בס"ד
שלום לכולן וברוכים הבאים לטור הביקוטיפ שלי!
לחדשות – ברוכות הבאות. לקוראות הקבעות – ברוכות השבות.
כתבו לי בתגובות אם אתן כבר ותיקות וקראתן את הטור \ קטעים שלי, ואם אתן חדשות כתבו לי את זה גם! חח... נעשה סקר, מה יש כאן יותר.
אז ככה, למי שלא יודעת אני מיילייט, או בכינוי ששאר כתבות הנוער נתנו לי – נצנצי! יש לי טור הנקרא ביקוטיפ שעולה בימי רביעי (משתדלת) ובו אני מעלה כל מיני דברים הקשורים לכתיבה באופנים שונים.
למי שעוד לא יצא לה לקרוא והנושא מעניין אותה, או שסתם רוצה נוסטלגיה או להיזכר, הינה החלקים הקודמים:
הטור הראשון, שהכי מרגש אותי להיזכר בו, דיבר על מחסומי כתיבה ונתן עצות להתמודדות איתם; הטור השני, לימד כמה דברים שאני דיי בטוחה שלא ידעתן על סימני פיסוק; קצת לאחר מכן, הגיע טור על לימודים לכבוד החזרה אל בית-הספר - טיפים, דעות וסיפורים אישיים, הכל נמצא שם. דיברתי על הדרך לתאר אנשים, דברים מצבים, וכמובן על קצב עלילה וזמנים ; פירטתי על הדרך ליישם רעיונות; וכמובן, איך לא, ארבעה ביקוטיפים מעניינים, מיוחדים ומקוריים לבנות נפלאות. -my life-, הולי גירל, בלאק נייט, צוות וקטע כתיבה - שלושה סיפורים מדהימים ושני קטעים פשוט יפיפיים. הטור האחד עשרה עסק בדרכים להעיר לאנשים על שגיאות בכיתבה שלהם והיה בו תרגיל כתיבה מהמם שהכנתי בשבילכן. בטור השתים עשרה זהו הטור הביקולי (ראו למטה) ש- Remember me המדהימה כתבה לי. וכמובן, איך אפשר לשכוח את הטור השלוש עשרה שבו פירטתי על התחלות של סיפורים וספרים, שזה חלק שאני (ואני בטוחה שעוד הרבה) די מתקשות בו. לצערי הוא דיי אנדרייטד ולא קיבל חשיפה לציבור :\ הטור הארבע עשרה – ביקוטיפ לYou Keep Me Dancing . שני הביקוטיפים האחרונים, ה15 וה16, היו ביקוטיפים לשני סיפורים נפלאים – סוף העולם ביחד והילד עם הקוביות בבטן.
גם אתן רוצות להשתתף בטור שלי? יש כמה אפשרויות מיוחדות שהכנתי בשבילכן, מקווה שתהנו.
ביקוטיפ: ביקורת וטיפים לסיפורים או קטעים שאתן, הבנות, שולחות לי.
שאלות ותשובות: אתן שולחות לי שאלה בנוגע לכתיבה, ואני עונה עליה.
ביקוסיפ: פעילות מיוחדת שהכנתי בטור השמיני שלי. כל הפרטים נמצאים כאן, בסוף.
ביקולי: אתן מכינות לי ביקוטיפ!
אם גם את רוצה להשתתף באחת מן הפעילויות הרשומות למעלה, רשמי לי בתגובות את דברים הבאים:
דבר ראשון, כתבי לי את שם הפעילות. לאחר מכן, הוסיפי את השאלה \ שם הסיפור או הקטע שכתבת \ הקטע שלי שאת רוצה לבקר אותו. אני בתשובה אאשר ואשלח לך את התאריך שבו הטור יעלה.
הערות מיוחדות בנוגע לפעילויות:
אם את רוצה לכתוב ביקוסיפ, את לא צריכה לרשום לי הודעה בתגובות, פשוט תעלי פוסט עם הכותרת "ביקוסיפ - (וכאן תכתבי את השם שלך)".אני אשמח לקרדיט בתחילת או בסוף הפוסט, ולהודעה פרטית כדי שאם לא נתקלתי בפוסט אוכל לדעת על קיומו ולקרוא אותו.
