התחלה של סיפור, תכתבו לי אם להמשיך ואם יש לכן הערות. קראתי לזה מון, כי זה השם של הדמות, אבל אם יש לכן הצעות זה יהיה נחמד.
אני ממשיכה לרוץ. הריאות שלי שורפות ואני לא מצליחה להסדיר את נשימתי, אבל אני ממשיכה לרוץ. אני יודעת שאם אעצור הם ישיגו אותי, ואני יודעת שעד שאגיע לקו החיים, הקו שמסמן את סיומו של הכלא המעוות שסבלתי בו בשבועות האחרונים, אני חייבת להמשיך לרוץ. אני כמעט מועדת על אבן אבל ברגע האחרון מצליחה לייצב את עצמי. אני שומעת אותם מתקרבים אבל רואה את הזוהר הכחול שבוקע מהקו הדק, אני לא אוכל לרוץ עוד הרבה. הקו מתקרב. עוד קצת ואני בצד השני. אני קופצת מעליו ומתמוטטת. אני יודעת שאני צריכה לפתוח את עיניי, לראות אם הפעם עברתי לצד השני או שהם הרדימו אותי ולקחו אותי חזרה כמו בכל שאר הפעמים, אבל אני לא מצליחה ונגררת לאפלה. מחומר הרדמה או עילפון? את זה אני אדע כשאתעורר.
הזיכרונות רודפים אותי בשנתי, איך הגעתי למצב שבו אני נמצאת. והדבר האחרון שאני מצליחה להיאחז בו הוא שמי, מון, כמו הירח.
אני בביתי הישן. ההורים שלי שוב לא בבית כמובן ואני בוכה את נשמתי על הספה. ההורים שלי אף פעם לא בבית, בדרך כלל אני לא בטוחה שהם יודעים שאני קיימת אפילו. לא הגעתי לתיכון שלי באופן קבוע כבר יותר משנה. נמאס לי מכל שאר התלמידים הפתטיים שהכול מושלם וטוב בחיים היפים שלהם. אבל אני חייבת להתאפס על עצמי, יש לי תכניות הערב. אני מסכלת על השעה ורואה שכבר חמישה לעשר, מייבן אמור להגיע עוד מעט. מייבן עבר לבית הסמוך לפני שבוע וכל פעם שיצאתי לריצה מאז הצטרף אליי, בסוף הזמנתי אותו אליי. טוב נו, בכל מקרה אין לו הרבה מה לעשות. ניגבתי את הדמעות כשנשמע הצלצול. למייבן יש שער שחור חלק, עיניים חומות כהות והוא גבוה ושרירי, זה עזר לעניין שלי בו. את שאר הערב ביליתי איתו, ובסופו הוא טען שהוא לא יכול לחזור הביתה כי שכח את המפתח וההורים שלו כבר ישנים. לא לגמרי קניתי את הסיפור הזה אבל נתתי לו להישאר לישון על הספה. כשאני כמעט נרדמת, אני חושבת על כמה מוזר זה שלא ראיתי עדיין את הוריו של מייבן, למרות שהם עברו כבר לפני שבוע, אבל ערפל השינה משכיח את המחשבה ואני נרדמת.
חודשיים עם מייבן חולפים מהר, בבית שלי תמיד רק אני נמצאת, אז הוא מבלה אצלי הרבה, אני מגיעה אליו רק כשהוא מסמס לי שההורים שלו לא בבית. הרבה נשיקות ושיחות מלב אל לב, אני מרגישה שהוא הבן אדם הראשון שבאמת מבין אותי, ולמרות המהירות שהכל נהיה רציני, מכיר אותי ומתעניין באותם דברים כמוני. די מהר אני מתאהבת בו לגמרי ואנחנו דבוקים אחד לשני כל היום.
בדיוק חזרתי הביתה מהסופר, כשמצאתי את מייבן יושב על הספה שבסלון. "היי מון" הוא קרא אליי. "רציתי להראות לך היום מקום חדש שמצאתי שנראה לי שאת תאהבי".
"אווו נשמע נחמד," עניתי בחיוך "מתי נצא?"
"עכשיו?"
כשאנחנו נכנסים לאוטו הוא מבקש ממני לשים כיסוי עיניים, אני מסכימה ומחייכת אליי, והוא מחייך חיוך שנראה מרוצה מאוד. אנחנו נוסעים בערך שעה, כשאני מתחילה להשתעמם ולשאול שאלות לגבי 'ההפתעה' הוא מחליט שהוא עוצר לקנות קצת אוכל בתחנת דלק, אבל הוא עדיין לא מרשה לי להוריד את הכיסוי עיניים, "זה חלק מההפתעה" הוא אומר ולאחר כמה דקות חוזר עם שייק גדול וחטיפים לאחר כך. כשאנחנו ממשיכים אני נהיית נורא עייפה ומודיעה למייבן שיעיר אותי כשנגיע.
אני מתעוררת כשהוא מנער אותי ואומר לי שצריך לזוז, "כמה זמן ישנתי?" אני שואלת,
"שעתיים" הוא עונה. אני יוצאת בטשטוש מהאוטו ומייבן מוביל אותי, עדיין עם כיסוי העיניים שלי.
