אני יושבת בחדר מול דף ריק. אני רוצה להתחיל פרויקט חדש. פורים ואני מתחבאת בבית. פורים זה חג נורא, למה צריך חג במיוחד בשביל להתחפש? כולם עושים את זה כל הזמן ממילא. כולם קמים בבוקר, לובשים מסכות ומתחפשים לאנשים אחרים כל יום, למה צריך חג בשביל זה? אז אני מתחבאת בבית. אני יושבת על עדן החלון ונושמת את האוויר של חודש מרץ. אני תקועה לגמרי, רוצה להתחיל לכתוב משהו חדש אבל אין לי מה. לא כתבתי פרויקט גדול כבר הרבה זמן, מאז אוגוסט... הרבה קרה מאז. הצטרפתי לשיעורי כתיבה, התחלתי יב', פגשתי את מיקה שבזכותה הכרתי את שני החברים הראשונים ויחידים שלי אלמוג ויער. נואה נעלם, נואה ועדי רבו, אני ונואה רבנו. כבר חודשיים שאני ונואה לא מדברים, הוא ועדי עדיין בהפסקה שנראת כבר כמו פרידה, אני פשוט לא חושבת שהם אמיצים מספיק לעשות את השיחה הזאת, להתמודד עם העובדה שאחרי 5 שנים החיים של שניהם הולכים להשתנות. זה לא רק כי נואה נעלם לניו יורק, כנראה שבערך מאוקטובר הם עוברים תקופה קשה. הייתי עוזרת לנואה לעשות את הצעד הזה עם היינו מדברים, גם אנחנו לא מספיק אמיצים כדי לעשות את השיחה הזאת. אני כבר לא כועסת עליו, האמת שאני בכלל כבר לא זוכרת למה כעסתי. כל מה שאני רוצה זה את אח שלי בחזרה, את האח שאני כל כך מתגעגעת אליו. אני מניחה את המחשב על השולחן שלצידי, נותנת לוויל את התירוץ לבוא ולשבת בחכי, אני מלטפת אותו באיטיות, חושבת על כל הדברים שקרו מאז אוגוסט. העלים נשרו והאוויר החמים התחלף ברוח קרירה. הכל נעשה כהה יותר, רטוב יותר, ועכשיו השמש מתחילה לזרוח לה בחזרה. מה עוד קרה מאז אוגוסט? פגשתי את דקל, אותו דקל שאני מתעלמת מהשירים והדקלומים שלו בחודשיים האחרונים. אני לא יכולה להתמודד עם זה בלי נואה, אני לא יכולה להבין מה אני מרגישה. זה משוגע! מעולם לא דיברנו, אפילו לא מילה! רק התסכלנו וכתבנו. זה שלא דיברנו לא מנע ממנו לכתוב עוד 3 קטעים המתחננים בפני לענות בחודשיים האחרונים כן? אבל אני לא מסוגלת, לא בלי נואה. אני ממשיכה לשחק באוזניו של וויל ונראה שנמאס לו, הוא מקפץ ונוחת על הריצפה ואז שוב קופץ על המיטה שלי ואחרי פחות מדקה הוא נרדם.
אני חוזרת להתרכז במחשב ובסיפור המזורגג שלי, לא יכול להיות שלא כתבתי משהו רציני כל כך הרבה זמן... אני שמה שוב את האוזניות ומדליקה שיר כדי לקבל השראה... לאחר כמה רגעים אני מתחילה לשיר איתו, ונראה לי שוויל מתעורר מזה.
