אני מבקשת שתפרסמו את זה. להרבה בנות יש מה ללמוד מהסיפור הזה.
רק תפרסמו.
___________________________________________________________
אני לא זוכרת באיזה תאריך זה התחיל. אני רק זוכרת זיכרון אחד. הילד שאהבתי כינה אותי ''שמנה''. ילדה שלא באמת חושבת ככה כל החיים שלה לא תבין אותי לעולם. הייתי בת 13 וחצי אז, התחלתי לקרוא על התקפי בולימיה. זה תפס אותי בעין.
אני צריכה לציין כאן, שלא הייתי מהבנות האלה שהולכות ברחוב ובנים מסתובבים כדי לראות אותן עוד פעם. הייתי ילדה רגילה, אבל ממש מצחיקה. פעם שמעתי איזשהו משפט כזה שכל השמנים מצחיקים כי הם מחפים על השומן שלהם. כל כך נפגעתי. אני לא הייתי כל כך שמנה, מקסימום היה עליי איזה 8 קילו עודף.
הפעם הראשונה שהקאתי זה היה מרוב שאכלתי כשהייתי אצל סבתא. הורדתי את המים וניסתי להקיא. דחפתי אצבע אחת וזה לא עזר. עוד אצבע והנה הקאתי. בהתחלה הרגשתי נורא. איך הייתי מסוגלת לעשות את זה לעצמי, אבל המשכתי לעשות את זה עוד ועוד. חשבתי שמתי שבא לי אני יכולה להפסיק. חשבתי שאני אקיא במשך חודש וזהו, זה יפסיק. אני ארד במשקל וזהו.
בולשיט. הקאתי והקאתי וירדתי בצורה דרסטית במשקל. כולם החמיאו לי על המראה החדש שלי. רק הידיד הכי טוב שלי ראה משהו שכולם לא ראו- נהייתי בודדה. חשבתי רק על אוכל, אוכל ואוכל. התחלתי לספור קלוריות באופן אובססיבי ואת כל האוכל שאכלתי הקאתי.
כל הזמן חשבתי על כמה אני שמנה. בתקופה הזאת האוכל היה האויב הכי גדול שלי. זה נשמע פתטי אבל זו אמת. ידיד שלי הלך לאימא שלי וסיפר לה שהוא שמע אותי מקיאה בבית ספר.
הכחשתי. אמרתי שאני עושה ספורט ובגלל זה אני יורדת במשקל.
יום אחד התעלפתי בבית ספר. אני עוצרת כאן ורוצה לספר לכן שהשיער שלי התחיל לנשור, הייתי מתעלפת הרבה, המחזור שלי הפסיק ונראיתי כמו חולה.
ההורים שלי שלחו אותי לבית חולים- לחולי נפש. חולי נפש אתן מבינות?! החיים שלי לא חזרו להיות אותו הדבר. האינסטינקט הראשוני שראיתי אוכל ואכלתי היה להקיא, אז נתנו לי אוכל כמויות קטנות.
יצאתי מהבלמיה אחרי שנתיים מיגעות וקשות. מאז אני בסדר, לא כל כך בסדר האמת. הסטיגמה שנתנו לי בתיכון נשארה. אנשים חושבים שאני מצורעת. נשארתי בקושי בלי חברים. חוש ההומור ושמחת החיים שלי פחתו. הפכתי להיות הבושה של המשפחה הרחוקה שלי. כולם מדברים עלי.
אני זוכרת לטובה את ידיד לי שעזר לי והוציא אותי מהבוץ. כל יום בבית חולים הוא בא וביקר אותי.
הכרתי ילדה שהייתה איתי בבית חולים. היינו חברות ממש טובות. אחרי שנה נודע לי שהיא מתה. היא המשיכה עם הבולימיה. אני חושבת איזה מזל היה לי עם ידידים וחברות והורים כמו שלי שהוציאו אותי מזה. הייתי יכולה להיות במקומה. במקום שרון שלי.
נשארה לי צלקת כבדה מאז. לפני חודשיים בערך אכלתי משהו ממש מגעיל ורציתי להקיא.
אז עצרתי. אפילו להקיא כבר לא היה לי כוח. לא היה לי אומץ. פחדתי שזה יחזור.
אני הולכת עד היום לפסיכולוגיות, לטיפולים ולבתי חולים למרות שאני כבר לא בולימית.
בנות, אתן חושבות שאפשר לצאת מזה אחרי חודש וזהו. אתן תרזו. אני יודעת שקשה לכן לפעמים עם דיאטות, אבל בבקשה מכן. לא ככה, לא בבולימיה, לא באנורקסיה. זה כתם לכל החיים.
הבקשה הכי גדולה שלי אליכן - אל תנסו עם זה אפילו פעם אחת! אני מתחננת...
היום אני בסדר, אבל נשארה צלקת עמוקה...