יד אחת מחזיקה את העיפרון, והיד השנייה מדפדפת בין התמונות שלנו.
בין הרגעים.
עין אחת דומעת מאושר , והעין השנייה דומעת מכאב.
בראש רצים הזכרונות.
ואני שואלת, איך הם לא התעייפו?
בלב נמתח עוד שריר.
שמסמל כמה כואב לי.
חלק ועוד חלק שבי מתרפק, ממש כמו פאזל שנפל משולחן.
אז אני הולכת לחנות וקונה דבק.
מנסה להדביק את השברים.
לא מצליחה, מאשימה את הדבק וזורקת לפח.
אז אני הולכת לחנות אחרת וקונה דבק טוב יותר.
ומנסה שוב להדביק את החלקים.
אני נכשלת, מתפרקת.
זורקת את הדבק ופותחת את מגירת המסיכות שלי.
זה מחייך, זה מחייך מידי, זה שמח, זה מאושר.
במה אבחר שיראה הכי פחות מזוייף?
במחייך.
חיוך שמתחתיו מסתתר הכאב.
לובשת את המסכה. זהו אני מוכנה.
אפשר לצאת לעולם.
שיט, לא, לא!!!
הרוח העיפה לי את המסכה. עכשיו יראו את השברים.
אני רודפת אחרי המסכה, רצה, רצה ונופלת.
"את מחפשת את זה?" הוא שואל.
ואני? לא יודעת מי זה.
"כן", עניתי כשראשי מופנה כלפי מטה, כדי שלא יראה את השברים ויברח.
"הילה?" הוא שואל לא מבין.
ואני לא עניתי.
"את לא צריכה את המסכה" הוא אמר.
"אני כן!" עניתי.
"אבל את הכי יפה ככה" אמר.
ואני חייכיתי.
האור יצא מבין השברים וסינוור קצת.
"את רואה" הוא אמר.
הוא חיבק אותי, ושבר אחד התאחה.
הוא נישק אותי, ועוד שבר התאחה.
ככה, עד שכל השברים התאחו.
"את לא צריכה מסכה, את לא צריכה דבק.
את רק צריכה שיאהבו אותך באותה המידה שאת אוהבת - יותר מידי."
הוא אמר.
וחזרתי להיות אני.
בלי המסיכות, ובלי הדבק.