Sometimes I feel
Like I don't have a partner
Sometimes I feel
Like my only friend
Is the city I live in
The city of angels
Lonely as I am
Together we cry
I drive on her streets
'Cause she's my companion
I walk through her hills
'Cause she knows who I am
She sees my good deeds
And she kisses me windy
I never worry
Now that is a lie
I don't ever want to feel
Like I did that day
Take me to the place I love
Take me all the way
I don't ever want to feel
Like I did that day
Take me to the place I love
Take me all the way (yeah yeah)
וויל נותן לי מבט של "תתחילי לכתוב כבר" ואני מפסיקה לשיר ומוציאה לו לשון. אבל הוא צודק אז אני פותחת קובץ חדש בוורד "סיפור חדש" ומתחילה להקליד.
{ לורן: השמש האירה את הכיתת המדעים הריקה והאפורה. היו עוד כמה דקות לצלצול, ואני ישבתי שם, בשורה האחרונה מבזבז את ההפסקה בכיתה המחניקה. יושב עם ג'קט העור שלי בשורה האחרונה ומקשיב לשיר שלה. הקול הרך שלה מלטף את השמש בחוץ, אותי ואת הכיתה הריקה, ממלא את האוויר בריח מתקתק. אני מקשיב למילות השיר הזה, שאני כל כך אוהב, ואולי אני היחיד שמכיר, היחיד שיודע מה היאה עושה כשהיא לבד, היחיד שמכיר אותה באמת רק כי אני צופה בה מהצד. הסתכלתי על העמוד שלה פעם, יש שלושה עוקבים, החברות האלו שלה, לא נראה לי שהן בכלל מכירות אותה. היא איתן, כל הזמן, מחייכת ושמחה אבל ברגעים שהיא חושבת שאף אחד לא רואה, אני רואה. רואה שלא טוב לה. אני תמיד רואה אותה, גם כשהיא חושבת שהיא לבד אני איתה, למרות שהיא לא באמת יודעת שאני שם.
הצלצול מתריע על תחילת השיעור והתלמידים מתחילים לזרום פנימה. היא נכנסת תוך כדי שיחה עם ג'ייני. הן מתיישבות ביחד במקומן, אחת מאחורי השנייה במרחק שתי שורות ממני בצד השני של הכיתה. היא מתחילה לקלוע את שערה הג'ינג'י של ג'ייני לצמה רפוייה ומחייכת לה. שערה הבלונדיני אסוף למעלה בגולגול כשקצוות שער נופלות על פנייה העדינות. אין בה פגם אחד, היא מהממת, ואני פשוט לא יכול להסיר את העיינים ממנה. האנה מגיעה מתיישבת במקומה ליד ג'ייני. היא מחייכת אליה חיוך גדול והן צוחקות מבדיחה כלשהי של ג'ייני. המורה נכנסת ואני ממהר להוריד את האוזניות, השיעור מתחיל ואני ממשיך לנעוץ את מבטי בעורפה, ורואה שעכשיו, אחרי שכולם מפנים את מבטם למורה, כשהיא בטוחה שאיש לא מסתכל עליה. עכשיו היא כבר לא צוחקת, ואם הייתי יותר קרוב יכולתי לראות שעכשיו היא בוכה. היא בוכה בשקט לא יודעת שאני מסתכל, במהירות היא מנגבת את הדמעות וחוזרת לשיעור. ואני רק רוצה להחזיק אותה, להחזיק חזק, שלא תרגיש לבד עוד.
אני מפסיקה לכתוב ומתסכלת שוב לכיוון וויל. "איך יצא לי לכתוב על אהבה? אני עד כדי כך נואשת?" אני שואלת את החתול שבכלל ישן ברגע זה ומתגלגל על המיטה שלי באיטיות. אוף למה הוא לא יכול לדבר?!? אני רוצה יותר מסיפור אהבה מטופש! אני מחליפה שיר, אני צריכה דמות עם ביטחון והזיות, בא לי לכתוב על הזיות, ועל נשיות. אני מחפשת את השיר המתאים ביוטיוב ולוחצת פליי
I love it when you just don't care
I love it when you dance like there's nobody there
So when it gets hard, don't be afraid
We don't care what them people say
I love it when you don't take no
I love it when you do what you want cause you just said so
Let them all go home, we out late
We don't care what them people say
We don’t have to be ordinary
Make your best mistakes
‘Cause we don’t have the time to be sorry
So baby be the life of the party
I’m telling you to take your shot it might be scary
Hearts are gonna break
‘Cause we don’t have the time to be sorry
So baby be the life of the party
כן... גם לי יש גילטי פלז'ר... ושון מנדס הוא אולי הגילטי פלז'ר היחיד שלי! וחוץ מזה זה שימושי, ככה אני יכולה להשתמש בזה כשאני צריכה לכתוב דמות כזאת.. וכמובן שזה עוזר.