אם את רוצה לכתוב ביקולי, כמו שאמרתי תכתבי למטה הודעה שאת רוצה לכתוב ביקולי, ואני אתן לך את כל הפרטים בפרטי - אם את רוצה לכתוב הקדמה, על איזה קטע או סיפור תכתבי, עד מתי ולאיפה את צריכה לשלוח - את כל הפרטים האלו נסגור ביחד שתינו בפרטי.
תודה לכולכן על ההשתתפות, אתן מדהימות!
לפני שאני מתחילה מגיעה התנצלות מיוחדת לבאטרפליי, שנאלצה לחכות לביקוטיפ הזה די הרבה זמן, (כןכן, זהו ביקוטיפ לסיפור שלה!) באטרפליי, סליחה.
ועכשיו, בואו נעבור סוף-סוף לטור!
***~~~***
שם הסיפור: תרקדי את זה (1, 2, 3, 4, 5 ו – 6)
שם הכותבת: ☆batterfly☆
נקודות לשיפור:
- בהתחלה המדהימה שלך (שעליה אפרט בנקודות לשימור) יש בעיה אחת קטנטנה. כשמחליפים דובר, עושים אנטר קטן, עוברים שורה, ואילו את כתבת את כל המשפטים הקטנים הללו בשורה אחת.
- שלוש נקודות בלבד ולא יותר. או נקודה אחת, כמובן, אבל כאן זה לא רלוונטי.
- ציטוט קטן מהפרק הראשון - נופפתי להן לשלום והן רצו וחיבקו אותי. מיה אמרה לי: " לולי ( שם חיבה ) בהצלחה!!!" אמרתי לה: " תודה מיוש ( שם חיבה למיה )".
במשפט הזה יש שתי בעיות עיקריות שרציתי להפנות את תשומת ליבך אליהן. האחת, היא שלא שמים רווח בסוגריים. בסוגר הפותח (אירוניה), שמים רק לפניו, ואחריו לא; ובסוגר ה... טוב, סוגר, לא שמים לפניו רווח אלא רק אחריו. שמתי לב שעשית את אותו הדבר עם המרכאות הפותחות – שמת רווח לא נחוץ אחריהן. חזרת על הטעות הזו גם עם פסיק (ואולי גם סימנים אחרים בצורה חד פעמית או משהו שלא הסבתי אליו את תשומת ליבי) בפעם אחת ששמתי לב אליה – שמים רק אחריו.
העניין השני הוא שאני לא כ"כ ממליצה להסביר דברים כאלו, כמו שם חיבה ובעצם בכללי, בעזרת סוגריים (חוץ מזה, זה גם נורא קוטע את רצף הקריאה, רואה?) אני הייתי ממליצה לך לכתוב את זה בצורה יותר חלקה, כמו: "'לולי, בהצלחה!' מיה קראה לי בשם החיבה שלי וחייכתי אליה," או משפט בסגנון.
- כמה ציטוטים מהפרק השני שבילבלו אותי: "הרגשתי גוש של בכי שעומד לבוא" "שאלתי אותה בבכי" "התחלתי לבכות". שלושת המשפטים הללו לא באו ביחד, אלא בין לבין היו כמה משפטים – וזה מה שבלבל אותי. בנוגע למשפט הראשון – או-קיי, אני מבינה, היא מרגישה את גוש העצב בגרון ואת התחושה לפני הבכי, הגיוני. במשפט השני שהבאתי היא כבר בכתה לאמא שלה. במשפט השלישי, שבא לאחר מכן ולא לפני כן, היא התחילה לבכות. הבנת את הבעייתיות? את לא יכולה להגיש שהיא בוכה ורק אז, אחרי כמה זמן, מתחילה לבכות. קודם מתחילים, אחר כך אנחנו בעיצומו של הבכי, לא לפני כן.
- בסיום משפט שמישהו מהסיפור שלך אמר, לפני המרכאות הסוגרות, צריך לשים סימן פיסוק.
- כשאת מסיימת את הפרק ב"תדעו בפרק הבא" ו"אוהבת אתכם", השתדלי להפריד את זה משאר הטקסט. אפשר לעשות את זה באמצעות הדגשה, כמה אנטרים, או גם וגם – העיקר שזה יהיה נפרד מהסיפור ולא יראה כחלק מהטקסט.
