איפשהו בכיתה ח' התחלתי להתעסק המון בנושא של משקל והפרעות אכילה, אבל לא שלי. ראיתי סרטים על הפרעות אכילה, חיפשתי סיפורים של אנורקסיות, פיתחתי אובססיה. הנושא עניין אותי בטירוף. כצפוי, באיזשהו שלב הגיעו המחשבות שגרמו לי לפתח הפרעת אכילה משלי. כן כן, עם כמה שזה נשמע נורא, רציתי את זה. רציתי להראות ככה, להסתכל על עצמי במראה ולראות עצמות, רציתי שאנשים סביבי יסתכלו עלי וילחשו אחד לשני שאני רזה מדי, רציתי את התואר של הרזה בהגזמה ואת תשומת הלב שמגיעה עם זה. לא מצד ההורים בכלל, די שכחתי מקיומם ולא לקחתי אותם בחשבון. רציתי את ההכרה מהחברים, מהמורים. לא ממש עשיתי משהו עם הרצון הזה, זאת היתה מין שאיפה סודית שרבצה בתוכי וחיכתה לרגע הנכון.
יום אחד, לקראת סוף כיתה ח', היה יום שנשארתי עם חברות בבית ספר עד מאוחר בגלל אירוע בית ספרי. לא היה לנו אוכל והחלטנו להזמין המבורגר, אכלנו, היה טעים. חזרתי הביתה באותו ערב וחיכה לי בבית אוכל של סבתא. הייתי מפוצצת מההמבורגר שאכלתי, אבל לא הצלחתי לעמוד בפיתוי, אכלתי והרגשתי כל כך רע עם עצמי. אז בשקט בשקט יצאתי לרחוב, הלכתי לפינה חשוכה ודחפתי אצבעות לגרון. זאת הייתה ההתחלה של הפרעת האכילה הממשית שלי.
בפעם הראשונה לא יצא כלום, לא הצלחתי לגרום לעצמי להקיא. אבל לא התייאשתי, ולאט לאט השתפרתי. נהייתי מומחית, וכל דבר שנכנס לפה שלי יצא החוצה לא הרבה אחר כך.
התוצאות הגיעו, אבל לא הייתי מרוצה. באיזשהו שלב גם נמאס לי להקיא והסכנה שיתפסו אותי גברה, אז העליתי הילוך, ובכיתה ט' התחלתי פשוט לא לאכול. הייתי מחלקת את האוכל הטעים והמושקע שההורים שלי הכינו לי לחברים בבית ספר, ואם לא היה ביקוש לא היססתי לזרוק לפח. היתה לי מטרה ברורה, ועמדתי בה לרוב בצורה מוחלטת. בפעמים שלא עמדתי בפיתוי, תמיד היתה האופציה השנייה, ולא שוכחים איך להקיא.
לא סיפרתי לאף אחד, חוץ מלחברה אחת מאד טובה שהיתה במצב דומה לשלי. לאט לאט זה הפך לחלק משגרת היום יום שלי. זה השלב שבו הכל נהרס, כי מרוב שהתרגלתי איבדתי את כל אמצעי הזהירות, וההורים שלי התחילו לחשוד עד למצב של פיצוץ גדול שכלל הרבה צעקות מצדם והכחשות מצדי. בשבוע שאחרי אכלתי בבית בלי הפסקה ודאגתי שיראו אותי, אבל בכל הזדמנות שהייתה לי אכלתי אפילו פחות כדי לתקן את זה. ההורים שלי השתכנעו, אבל נשארו חשדנים ולי לא היתה ברירה אלא לאכול יותר.
אף פעם לא באמת הגעתי למצב שרציתי, מצב בו אני כולי עור ועצמות. אני מנסה נואשות להגיע לשם, אבל כרגע אני קצת במבוי סתום. מצד אחד רוצה לחזור להיות ילדה שמתנהגת עם אוכל כמו כל אחד אחר, ומצד שני רוצה רק להרזות עוד ועוד ועוד.
הפרעות אכילה זה לא פיקניק, כל יום כל דקה ביום את רק חושבת על אוכל. מתי אכלת, מה אכלת, מתי תאכלי שוב, מה תאכלי, איך זה מסתדר עם מה שאכלת אתמול ומה שתאכלי מחר, מה יהיה אם תרזי, מה יהיה אם תשמיני, מה אם יגידו לך לאכול, מה אם לא תעמדי בפיתוי, מה אם תהיי חייבת לאכול עכשיו ואז תצטרכי לאכול פחות מחר, מה אם לא תאכלי כלום היום ואז מחר תוכלי לאכול יותר, מה תשתי כדי לדכא את הרעב, באיזה פרי יש יותר או פחות קלוריות, זה לא מפסיק. את כל הזמן חושבת על אוכל.
ואני קרועה בין לבין, לא יודעת אם אני רוצה לעצור את זה עכשיו או להמשיך בכל הכוח.