אני גדלתי בבית צנוע, אם אמא שלי ולא קיבלתי כל כל דבר שרציתי, לא כי לא היו הרבה אחים, כי לא היינו חיים בהרבה עושר בלדון המעטה. היינו גרים בבית קטן עם שני חדרים, אה ו... כלבה!
אני תמיד סבלתי מחרמים, בעיות חברתיות וריבים עם החברותיי... אף פעם לא הרגשתי בטוחה בסביבת חברותיי... תמיד הן היו מרכלות עליי, ומספרות שקרים נוראיים עליי ועל משפחתי.
ככ נורא לחיות ככה, להתמודד עם המצבים הקשים האלה, לריב כל שני וחמישי אם אותה חברה. או במצב הכי גרוע, עם כולן.
בכיתה ב עשו עלי חרם כיתתי, לא דיברו איתי והיתי מסתובבת לבד עם דמעות בעינים. אפילו לא סיפרתי לאימי שכל כך דאגה למצבי.
מכיתה ד עד כיתה ו היתה לי חברה "הכי טובה" בואו נאמר בכנות, לא טובה מספיק.
אבל לפחות חברה יש, לא? הינו ביחד כל הזמן אבל עם השנים התחילו להציק לנו ולנסות ניסיונות כושךים להפריד בינינו לנצח.
עד שיום אחד, חרם של הבנות מהכיתה, הצליח להפריד בינינו ומאז לא הינו חברות טובות, או חברות, או בכלל, ידידות היתי קוראת לזה או מכרות. שלום שלום וביי ביי, לא יותר מזה.
מחברות הכי טובות הפכנו למכרות. סיוט שהבן אדם הכי רוב אליך, שכל הדברים הקשים פרק לך, תקע לך סכין בגב ונטש אותך.
אחריי זה עלינו לכיתה ז, כל אחת לבית הספר שונה. אני נטשתי את כמעא כל חברותיי הצבועות לכיתה אחרת בקצה השני של העיר. זה היה נורא, גם שם לא היה לי טוב.
הגעתי עם ביטחון עצמי מלא, ולאט לאט הבנתי לאן אני נכנסת , התחלתי להתבודד , לבכות בשירותים. ועכשיו? ני כמעט ולא מגיעה.
אני כל כך שונאת להגיע לבית הספר ולבכות כל פעם מחדש. הזמינו ליי כבר קבסית ביטחון . אני לא יודעת איםה לקבור את עצמי, והכי קשה, לאמא שלי. היא כל כך סובלת ועצובה על הבעיות החברתיות שלי.
אני חושבת שאני חזקה וכל מה שעברתי מסמל את זה. אני לא מוותרת וממשיכה לנסות כל פעם מחדש להשיג את הכוח ואת הסבל ולמצוא חברות חדשות בבית הספר התיכון החדש שלי. מקווה שאהבתן את הסיפור שלי, ומקווה לזכות בספר! אני מאוד אוהבת ספרים...
גאיה, בת 13 :)