{ג'ייני: הדרך נראית ארוכה יותר ויותר מיום ליום, זה מתחיל לייאש. אמא רצתה שאני אלך לבית ספר בעיר, וזה רק אומר שיש לי שעה לנסוע באוטובוס לבד. האנה וקאס נוסעות ביחד ואני צריכה לקחת את ההסעה לבד, עד התחנה האחרונה. ה-20 דקות של הנסיעה הן האהובות עלי, כי העיר מתחלפת לשדות הירוקים והאוטובוס כבר ריק, כמעט ריק. יש יודבטניק אחד שגר בבית ליידי, האמהות שלנו חברות ילדות אבל אנחנו מעולם לא דיברנו באמת. אז כשהאוטובוס כמעט לגמרי ריק אני יושבת מאחור, הכי רחוקה מאדם והנהג, מקשיבה לאד שירן באוזניות ורואה את העיר מתחלפת לכפר, את השדות הירוקים את השמיים הכחולים. חושבת על מילות האהבה האלו, מחכה שאני אמצע אחת, שגם לי תהייה אהבה כזאת, מישהו שיקח אותי לפיקניק בשדה, מישהו שינשק אותי בים מול השקיעה, אחד כזה כמו באגדות. קאס והאנה אומרות שזה לא יקרה, שאין כזה דבר זה רק באגדות. אני כבר הפסקתי לספר להן על הפנטזיות שלי, הסודיות שלי, ורק שלי. כי הן הורסות הכול עם הביקורת, הן שוללות את מה שקורא לי בראש. בראש שלי, בעולם הפיות שלי, עם האביר שלי באגדה ורודה משל עצמי. כי זאת הפנטזיה שלי, אחת שאני מתכווונת להפוך למציאות.
אני יורדת מהאוטובוס והולכת ברחובות הכפר הקטן והציורי שלי כשאני שומעת את אדם הולך מאחורי. אנחנו פשוט סתם לא קשורים, אין בנינו קשר באמת. זה לא איזה קו עלילה בסיפור שלי, באמת שאין לו משמעות בחיי. הרחובות המוכרים של הכפר שלי מחיכיים לי ואני מרגישה בבית. העיר רועשת לי מידי, יותר מידי בלגן. הדבר הטוב היחידי שיש בעיר זה קניון, פה אני לא יכולה לעשות שופינג כמו שצריך. אבל הייתי חייבת לעבור ללמוד בעיר, אמא לא רצתה שזה ימשיך ככה והיא צודקת. אני שונה פה, הם לא אוהבים אותי. ועם האנה וקאס מאתי את המקום שלי, האנה מצאה אותי וחיברה את שלושתינו, ואני מצאתי את המקום שלי, בערך. האנה בסדר... אבל קשה לי איתה ואת קאס אני לא באמת מכירה, אני פה רק חצי שנה ולא באמת הצלחתי להיות איתה לבד, רק עם האנה, אני יכולה לראות שהיא אחרת ממה שהיא מראה לעולם. אני ממשיכה ללכת לכיוון הבית ונכנסת פנימה זורקת את התיק בסלון ועולה לחדר הוורוד שלי למעלה, פותחת את המחשב ומתיישבת לראות סרט כלשהו, שבו מישהי מגשימה את הפנטזיה שלה.}
ואני שוב נתקעת, חוזרת לחלק הראשון לראות איזה עוד דמות אני רוצה להוסיף, מאיזה עוד פרספקטיבה אני רוצה לכתוב. אני חושבת על הבנולדינית הזאת, הבחורה המושלמת שלו, אני לא אוהבת דמויות מושלמות, אני מרגישה שיש בה משהו. השיר של שון נגמר כבר ואני עוברת לחפש שיר אחר, משהו שיתן לי השראה לדמות.
