הנה אני,
לא שמתי מסקרה,
לא סירקתי את הגבות,
גם לא מרחתי אודם
ולא שמתי סומק.
הורדתי את העגילים,
את השרשרת
ואת כל הטבעות.
אני בכלל לא אוהבת תכשיטים, גם לא את כל האיפור הזה שמציק לי על הפנים.
זה מה שאנשים לימדו אותי,
שאני צריכה לשים עליי מיליון דברים,
כדי להסתיר את מה שיש מתחת,
כדי להסיח את הדעת,
מהפנים הלא סימטריות שלי,
מהאף הארוך והעקום שלי,
מהשפתיים הקטנות שלי,
מכל השוונצים בשיער
ומהצלקות שלא יעברו.
מהשיניים הצהובות והעקומות שלי,
מהשומנים שבולטים פה ושם.
להסתיר, להסתיר, להסתיר...
להדביק, להוסיף, לכסות, להבליט, להוריד, להרים, להצמיד להחניק.
זה מחניק, זה חונק, זה מציק.
הנה אני,
לא שמתי מסקרה,
לא סירקתי את הגבות,
גם לא מרחתי אודם
ולא שמתי סומק.
הורדתי את העגילים
כן, גם את השרשרת ואת כל הטבעות.
עכשיו רואים את כל הפגמים,
כל מטען גנטי כאן מוחצן,
דורות על גבי דורות,
שנים על גבי שנים,
מאות אנשים שאני צאצא שלהם,
הכל אמיתי,
צלקת, צלקת,
כל תו ותו.
נטייה לפה, נטייה לשם, זוויות לא שוות, איברים שבחרו להיות גדולים וכאלו שבחרו להיות קטנים.
הכל קריא, הכל ברור,
גם הדברים הטובים...
הירוק שאלוהים בחר לשים לי בעיניים,
הנמשים שהשמש הכתימה לי על הפנים כדי להסגיר את אהבתי אליה,
הניצוץ הזהוב שקופץ מתוך השיער המקורזל שלי שנראה כמו סנה בוער.
כלי דם כחולים כמו הים בעפעפיים, בידיים וברגליים, מלאים בפחמן דו חמצני וחמצן.
אני חיה,
אני נושמת,
אני בת-אדם.
הנה אני,
לא שמתי מסקרה וגם לא רוצה לשים.
אני לא מושלמת, לא רוצה להיות מושלמת ואני בחיים, בחיים גם לא אהיה.
אני זה מספיק.
אני זו אני, אף אחד לעולם לא יהיה כמוני ואף אחד גם לא צריך, ואני לעולם לא אהיה מישהו אחר ואני גם לא צריכה.
עכשיו תורכן.