לפרק הקודם של בורחת
עוד לא מכירה את הסיפור? לפרק הראשון של בורחת לחצי כאן
״אם יש בן אדם שלא זילזל בי,״ השבתי ״זה היה אבא שלי, אבל הוא נפטר לפני חמש שנים.״
״מותר לי לשאול איך?״ סייפן שאל והתרחק ממני מעט.
מחיתי את הדמעות מעיניי והתכוננתי לספר את הסיפור בפעם המי-יודע-כמה.
״זה היה בחופש הגדול של כיתה ז׳, חודש אחרי שחגגתי בת מצווה. התעוררתי מאוחר וראיתי את אמא שלי בוכה ולובשת שחור. היא סיפרה לי שאבא נפטר מדום לב. הייתי מנוכרת, בהתחלה אפילו לא בכיתי. הצלחתי לעכל את זה שהוא לא איתנו רק באמצע השבעה ואז נשברתי. זה תמיד היה נראה לי קצת מוזר, שאדם בריא בן ארבעים, בתפקיד בכיר בחברה גדולה, שחיין וספורטאי מצטיין, מקבל דום לב ככה פתאום ביום בהיר אחד...״
הוא חזר לחבק אותי ואמר ״חשבת על אפשרות שלא סיפרו לך את האמת?״
השתתקתי ונשימתי נעתקה לרגע. הפחד הכי גדול שלי, היה זה. ששיקרו לי כל השנים ומשהו אחר הרג את אבא שלי. המחשבה הזו עלתה לי בראש מדי פעם ותמיד ניסיתי לגרש אותה ולברוח ממנה.
״כן, חשבתי...״ גמגמתי באיטיות.
״היית רוצה לנסות לגלות?״ הוא חייך חיוך קטן.
״תלוי כמה זה מסובך...״ עניתי, לא רציתי להתחיל לחפש את המידע בנרות ולהקשות על כל מי שמסביבי בשביל דברים שכבר אי אפשר לשנות.
״אני האקר.״ הוא חייך ״קוד פריצה אחד במחשב הנייד שלי ואנחנו מגיעים לתיק האישי שלך ברווחה. זה לא אמור לקחת יותר מעשר דקות.״
חייכתי.
״אני שמח שזה מעודד אותך.״ הוא אמר והלך להביא את המחשב.
״שבי.״ הוא התיישב על אחד הפופים בלובי ואני לידו. המחשב נדלק.
כעבור כמה דקות של סיסמאות שבאות אחת אחרי השנייה ברצף ונראות בשבילי כמו סינית, ראיתי את הדבר שמבשר שזה כנראה לא כל כך קל: הגישה נחסמה. חלק בי חש הקלה.
״זה בלתי אפשרי-״ הוא אמר וקטעתי אותו
״הכל בסדר, זה גם ככה לא כזה דחוף...״
״לא נתת לי לסיים. זה בלתי אפשרי מכאן. תזכירי לי, באיזו לשכת רווחה הפנו אותך לכאן?״
״תל אביב, למה?״ השבתי.
״כי משם זה אפשרי לגמרי.״ חיוך ערמומי התפשט על פניו.
״אתה לא רציני...״ ציחקקתי במבוכה שבאה לכפר על הרצינות התהומית של העניין.
״אני רציני לגמרי. היום בערב אני ואת פורצים לרווחה ומוציאים את המידע הזה.״
״השתגעת?״ שאלתי ״זה לא שהמידע הזה ישנה משהו...״
״המידע הזה ישנה עבורך יותר ממה שאת חושבת. אין דבר יותר חשוב מהאמת. תכתבי את כל הקודים שאני אומר לך על דף ותני לי אותו.״
השלב הבא היה כמויות של קודים באותיות לועזיות ומספרים, שסייפן דקלם בדיוק מטורף ואני נאלצתי לכתוב את כולם.
״אוקיי, כתבתי הכל. איך אתה מצפה שניכנס לרווחה בדיוק?״
״הם סגורים היום בכל מקרה, ובלילה אף אחד לא ישים לב.״
״ואיך אתה מצפה שנצליח לפרוץ את הדלתות פנימה?״
״זה החלק הקל.״ הוא חייך ״עם סיכה אני מצליח. החלק היותר קשה זה לא להיתפס. שטות הכי קטנה בחדר של המחשבים והאזעקה מתחילה לפעול.״ ניסיתי לעכל את כל מה שקורה. רק לפני רגע סיפרתי לו משהו, איך הגענו לפריצה ללשכת הרווחה?!
״שאלה אחרונה, למה שתרצה לעזור לי?״ שאלתי.
״אני חושב שלכל אחד יש זכות בסיסית להכיר את העבר שלו.״ הוא ענה והוסיף ״אני אגיד לשרית שאת באחריותי היום.״
״מה עם יולי?״ שאלתי בדאגה.
״היא חייבת לישון, היא ערה כבר מעל שלושה ימים ברצף.״
התקדמנו לכיוון החדר שלי ושל יולי. היא כבר נרדמה.
״היא באמת הייתה גמורה.״ הוא אמר ״אל תפריעי לה.״
״מה השעה?״ שאלתי.
״שש בערב. נבקש משרית אישור לצאת עכשיו ונצא.״
אני וסייפן התקדמנו לכיוון משרדה של שרית. גם היא כבר נראתה עייפה.
