבאה, שבה הדגים נצלים ונאכלים במהירות בעיקר על ידי, קאי ממשיך לדבר וכנראה להשלים חסרים של הרבה זמן שרק העצים והציפורים אירחו לו לחברה.
"את רוצה סיור באזור?" הוא שואל לבסוף.
"בטח" אני משיבה, והוא מוביל אותי בין עצים עם פירות או עלים אכילים, מראה לי את הנחל הקטן שבו טפס את הדגים, וגם אוהל מאולתר ממקלות ובדים שכנראה גרר מהשומרים.
את הימים הבאים אנחנו מעבירים כשהוא מנסה להראות לי איך לחיות כאן, ואיך להסתדר. האוהל שלו מצטמצם כשהוא לוקח חלק מהבדים כדי ליצור גם אוהל בשבילי. הוא מסביר לי לא להתקרב יותר מדי לחומה, כי אז עפים כמה מטרים אחורה ונשארת כוויה צורבת.
יש קסם מסוים בלחיות ביער, למרות הקושי. בלילה קשה לי לישון, שילוב של אדמה קשה, סיוטים וכאבי ראש קלים. לפעמים אני תוהה מי הקורבן החדש של 'הצבוע השחור', גם מייבן מנסה לזלוג למחשבות שלי מדי פעם, אבל אני הודפת אותו כמיטב יכולתי.
אני מנסה להבין מה אפשר להכין מציפור מסכנה אחת וכמה חרקים, אבל בסוף מחליטה לנסות לקטוף פירות אדומים שקאי הבטיח לי שהם לא רעילים, וליתר ביטחון נתתי לסנאי שהיה מספיק קטן לעבור את החומה לנסות אותם לפניי, אחרי כמה זמן הוא נעצר.
"אני חושב שאנחנו כבר ליד החומה." הוא מודיע, אני מרגישה את הרטט החשמלי מסביבי, ולפעמים רואה ניצוץ כחול לפניי. אבל יש שיח עמוס בפירות רק מטר ממני. אני מתקדמת עוד קצת, אבל לפתע כאב חד מפלח את ראשי, ולרגע אני חושבת שאני שוב חזרתי לשם, שאני שוב מחוברת למכונה, שלא באמת ברחתי. אני צורחת ומרגישה את ראשי נחבט באדמה. ואז הכול נגמר, במהירות ודיוק כמו שזה התחיל, הכאב נעלם. מעליי אני רואה בטשטוש את קאי המודאג שמנסה להגיד לי משהו.
"מון" אני שומעת קול. אני מתחילה לאבד את הכרתי.
"מון, תתעוררי" זה קאי. קאי קורא לי.
אני פותחת במאמץ את עיניי, אני רואה הבזק כחול שהולך ומתרחב.
"אני חושב ששברת את החומה."
אני מרגישה אותו מרים אותי וסוחב אותי כשהעולם מחשיך.