כשאלוהים ברא ת'חושך
הוא ברא לנו ירח
שיראו איך אנחנו בודדים
את הירח שם גבוה
שלא נוכל לנגוע
ויש כמה שעדיין מנסים
ילדים מתעופפים
כדורים כחולים סגולים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח
הילדים נעלמים
עמודים בעיתונים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח
כשאלוהים ברא ת'חושך
הוא ברא לנו ירח
שיראו איך אנחנו פוחדים
את הירח שם גבוה
שלא נוכל לנגוע
ויש כמה שעדיין מנסים
הילדים מתעופפים
כדורים כחולים סגולים
והאור שמלווה אותו צונח
זה אור הירח
זה רק אור הירח
"יש לי" אני צועקת. הייתי מעירה את וויל אבל הוא כבר התעורר מהשירה הנוסטלגית והזועקת ויש להגיד הגם מזייפת שלי. יש לי קטע כזה לא לשיר יפה בשירים של אביב, זה הורס את השיר! אני מתנפלת על המחשב, סוף סוף מבינה מי זאת הבלומדה הזאת שנראת כל כך מקוללת אבל היא כל כך לא.
{ קאס: החדר שלי ממש מבולגן כדי שאני יסדר אותו. אני קמה בשקט מהמיטה ומסדרת אותו בלי ששום מחשבה תעבור לי בראש, אני אוהבת שהראש שלי ריק זה מרחיק את המחשבות הרעות לקצת זמן.
אני גומרת לסדר ומתישבת על המיטה, נותנת למחשבות לחזור ולהציף לי את המוח, אותן מחשבות שאני מנסה להדחיק. הן רצות לי בראש, האנה וג'ייני שהן לא באמת מבינות אותי, לא מכירות אותי, ולא אוהבות אותי, הבדידות שלי שהורגת אותי מבפנים גם כשיש מסביבי אנשים, הבדידות שגורמת לי להיות עוד יותר בודדה דווקא כשיש מסביבי אנשים. אנשים שחושבים שמכירים אותי, שאני מנסה שיכירו אותי אבל אם הם היו יודעים מי אני הן היו מתרחקים. האנה לא הייתה מסתובבת עם מוזיקאית, היא חושבת שאנחנו עלובים. היא כל הזמן צוחקת על אדם המושבניק מיב', אומרת שהוא מוזיקאי עלוב, שלא יצא ממנו כלום. ג'ייני לא הייתה מסתובבת איתי אם היא ידעה כמה אובדנית אני, כמה פסימית, כמה עצובה. ג'ייני חייה בפנטזיה הקסומה והשמחה שלה לא מצליחה לראות את העולם השחור שמולה, ואולי זאת אני שרואה את העולם כשחור, אולי הוא בכלל וורוד וקסום כמו העולם של ג'ייני, ואני זאת שדפוקה בראש. אני לגמרי דפוקה בראש. יש לי הכול ואני לא מרוצה, שתי חברות, כמה ידידם רחוקים, משפחה, בית, כסף מה אני עוד צריכה? אני צריכה חום, וחיבוק ואיכפתיות ואהבה, אני צריכה להפסיק להרגיש בודדה. אני בן אדם רע, אני מבקשת יותר מידי, אני צריכה לשתוק ולהגיד תודה על מה שיש לי אבל אני לא מצליחה, אני אנוכית וזה רע.