- ציטוט מהפרק השלישי – "יוצאת לא דמעה". אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא, אבל כשמתכוונים "אליו", אז כותבים "לו" ולא "לא" (שזוהי מילת השלילה). אם זו לא הייתה כוונתך וזוהי שגיאת הקלדה, אני מבינה אותך, זה קורה לכולנו – פשוט השתדלי שבסיום כל פרק עברי עליו בריפרוף כדי להימנע משגיאות למיניהן.
- ציטוט מפרק 6 – "נו זאת שעזרה לי". כתבת כאן בשפה שלא ממש מתאימה לסיפור, אלא יותר לדיבור פנים אל פנים שבו משתמשים ב"נו" וכו' כדי להסביר את הדברים. יש אנשים שכותבים בצורה שהיא פחות ספרותית, זה פשוט רק ההמלצה שלי, אבל החלטה שלך.
- לא הבנתי, כרתו לה את הרגל ואז נתנו לה רגל מלאכותית? מצד אחד זה נשמע לי הגיוני, כי רק ככה היא הייתה יכולה לבוא עם אותה אחות (שאגב, לא סיפרת לנו את שמה וזה מוזר לקרוא לה "האחות" כל הזמן) לרקוד (בפעם השניה, לא הראשונה). אך מצד שני את לא אמרת לנו את זה, להפך, אחרי הניתוח היא הסתכלה על כלום ושום דבר במקום שבו הייתה אמורה להיות רגלה. בכל מקרה, אם היא קיבלה את הרגל אחרי הניתוח, היית צריכה לעדכן אותנו.
נקודות לשימור:
- התחלה (של הסיפור כולו ושל הפרקים בכללי) מעולה. אני ממש אוהבת להתחיל קטעים וסיפורים במתח, להכניס את הקוראים ישר אל תוך העלילה. את עוד הוספת על זה ומיד אחרי שתפסת אותנו ברגע המתאים, משותקים לכיסא ומרותקים לסיפור, הצגת את הדמות הראשית.
- הצורה שבה תיארת את הרגעים של לפני הנפילה... העלייה לבמה... ההתרגשות והלחץ... זה היה מדויק (מניסיון) והעברת את התחושה הזו בצורה מעולה.
- אהבתי שהיא התעוררה ולא זכרה את המקרים של לפני הנפילה. זה דווקא הגיוני מאוד משתי סיבות: קודם כל, אחרי נפילה קשה פעמים רבות לא זוכרים את האירועים האחרונים, או לפחות לוקח קצת זמן לעבד אותם. דבר שני, היא התעוררה. זה בטח לא ממש מובן אז אני אסביר: כשאת מתעוררת (עזבו את זה שבשלוש השניות הראשונות את לא זוכרת כלום, עובדה מדעית), במיוחד מאירוע נורא שכזה, את אוטומטית מניחה שזה היה סיוט. במיוחד כשאת מתעוררת בבית חולים ולאו דווקא מזהה את המקום, שאמך רכונה מעלייך בדאגה. את חושבת שזה פשוט היה סיוט רע שנבע מההתרגשות שלפני התחרות. אוטומטית היא נבהלה ואמרה שהיא חייבת להגיע לתחרות האמיתית. בכל מקרה, זה היה נחמד.
- אהבתי מאוד את הדמויות! או, יותר נכון, את הבניה שלהם. אהבתי את החיבור בין האחות לאלה. אהבתי את הקשר בין אלה להורים שלה ואת האהבה המהולה בצער שלהם כלפי ביתם, והצורך הנואש הזה לנסות לעזור לה אך עם זאת לעמוד בחוסר אונים בצד. אהבתי את החברות הנחמדה עם החברות שלה והייתי רוצה לראות אותן עוד. אפילו את מרי, למרות שלא התחברתי אליה כבן-אדם והיא עצבנה אותי, אהבתי – לא אהבתי אותה, כמובן, אלא את איך שעיצבת אותה וכתבת אותה – בצורה כ"כ טובה.
