"זה הזמן שלי לצאת לחירות אמיתית. להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול בשביל עצמי. הייתי משועבדת יותר מדי זמן, ועכשיו אני יכולה לצאת לחופשי. אני מסוגלת" היא אמרה לעצמה לפני המסע הגדול. היא ניסתה לדבר בביטחון, אבל הפחד עטף אותה מכל כיוון. זה לא מנע ממנה להמשיך לארוז כדי לצאת לדרך.."
לילי סיימה לארוז את בגדיה ונעליה, נעלה את המזוודה והביטה בחדרה בפעם האחרונה. "אז... ביי" היא אמרה במהירות והסמיקה, מובכת מהמחשבה שדיברה אל חדר.
היא יצאה מהחדר ופגשה את אחותה הקטנה, אמנדה, אוחזת בידה הקטנה בובת ברבי לבושה בשמלת לילך, קורנת מאושר. לילי נזכרה בגעגועים בתקופה שגם היא היתה תמימה כל כך, אולם זמן זה חלף לפני הרבה שנים. היא חיבקה את אחותה הקטנה חזק- אולי זו הפעם האחרונה שהיא תראה אותה.
לילי היתה בעיה אמיתית, עם בעיות קשב וריכוז קשה. זה קרה בגלל שהחברה הכי טובה שלה לשעבר, תמר, מתה מעישון סמים. לאחר המקרה הזה לילי לעולם לא נגעה בסמים או בסיגריות, מפחד טהור שאם תמות- לא יהיה אף אחד שיעזור לאחותה הקטנה. היא התנערה מהמראה של תמר ללא שערה על ראשה, דקיקה ושבירה על מיטה בבית החולים, וצעדה בכבידות אל פתח הבית.
לילי יצאה אל עבר ה"מכונית" , שהיתה באמת לא יותר מגרוטאה ישנה וזקנה, אבל לילי אהבה אותה בכל ליבה, כאילו היא בנתה אותה. היא והגרוטאה, קבלורט, לא היו ניתנות לניתוק, מאז שהיא מצאה אותה במכירות חיסול עם הוריה.
ועכשיו הוריה שלה עמדו מחובקים ורועדים בכניסה לבית, הסתכלו עליה הולכת אל עבר המכונית. לילי נכנסה למושב נהג, הסתכלה עליהם בפעם האחרונה, מנסה לחקוק את פניהם לתמיד לפני שתיעלם מעולמם לנצח, והתניעה משם.
הדרך היתה ארוכה, היא עצרה מדי פעם בתחנות הדלק להפסקת אוכל ולתדלק את הקבלורט שלה, עד שהגיעה.
הגיעה לפנימייה.
הבניין היה גדול ושחור, ושיווק לו מראה של טירה מפחידה ונטושה, בצמרמורת מטפסת על גבה נזכרה בכל הסרטים המפחידים שראתה וגערה בעצמה על כך שבכלל חשבה שסיפורים כאלה אמיתיים. היא ראתה בחצר בנים בני גילה משחקים כדורגל, בנות יושבות ומרכלות, וחלקן מפלרטטות עם בנים חתיכים ושריריים. לילי הסיטה את מבטה בגועל ונכנסה לחנייה.
כאשר נכנסה דרך השער רב הנערים שהיו במרחק מה ממנה השתתקו והביטו עליה בהפתעה ותימהון גלוי. לילי הסמיקה מהמחשבה ששכחה לשים שפתון הבוקר, וחיטטה בתיקה בחיפוש אחר מראה ושפתון דובדבן. כשהסתכלה במראה ראתה שתי עיניים כחולות אפורות בוהות בה בחזרה, היא השתהתה עליהן לרגע, וסגרה את המראה ב'קליק' צורמני.
היא נכנסה לפנימייה בראש מורם ונתקלה בנער יפיפה כאשר הביטה בזוג מחובק העובר על פניה.
"זהירות!" אמר הנער השזוף מעט במבט מרוגז טיפה ללילי.
"סליחה," אמרה לו לילי, "לא הסתכלתי לאן אני הולכת" היא אמרה וחייכה. הנער היה מופתע טיפה מחוצפתה המועטה של לילי, אך כעבור רגע חייך אליה ואמר "זה בסדר, אף אחד לא באמת מסתכל לאן הוא הולך" הוא אמר בחיוך ביישני.
לילי חייכה והסמיקה, "אני לילי, מניו יורק, ואתה..?" היא האריכה את ההברה האחרונה. "לביא, קוראים לי לביא, ואני ממנהטן, הוא אמר והביט בלילי בעיניים תכולות עמוקות.
פתאום היא נזכרה מה היא צריכה לעשות עכשיו והסמיקה במחשבה שהיא ניסתה לפלרטט עם נער חתיך "אז... אני.. אה.. צריכה ללכת.. כאילו, למזכירות.. אתה.. יכול לעזור לי?" היא שאלה וחייכה בסוף חיוך ביישני.
לביא חשב שהיא מנסה להכיר אותו יותר, או שמנסה לכל היותר להתחיל איתו, והיה מסוקרן ונלהב מהמחשבה שילדה כל כך יפה, שלא ראה עוד מימיו, מדברת איתו לא בגלל שהוא מלך השכבה (כי הוא לא ראה אותה והיה בטוח שהיא לא מודעת למצבו החברתי, מה שהיה נכון) ואמר "בטח, בשמחה", והתחיל להוביל אותה במסדרון ארוך ומואר.
הם צעדו בשתיקה במסדרון הארוך, ואז לביא הפר את השתיקה.
"אז.. לילי?" הוא שאל והביט בה.
"כן?" שאלה לילי מופתעת.
"איזה סוגי בנים את אוהבת?"