אני מנסה להעלים את המחשבות מהראש, לא רוצה שוב להגיע לסכין שתדקור. לא רוצה להגיע לחלון ולקפוץ, לא רוצה להגיע לחפישת כדורים. הייתי שם, אני עדיין שם ואני לא רוצה להביא את עצמי למקום הזה, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי אבל זה פשוט לא קורה, אני מנסה באמת שכן אבל אני לבד, אף אחד לא באמת רואה אותי, אני זרה בעולם הזה, לאף אחד לא באמת איכפת. }
וזהו, הפרק הראשון של הפרויקט החדש שלי גמור. יש לי שלוש דמויות ראשיות שאף אחת מהן לא מקוללת, לשלושתן יש את המוזרות במקום כלשהו, כולן אנושיות. מעולם לא כתבתי משהו על מקוללים, אני לא יודעת לעשות את זה. אני חושבת שאני יהיה כותבת טובה רק כשאני אדע לכתוב משהו כזה, עם דמויות של מקוללים, ועוד דמות מקוללת שאני אוהב. בנתיים זה לא קורה. אני סוגרת את המחשב ולוקחת לי שני טיק טק ודוחפת לפה. אני מסתרקת סתם כי אני אוהבת, זאת אהבה מאוד מוזרה שלי להתסרק... הטלפון שלי רוטט ואני מתעלמת, אין לי כוח להודעות. היו לי כבר 4 הודעות היום ובכלל לא התסכלתי. אין סיבה להיות בטלפון בפורים. אני יורדת למטה ולוקחת לי ארטיק מהמקרר. "אבא אתה רוצה גם אחד?" אני צועקת לסלון שם יושב אבא ורואה עוד תוכנית בישול. לא נמאס לו? "לא" הוא צועק לי. אני מוציאה גם קרטיב ללא סוכר ועולה למעלה. אני דופקת על דלת החדר של ההורים שלי "dad I got you a popsicle" אני אומרת ונותנת לו את הארטיק. הוא מחייך עדיין מרותק לסדרה שהוא רואה. אני מחייכת ויוצאת, זוכרת לסגור את הדלת אחריו, לא לפני שאני שומעת צעקה חדה על הטלוויזיה "no!! he is cheating on you!!!" אני מגכחת בשקט תוך כדי שאני מלקקת את הארטיק שלי ונכנסת לחדר. אני מתיישבת על המיטה ומדליקה את הטלפון. 6 הודעות חדשות.
"היי, אני צריכה עזרה עם השיעורי בית את יכולה לעזור?" משיר לפני שעתיים.
"אני חייבת שתגיעי להציל אותי! יער עושה פה מרתון מיוזיקל! אני לא יכול יותר!" אלמוג לפני שעה
"הלללללפפפפפפ" אלמוג לפני 40 דקות
"בבקשה! אני נואש, היא לא נותנת לי את השלט ויש סרט דקומנטרי על סין עוד 20 דקות!" אלמוג לפני 15 דקות
יער: "תגידי לו שיפסיק! אני רוצה לראות מיוזיקלס! הסרט הסיני שלו מעניין לי את התחת!" יער לפני 13 דקות
אני צוחקת ושולחת ליער הודעה "תתני לו לראות! לכי למחשב למעלה! את יכולה לראות במחשב הוא לא"
אני פוסקת ושולחת הודעה לאלמוג "אני לא באה אבל פתרתי את הבעיה"
דינג הודעה מיער: "אוף! טוב! את תמיד בצד שלו"
דינג הודעה מאלמוג: מלכה"
אני עונה לו בחזרה: "תודה, אני יודעת חח"
ושולחת גם הודעה ליער: "שקר גס, אני בצד של ההגיון"
אני פונה לקרוא את ההודעה השישית שנשארה לי בתיבה.
"היי, אני מגיע מחר, אנחנו יכולים לדבר?" נואה לפני 5 דקות.