ביום השני, כשהתחלנו את הטיול, הלכתי מאחור וכמה בנות מהכיתה שלי הלכו לידי.
כעבור כמה דקות, כשעשינו עצירה, התיישבתי ליד אדריאנה, אבל היא התעצבנה עלי קצת, "מאיה אמרה לי שהתחלת איתה, כשהלכת איתה שם מאחור, זה נכון?". היא נראתה יותר עצובה מכועסת.
"לא" עניתי ישר. לא הבנתי למה אדריאנה בכלל שואלת את זה, היא ידעה הרי שאני ממש מחבב אותה.
למרות שאדריאנה אמרה לי שהיא מאמינה לי, היא עדיין נראתה קצת פגועה, ואת שאר הטיול עברתי בודד, כי יותם עוד כעס עלי, וכל פעם שניסיתי לדבר עם אדריאנה היא קטעה את השיחה.
כשחזרתי הביתה, ראיתי ששני ההורים שלי וסטיב יושבים מסביב לשולחן, ולרגע לא הבנתי למה סטיב לא באוניברסיטה ולמה שני ההורים שלי פה, עד שנזכרתי בתאריך. "זה שבוע הבא" אמרתי כשנזכרתי.
"כן" סטיב אמר.
הלכתי לשולחן והתיישבתי. ראיתי שאמא שלי בוכה, כמו תמיד בשבוע שלפני.
"אני לא חושב שכדאי שתבוא הפעם" אבא שלי הפתיע אותי. "למה???" לא הבנתי. הרי תמיד באתי, ומבחינתי לא הייתה אופציה שאני לא אבוא.
"כי זה ממש משפיע עליך" אבא שלי אמר, "גם הפסיכולוג שלך אמר שהוא לא בטוח שכדאי שתבוא, הוא חושב שאולי זה עלול להזיק לביטחון שצברת השנה".
"לא משנה מה הוא אומר, זאת האזכרה של אח שלי ואני אשתתף בה!!" התעצבנתי. לא הבנתי איך הם יכולים לומר לי לא להשתתף באזכרה של דניאל. הם יודעים כמה דניאל חשוב לי. או... היה חשוב לי.
הלכתי לחדר שלי והתחלתי לבכות. תמיד היה לי קשה כשהתקרב התאריך של האזכרה שלו, ועכשיו כשההורים שלי לא רוצים שאני אלך בגלל ביטחון מטופש. זה רק גורם לי לחשוב על זה... עליו, יותר.
הוא היה מבין אותי. הוא תמיד הבין אותי.
קיוויתי שההורים שלי ייתנו לי ללכת לאזכרה, וזה כל מה שחשבתי עליו עד שנרדמתי.
ביום למחרת, אדריאנה דיברה איתי ממש קצת. רציתי לשאול אותה למה היא עדיין כועסת עלי, אבל לא הייתי במצב רוח לזה.
באחת ההפסקות יותם ניגש אלי, ולא הבנתי למה, עד שנזכרתי שהוא יודע מתי האזכרה.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
"ברור" עניתי, "אתה כועס עלי, אדריאנה כועסת עלי וההורים שלי לא רוצים שאני אלך לאזכרה של אח שלי, איך יכול להיות טוב יותר?!" ירדה לי דמעה או שתיים.
"אני לא כועס עליך" הוא ענה לי, "הבנתי שהתנהגתי כמו תינוק, ואני כבר לא כועס" .
"תודה" אמרתי.
"אולי לא הולך לך טוב לאחרונה" הוא אמר, "אבל אם תצטרך לדבר, לפחות יש לך אותי" הוא ניסה לעודד אותי.
"כן" עניתי עם שמץ חיוך על השפתיים, "לפחות יש לי אותך".