לאחר הליכה של כרבע שעה אנחנו נעצרים, אני שומעת חריקה של דלתות כשאנחנו נכנסים לאזור מוצל, אני מורידה את כיסוי העיינים בסקרנות כשמייבן מודיע כשהגענו. נכנסנו לתוך חדר מרובע עם אורות ניאון מסנוורים, בכל פינה של החדר מונח מחשב שמחובר להרבה חוטים ומכשירים שונים, ובמרכז קופסה גדולה שממנה יוצאים צינורות ויש לה שקעים מוזרים במקומות מסוימים. אני רואה שחוץ מהדלת שנכנסנו דרכה יש עוד דלת אחת גבוהה ודקה שעליה יש ציור מוזר של שני עיגולים חופפים עם נקודה באמצע.
"זו ההפתעה?" אני שואלת בבלבול.
"אני עובד על משהו, ורציתי שהוא יהיה מבוסס עלייך, אז לפני זה אני יכול לבדוק כמה דברים? כמה משחקים פשוטים, לא משהו מסובך" הוא שואל בחיוך ומתקרב אליי.
"אני חושבת" אני עונה בהיסוס, משהו נראה קצת מוזר, לא? הוא שם לב להיסוס שלי והחיוך שלו גדל והוא מתקרב אליי עוד קצת.
"אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?" אני מפסיקה להסס ונצמדת אליו, "אני יודעת, ואני אעזור לך במה שאתה עושה"
הוא ישר מתחיל לעבוד בלי להסביר על הפרויקט המסתורי שלו, ובכל פעם נותן לי משימה על אחד המחשבים, או מחבר אותי אל אחד הצינורות ושואל אותי שאלות. לאחר הרבה משחקי מחשבה וחידונים הוא מוביל אותי לדלת עם הסמל המוזר ומסביר שאני רק צריכה לעבור לצד השני של מסדרון ארוך וחשוך, ושהוא יפגוש אותי בצד השני ויסביר כל מה שלא הבנתי. אני מהנהנת בחשש ונכנסת למסדרון כשהוא סוגר מאחורי את הדלת.
עכשיו אני לא מצליחה לראות כבר כלום ופשוט מתקדמת כשאני נאחזת בקירות שהרבה יותר מדי קרובים אחד לשני לטעמי. אחרי הליכה קצרה אני מגיעה למבוי סתום ומגששת את הקירות מסביבי בחיפוש אחר ידית. לבסוף אני מוצאת כפתור גדול, המקום הזה ממש מוזר. אני לוחצת על הכפתור ושומעת דלת נפתחת, בפתחה יש אור קלוש ואני עוברת דרכה. אני מוצאת חדר קטן שבתוכו יש כיסא פשוט. לאחר עוד רבע שעה של חיפושים אחר יציאה, אני מתייאשת ומתיישבת בכיסא. פתאום אני שומעת נקישה ורצועות מתחילות להיכרך סביב ידיי ורגליי, אני נאבקת בכיסא אבל כבר לא מצליחה לזוז. הלב שלי מאיץ ואני צריכה להשתחרר. המקום הזה דפוק, מה קורה כאן? אני צורחת ומנסה לקרוא למייבן אבל הרצועות רק מתהדקות עוד קצת ומאיימות לעצור את זרימת הדם שלי.
לפתע הקיר מתחיל לחרוק ולזוז ממקומו. אני מסתכלת ורואה שנפתח פתח בקיר, סוג של דלת. אני שומעת צעקות שמחה מצדו השני של הפתח כשבן אדם מבוגר נכנס. הוא נראה בערך בגיל העמידה עם כרס קטנה וחיוך לא נעים במיוחד. הוא צועק כמה דברים לאנשים שאני לא יכולה לראות ולאחר מכן פונה אליי.
"אני רואה שהיית ילדה טובה, אה?" הוא שואל בגיחוך "חיכינו לך"
אני מסתכלת עליו בתיעוב ומושכת בידיי בניסיון עלוב להשתחרר מהרצועות. "תשחרר אותי! מי אתה בכלל? איפה מייבן? מה עשית לו?" אני ממטירה עליו שאלות בכעס.
"את מייבן את רוצה?" הוא משיב ומושך בכתפיו, ואז יוצא מהחדר.
אני מתחילה כבר לפחד ומנסה להבין מה קרה פה עכשיו. למה מייבן לקח אותי לכאן בכלל, זה לא נראה כבר כמו רק פרויקט קטן.
אני שומעת צעדים והאיש חוזר ומאחוריו מייבן. אני מזדקפת ומשחררת אוויר שלא ידעתי שהחזקתי, מייבן יסביר עכשיו הכול, יהיה בסדר. אני מחייכת אליו אבל להפתעתי הוא לא מחזיר לי חיוך ועל פניו יש הבעה שונה ממה שאני מכירה.
"מייבן? מה קורה כאן? תגיד לו לשחרר אותי" אני אומרת בתקווה.
"לא נראה לי, יש לנו בשבילך תוכניות אחרות" עכשיו הוא מוציא מזרק מכיסו ומתקרב אליי. אני לא בטוחה למה נכנסתי אבל עכשיו אני כבר מבינה שהמצב די גרוע בשבילי.
"לא! לא! בבקשה!" אני צורחת בניסיון אחרון, אבל מייבן מתעלם ומחדיר את המזרק לזרועי. כשאני נרדמת אני שומעת בערפול "לילה טוב מון", אבל שמי נשמע חמוץ עכשיו.