כששמעתי על זה... זה היה ב22:30, הייתי רגועה, הייתי נינוחה והרגשתי בעננים. צחקתי מאיזה משהו מטומטם באינסטגרם למשהו שהרגיש לי לפחות חצי שעה. נשארתי עם חיוך צוחק על הפנים ונכנסתי לסטורי של חברה מהשכבה, היא שיתפה פוסט, נכנסתי אליו והחיוך ירד בשנייה. החיוך שלי נהפך לפעור לחלוטין. הוא כבר לא היה חיוך. הרגשתי את האוזניים מתחממות. הלב שלי דפק כלכך והרגשתי את הידיים רועדות. דמיינו לעצמכן. מה שאני הרגשתי זה כלום לעומת מה שהיא הרגישה אז. למה שהיא מרגישה עכשיו. נערה בת 16 נאנסה בחופשה על ידי יותר מ30 גברים. יותר נכון 30 "גברים".
(המידע לקוח מכתבה של Ynet אבל אני כתבתי את הפוסט*)
נערה בת 16 נסעה לחופשה באילת עם חברה, הן הלכו למסיבה. הן שתו. כן, אלכהול, אם תשאלו אותי גרמו להן לשתות. הנערה רצתה ללכת לשירותים. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה נעולה בתא שירותים עם תור כלכך ארוך שיוצא מהחדר שירותים. הם עמדו בתור, כל "גבר" נכנס בתורו. יוצאים מסופקים אחרי כמה דקות ומישהו קורא "הבא בתור!!". כאילו היא הצעצוע שלהם. הם ידעו שזה לא בסדר. הם פחדו מעצמם. אבל עשו את זה. הריצו בדיחות. הביאו עוד חברים. העבירו אותה מיד ליד. ריסקו לה את הנשמה. הנפש. העתיד. הילדות. התמימות. את החיים שלה הם הרסו. המשטרה הגיעו. בן אדם מגעיל שניצל את הגוף של ודפק אותה התחיל לצרוח: "אנחנו לא אשמים! היא שיתפה איתנו פעולה!!!" אין לך בושה? אנושיות? למה שהיא תאחל לעצמה שיותר משלושים "גברים" יאנסו אותה?!
והסוף? טוב, כנראה כולנו יודעות מה יהיה הסוף. שלושה חודשי עבודות שירות לחלאות האלו. הם, שרצחו לה את הנפש יסבלו רק שלושה חודשים, והיא תישאר לסבול כל החיים שלה. ולמה? כי כמו שהשופטת המפגרת אמרה: "היא לא צעקה 'הצילו' זה ברור שהיא ביקשה את זה! זאת לא אשמתם". תגידי לי את מפגרת?? את, בתור אישה, בתור אמא, בתור בת של מישהו, בתור אחות של מישהי, היית מסוגלת להגיד את זה לאדם שאנס את אמא שלך? את אחותך? את הבת שלך? אותך?? לא. ואת יודעת את זה. תתבישי לך. מכל הלב אני אומרת לך את זה.
מה נסגר עם העם שלנו? מה קרה לאנושיות שבבני האדם? האם זה הגיוני? המעשה? העונש? ואני אומרת: "לא. זה לא הגיוני מה שקורה לעם שלנו ואנושיות שהייתה בה פעם. זה לא הגיוני מה שקרה. לא המעשה ולא העונש." וכמוני חושבים וחושבות עוד הרבה מאוד אנשים. היום בשעה 20:00 בערב התקיימו הפגנות בכל רחבי הארץ. של כלכך הרבה אנשים שנמאס להם. מהמעשים. מהאונס. מההטרדה. מהעונשים המפגרים של הממשלה. כשקראתי על ההפגנות חזר לי החיוך. חיוך של תקווה. לא של אושר. חיוך שמוכיח לי שאולי עדיין נשארו אנשים טובים בעולם. ואתן יודעות משהו? נשארו אנשים טובים בעולם. ואנחנו, בתור בני אדם צריכים לעזור לכך שזה יהיה מקרה האונס האחרון פה בארץ.
אני גאה בכך שאני אישה. ואני רוצה שגם אתן תהיו. אני רוצה ללכת ברחוב עם שורטס וגופיה בלי לפחד. אני רוצה ללכת ברחוב לבד בלילה כי אני יכולה. אני רוצה לנסוע לבד באוטובוס בלי לפחד לשבת ליד גבר. אני רוצה להפסיק ללכת עם תרסיס ספריי פלפל בתיק. בא לי. כלכך. בא לי להתחיל לעשות את הדברים שציינתי בלי לפחד שזה יגמר באונס. לנערה הזאת היה את האומץ לעשות את הדברים האלו וזה נגמר רע. מאוד. בואו נגרום לכך שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה. בבקשה.