״אנחנו רוצים לצאת קצת.״ אמרתי.
״תשמור עליה. היא באחריותך כל זמן שהיא לא פה.״ שרית אמרה לסייפן, כאילו לא הייתי נוכחת בחדר. כאילו לא הייתי נערה בוגרת בת שבע עשרה.
הוא הנהן.
״אתם יכולים לצאת.״ הוסיפה לאחר כמה שניות.
״שימי כמה סיכות בשיער ובואי.״ הוא אמר. הלכתי לחדר ושמתי מספר סיכות על הראש, בצורה שנראתה די מגוחכת. הוא צחקק ואמר ״המטרה מקדשת את האמצעים.״
עלינו לרכב שלו ונסענו לכיוון לשכת הרווחה בתל אביב. הנסיעה הייתה מתוחה מאוד, הרגשתי אפשר לחתוך את המתח בסכין וכל רגע עתיד לקרות משהו לא צפוי.
נכנסנו לתל אביב, היא הייתה מלאה בצעירים שמחים וחוגגים, כיאה לעיר ללא הפסקה. קיוויתי שלא אתקל בגולן, כי לשכת הרווחה הייתה מאוד קרובה למקום מגוריו, שקרוב למועדונים. כמו בתל אביב, הכל קרוב להכל. לאט לאט, התרחקנו מהאזור הצבעוני של העיר ונסענו לכיוון משרדי לשכת הרווחה. סייפן חנה בחניון נטוש וירדנו מהרכב. היה קור כלבים. רעדתי.
״את מתרגשת?״ הוא שאל.
״קר לי בעיקר.״ השבתי. הוא שם עליי את הג׳קט שלו.
״תודה.״ חייכתי.
״תורידי את הסיכה הראשונה.״ הוא אמר כשהגענו לדלת גדולה יחסית, אך לא דומה לזו שהגעתי ממנה לאותו מקום לפני כשבועיים.
״זו הדלת האחורית.״ הוא לחש ״מהראשית אין סיכוי לפרוץ.״
הורדתי את הסיכה מראשי והושטתי לו אותה. תוך שניות של סיבוב הסיכה בחור המנעול, הדלת נפתחה. הלחץ גבר.
״עכשיו,״ הוא פתח בלחש ״נעלה במדרגות, כדי שלא יהיו רעשים מהמעלית.״ הוא הסתכל על הנעליים שלי בחטף. "תורידי נעליים. ישמעו אותך איתן". התחלתי להוריד את המגפיים שלי, עם העקב הקטנטן, ותהיתי לעצמי אם אני חולמת.
חלפנו בהליכה זהירה על פני השלטים, עוקבים אחרי שלט אחד: ארכיונים דיגיטליים.
כנראה שהארכיונים ממוקמים בקומה הגבוהה ביותר של הלשכה, כי העלייה הרגישה כנצח, וכשהגענו למעלה, נשמתי בכבדות ולבי פעם בחוזקה. התיישבתי על הרצפה במעידה קלה.
״את בסדר?״ סייפן שאל אותי בחיוך. הנהנתי וקמתי מהרצפה.
הוא נתן לי יד. עברנו חדר חדר עד שהגענו לאחד לפני אחרון שעליו בלט השלט, כמו איקס שמסמל במפה את האוצר החבוי: ארכיון דיגיטלי - תיקים אישיים: קטינים.
מתחת לכיתוב הופיע עוד אחד שגרם לי לחייך באירוניה: הכניסה למורשים בלבד.
״תורידי את הסיכה השנייה.״ סייפן ביקש ועיניו קרנו.
הורדתי אותה מראשי וכמה שניות לאחר מכן שמעתי את המנעול נפרץ שוב.
שקט מותח השתרר סביבנו בחדר המלא במחשבים. סייפן הדליק את אחד מהם ואמר ״תני לי את הרשימה של הקודים.״
עם כל קוד שהוא הכניס למחשב, מפלס הלחץ של שנינו עלה עוד יותר עד שלבסוף הגיע השיא. על המחשב נכתב באותיות גדולות:
״הגישה אושרה. אנא הקש את מספר תעודת הזהות של בעל התיק האישי שברצונך לגשת אליו.״
״תקלידי.״ הוא חייך. התרגשתי יותר מעצם המעשה מאשר ממה שאגלה. לא ציפיתי לגלות משהו דרמטי במיוחד, או איזשהו דבר חדש.
אצבעותיי רעדו עם כל מספר שהקלדתי. לחצתי על סימן האישור. לאחר כמה שניות כל עברי נפתח בפניי:
תיק אישי: גאיה-חנה אהרון.
״חנה זה השם השני שלך?״ הוא שאל.
״כן, על שם סבתא שלי מצד אבא...״ השבתי.
״תגללי למטה.״ אמר.
גלגלתי את העכבר לאט לאט עד שהגעתי לסעיף ההורים. את מה שגיליתי לא אשכח לעולם:
שם האב: עודד אהרון
תאריך פטירה: 6.8.2015
סיבת המוות: התאבדות. הותיר אחריו מכתב התאבדות, המניע- פשיטת רגל וחובות כלכליים כבדים.
לא הצלחתי לשלוט בדמעות. נשכתי את שפתיי בחוזקה ואיכשהו, כאילו גרמתי לזה בעצמי, האזעקה החלה ליילל בווליום מחריש אזניים...