כל הדרך לבית הספר מחשבותיי התרוצצו בראשי.
"ליאו תמיד היה מודל לחיקוי עבורי, למה היא הייתה חייבת להיכנס לחיים שלי?” חשבתי לעצמי, עם ראש מורכן מטה, ועם פרצוף אומלל שלא מרגיש צורך בעולם הזה יותר.
"אם רק הוא היה מבין את הרגשות שלי בכל העניין הזה...” הרגשתי חסרת קול. אף אחד לא מקשיב לי... עד שהגעתי לבית ספרי, בעל הקירות הלבנים – אפרפרים.
נכנסתי לכיתה, חסרת חשק או רצון.
כששיעור סוף סוף נגמר יצאתי מדלת החדר בסערה.
ישבתי על הספסל מתחת לעץ הרחב ששופך צל קריר על מי שיושב על על הספסל.
החלקתי את ידי על גזעו של העץ "אתה חברי הנאמן ביותר כרגע.” חשבתי לעצמי.
"על מי אני עובדת? זה רק עץ..” סילקתי את המחשבות מראשי המבולבל.
לאחר דקות ארוכות של שקט ממושך וכואב,
התיישבה לידי ילדה שנראיתה בגילי, בעלת שיער אדום, ועיניים ירוקות – חומות.
"היי..” אמרה לי בקול חושש וביישן.
"היי.”
"את לא חדשה פה... נכון?”
"לא בדיוק, אולי חדשה בתחום הזה שנקרא להתמודד עם החיים."
היא ציחקקה.
"אני רייצ'ל, נעים להכיר אותך.” הושיטה לי את ידה.
" ואני בל.” חייכתי אליה ולחצתי את ידה.
"אני אוהבת את השם שלך.”
" לא יודעת... לדעתי הוא סתם מוזר, רייצל יותר טוב.”
"לדעתי זה שם מקסים" היא חייכה.
חייכתי אליה חזרה.
"אז את נראית קצת מיואשת.. אפשר לשאול מה קרה?" התעניינה רייצ'ל
סיפרתי לה הכל. אולי לא הכרתי אותה מי יודע מה, אבל הייתי צריכה לפרוק מהלב.
"וואו.. נשמע שהחיים לא עושים לך הנחות.”
"כן..”
"תגידי רגע.. את בהעשרת שירה?” שינתה לפתע נושא.
"כן... למה?” הסתקרנתי.
"אני בדיוק כאן מהחלפות תלמידים, אני לומדת כאן כשחלק מההעשרה!”
"איזה כיף! עכשיו תיהיה לי חברה אחת בהעשרה הזאת.” חייכתי.
התחבקנו
בואי ניכנס.. נתפוס מקום כי עוד מעט כולם יגיעו ואז נשב מאחור.” הציעה
"אוקיי" הסכמתי
ועזבנו את פינת העץ השלווה
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
התיישבנו בשורה הראשונה של הכיסאות האדומים מקטיפה.
לאחר כמה דקות , כל התלמידים החדשים נכנסו.
"את מכירה חלק מהם?” שאלתי.
"כן.. רק חלק כי הם מהבית ספר שלי.”
"את יכולה לעדכן אותי קצת?”
"בטח!” אמרה בשמחה
היא הציגה לי אחד אחד את התלמידים החדשים:
ווילו הראשונה שנכנסה.
"זאת ווילו היא... טוב היא די מעצבנת, לפחות אני חושבת ככה..”
בחנתי אותה עם עיניי, היה לה שיער אומברה יפייפה, והיו לה זוג עיניים כחולות עמוקות , כמו האוקיינוס.
היא התקרבה אליינו, “למה דווקא לוזרית כמוך תפסה את השורה הראשונה" פנתה לרייצ'ל.
היא גילגלה את עינייה באדישות.
ידעתי שאני ורייצ'ל חברות עכשיו, ואין מצב שהיא תדבר לחברה שלי ככה.
"אמ, תסלחי לי אבל מה היא עשתה לך שאת מדברת אליה ככה?!” פניתי לווילו.
"או כל כך חמוד! רייצ'ל הקטנה פגשה ילדה חדשה ועכשיו הן חברות"
"מי את חושבת שאת?!” תקפתי אותה.
"תקשיבי ותקשיבי לי טוב מתוקה , אני המלכה של הבית ספר ועכשיו אני איהיה המלכה של בית הספר הזה אז כדאי לך להיזהר" אמרה והלכה
גילגלתי את עיניי.
ולבסוף , הוא נכנס
"ומי זה?” שאלתי עם ניצנוץ בעיניי
"אה וזה.. שון.. הוא סתם עוד ילד מקובל,
"אל תבזבזי את הזמן שלך על הזבל הזה"
"אה והוא גם הסוג של חב--” נקטעה רייצ'ל באמצע כשראה את ווילו ושון מתנשקים.
"לא תיכננתי..”
"יופי.”
והשיעור התחיל
"מי מתנדב לעלות ראשון?” שאלה מיסס ג'יימסון
"אני" אמרתי לאחר היסוס
"יופי, קדימה בל.”
לאחר כמה נשימות עמוקות, התחלתי לשיר.
את כל כעסיי הוצאתי בשיר, כל התסכול על מוניקה וליאו, על הבדידות שאיתה התמודדתי עד היום. והבטתי בעיניו של שון, במשך כל השיר לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו.
לאחר שהשיעור נגמר מיסס ג'יימסון קראה לי.
"אז בל, אני הבנתי לפי השיר הלא מאוד אופטימי שלך, שמשהו עומר עלייך. אבל לשיעור הבא אבקש ממך לשיר שיר אחר , עם וויב אחר.”
"שום בעייה" הנהנתי.
כל התלמידים, כולל רייצ'ל, ווילו ושון כבר יצאו מהאודיטוריום.
אני נשארתי, “אם מיסס ג'יימסון רוצה שיר אומפטימי, כדאי שאתחיל להתאמן אליו" אמרתי לעצמי.
"זה שיר לדואט, כן אשיר רק את החלקים של האישה" חשבתי לעצמי.
התחלתי לשיר.
כשהגיע החלק של הגבר, תיכננתי לרדת מהבמה ולהפסיק לשיר.
אך כשבאתי לרדת מהבמה שמעתי קול.
קול כל כך מעודן ויפייפה, מלא ברגש ועוצמה.
הבטתי לאחור, זה היה שון.
הצטרפתי אליו, הקולות של שתינו השתלבו במין הרמוניה מושלמת.
השיר נגמר.
"את זמרת די טובה" הוא אמר לי
"אתה לא רע בעצמך"
"רוצה שנעשה זאת שוב?”
"אם תצליך למצוא אותי.” קרצתי לו.
זרקתי לידיו את המיקרופון וירדתי מהבמה במסתוריות,
בלי להגיד את שמי