התהלכתי חסרת שקט בחדר,מהמהמת בתוכי ומנסה להבין מה אוכל לעשות עכשיו.
זה לגמרי נקרא להסתבך!
פתאום שמעתי דפיקה על הדלת.
"היי! את עוד חיה? הגיע תורי!" שמעתי את אקינלי צועק מבעד לדלת.
הלב שלי מיד ירד לתחתונים. הוא עדיין לא יודע על שום דבר מזה. ולא יידע.
אולי.
"כבר באה" אמרתי בקול עליז מזויף, שטפתי פנים ויצאתי.
בדלת אקינלי תפס אותי, הביט בי ונישק אותי ברכות. הרשיתי לעצמי להתמסר לרכות שלו רק לרגעים ספורים. הוא חיבק אותי, חשמלי לב שהחיבוק שלו חזק מן הרגיל.
כשהגעתי לבית הספר, ע"פ הסחיטה, התחלתי להלל בשבחתן את אמנדה וחברותיה, ונגעלתי מעצמי.
מזל שלפחות אקינלי לא היה בסביבה כשעשיתי את זה.
התאכזבתי לראות שהתוכנית שלהן באמת עבדה, אנשים באמת הקשיבו לי. ועד סוף היום כולם אהבו יותר את אמנדה והחברות הגועליות שלה. שנאתי את מה שאני עשיתי, שנאתי את עצמי, שנאתי אותן.
היום עבר מהר מאוד לדעתי, ולא רציתי לחזור הביתה ולראות את הפנים המאושרות של אמא, ולדעת שלא אני גרמתי לה אותן.
צעדתי לאיטי למכונית, סופרת את צעדיי. כשהגעתי למכונית, סגרתי את העיניים, והחלטתי בליבי שאני אחכה לאקינלי במכונית. שניות ספורות לפני שהתיישבתי, רצו אליי אמנדה וחברותיה, והחלו לדבר בשטף.
"אומייגאד סטייסי, תודה. עכשיו אנחנו כל כך אהובות, שאפילו לא נצטרך להרוג בעצמנו את מי שיעליב אותנו! איזה יאיי גדול. ואגב, הסחיטה על אמא שלך ועל זה שנספר לכולם שאת ואקינלי חברים לא בפעולה יותר. כל הכבוד לך שלא סיפרת אפילו לו. אימוש שלך תהיה בבטחה עכשיו בבית".
הרגשתי שנפלה לי אבן גדולה מהלב.
אמנדה ציחקקה ופנתה ללכת.
אולם היא לא הגיעה רחוק.
בזעם רב אקינלי יצא מן המכונית. כן, אקינלי! וצעד לעברה בכעס כל כך גדול, שאפילו אמנדה קרקשה מרב פחד.
"שמעתי כל מילה ממה שאמרת מותק, וכל זה עובר מיד לרכז שכבה ולמנהלת!" הוא לחש אבל היה כל כך שקט שכולם שמעו אותו.
אמנדה נראתה מבוהלת לשנייה, אבל אז היא התעשתה.
"אין לך הוכחות" היא אמרה בטון מנצח ושילבה ידיים.
"אה.. דווקא יש" והוא הוציא את הטלפון והראה שהוא הקליט את כל מה שהיא אמרה.
אמנדה החווירה כסיד בזמן שלאקינלי הקליד משהו בטלפון שלו.
לא עברו חמש דקות וכבר הגיעו הרכז שכבה והמנהלת, שניהם אדומים כסלק מרב כעס.
••••••
לא היה מי אנישלא שמע את מה שהיה אתמול אחר הצהריים, ואני הייתי מאושרת. כל כך מאושרת. תודה לאל שנתתי לאקינלי מפתחות מהמכונית! מי היה יודע מה היה קורה אם הוא לא היה ברגע זה שם.. הצטמררתי מהמחשבה ודחקתי אותה רחוק מהמודע.
"אוי אקינלי.. תודה" לחשתי וחיבקתי אותו חזק יותר.
"אין בעד מה אהובתי, בכל מקרה הרחתי שמשהו פה מסריח, אז עקבתי אחרייך כל היום, וראיתי שאת מתנהגת מוזר מאוד, ובסוף היום אמנדה רק הוכיחה לי למה" הוא אמר ונישק את רקתי.
הוא הרים את ראשי, ואילץ אותי להביט לתוך עיניו.
"אני מבין לגמריי למה לא סיפרת לי, אבל פעם הבאה, אל תקשיבי אפילו לאיומים של הנשיא. טוב?" הוא אמר בקול משועשע.
רכנתי אליו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה ועדינה, שכמותה לא נישקתי מעולם.
התנתקנו, והבטתי עמוק אל תוך עיניו, וראיתי רק דאגה לשלומי.
חייכתי.
"מבטיחה"
אל תשכחי לכתוב בתגובות שאלות שהיית רוצה לשאול אותי! בימים הקרובים אעשה שאלון עצמי (קרדיט לDangerous woman).