- אהבתי את פרק שש במיוחד. כל הזכרונות הנצורים ברגע, הנדחפים לתוך משפט – אבל עם זאת לא בצורה עמוסה או מעיקה. הצורה שבה תיארת את הרגל ובכללי את הרגשות שלה, פשוט הרגישה לי נכונה ומתאימה. לקח לה זמן להבין שהיא בסופו של דבר כן בסדר עם "עצמה החדשה" והבניה של ה"קשר" הזה עבדה מהמם.
- אומנם לקח לי קצת זמן, אבל הבנתי שכתבת את הסיפור בצורה של יומן. ראיתי שלא כתבת את הקלישאה "יומני היקר" (שזה לחלוטין לא חובה ודווקא נחמד לראות את השינוי), ובכל זאת תיעדת את סיפורה ממש בצורה של יומן – אך בלי הבלבול שלפעמים קורה בעת כתיבת היומן אלא פשוט בצורה מסודרת ויפה. כמובן שכן בסופו של דבר גם הכנסת את האלמנטים המיוחדים של יומן "...אז לילה טוב" – זה העלה חיוך על פניי, במיוחד כשמשפט אחרי זה הגיע ה"בוקר עכשיו, הרגע קמתי" (למרות שאפשר היה להפריד את פרקי הזמן באמצעות עוד אנטר אחד, אבל לא נורא).
- מעברי הזמן עובדים בכללי בצורה חלקה, ואני לא מדברת ספציפית על הרגעים שבהם אמרת במפורש שעבר יום או לילה (כמו שציינתי למעלה), אלא בכללי.
- היו הרבה קטעים קשים ועצובים בסיפור, אבל הצלחת לעדן אותם ככה שהם לא גרמו לטילטול גדול מדי – למרות שזה לחלוטין היה אפשרי, במקרים מסויימים אפילו מומלץ לטלטל לחלוטין את הקוראים עם איזה סיפור מצמרר. בסיפור שלך זה לא היה חובה, זו לא הייתה המטרה וגם לא העניין. כל הרגעים הקשים היו מעודנים בצורה די הכרחית (לפי הצורה שבה בנית את הסיפור), כי בפשטות – זהו סיפור של תקווה.
- בגלל שלא העלת הרבה מאוד זמן (מהעשרים בשבע ביולי), אני מניחה שסוף פרק שש הוא סיום הסיפור. ואני רוצה להגיד, שדווקא סיימת אותו בצורה מעולה. הרבה פעמים כותבים מתקשים עם סופים, לא יודעים אם לעשות סוף סגור או פתוח, אילו פרטים עוד אפשר לדחוף, אבל את פשוט סיימת עם תחושה מעורבת כזו. הרגשתי בעיקר את התקווה שלה, שהיא מנסה לרקוד שוב למרות הקשיים, וזהו סיום מהמם במיוחד.
דברים שרציתי להוסיף:
יש לך כתיבה עדינה, רכה ויפה. מעין תחושה מעוננת שכזו – לא יום סגרירי, אלא עננים קטנים ורכים שמכסים את רוב השמיים, וכן גם את השמש, ורק מעט אור מסתנן אלינו ומאיר לנו את השכונה.
לא יודעת, זו הייתה התחושה. אנלוגיה מעט מוזרה, אני יודעת. כפי שכתבתי למעלה – זהו אכן סיפור של תקווה, הנותן אור ואומר לנו שגם אחרי נפילות (תרתי משמע) ואירועים רעים, אפשר להתגבר על הכל. ואחרי כמה ניסיונות, להצליח להיות מה שרצית להיות.
בנוגע לטעויות – הן היו טכניות, בעיקר.
הצלחתי להתחבר אל הדמות הראשית, להזדהות עם העצב שלה ועם זאת לראות את האור שממשיך לדלוק בה וזה, במילה אחת, יפה. העלילה מעולה אך עם זאת גם פשוטה (וזה לחלוטין לא דבר רע).
תמשיכי לכתוב את הסיפורים והקטעים שלך! בהצלחה בהמשך, מחכה לפרק הבא (אם יהיה) או לסיפורים הבאים שלך.
אוהבת אתכן, וכאן בשבילכן תמיד, מיילייט...