כשהייתי בערך בת 6 או 7, אהבתי את עצמי ברמות.
הייתי עושה הכל כדי שיאהבו אותי חזרה.
כעבור 10 חודשים או שנה כמעט החלטתי לשנוא את הכל בי.
בין היתר את האופי שלי, את הצחוק הממכר שלי את הכל בי.
הייתי לוקחת תרופות כדי להראות להוריי שאני יכולה לאהוב את עצמי.
הייתי הולכת לבית ספר רק עם ספרים בתיק או עם מחברת מנלדות שאוכל לצבוע שאף אחד לא יציק לי ויקלל אותי.
באחת הפגישות שלי אצל היועצת אצלי בבית הספר היא לקחה אותי לשיחה.
מה דניאל, את לא אוהבת את עצמך? ספרי לי על זה , תוך כדי שהיא מוציאה דף ועט.
אני לא אוהבת את עצמי, הסתכלתי עליה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק.
תביאי לי את הדף שלך, אמרה לי.
למה? שאלתי אותה בעצב.
מה כתבת על עצמך בשיעור חינוך מיני? אני רוצה לדעת אמרה לי.
מה פתאום זה מעניין אותה, מה?
אני נערה בת 18 וחצי שממש שונאת את עצמה.
שפגעה בעצמה, נערה שצריכה להיות רגועה ולא חרדתית.
הייתי מנסה לגרום לאנשים שיתחברו אליי, שישלחו לי הודעות בווצאפ או בפייסבוק או באינסטגרם.
מה זה שווה?
נולדתי עם צרכים מיוחדים, זה אומר שקצת יותר קשה לי ממה שאתן חושבות.
אני לא אוסטטית, זאת לא קללה אבל עדיין.
אני בסך הכל עם קשיים.
אחת מהחברות שהיו לי, ניסתה לפגוע בי דרך סרגל ודרך מספריים.
לימים היא הפכה למישהי אחרת, מישהי בוגרת.
אני ביב' , ובבית ספר מיוחד.
וכן אני שונאת את עצמי לא יודעת למה..
וחבל.